היו לי ציפיות מהספר בגין הנושא :השמדת הארמנים ,האימפריה העותומנית, הנושא טוב ,ראוי ומעניין .

זהו למעשה ספר זיכרונות של המחבר על סביו,סבותיו,האנשים מהדור ההוא שאפפו את ילדותו שהתרחשה ברומניה .

חסרונו של הספר שהוא כתוב באופן טרחני מדי ואטי -הגורם לתחושה של אי הזדהות .אני מניחה שאם לקורא יש איזשהו זיקה משפחתית ,או דורית לעם הארמני ,להיסטוריה שלו ולשואה שעבר,הוא ירגיש מעורב יותר ,אבל הכתיבה בספר

"זה פשטני מצדי, כמובן, להשוות את הזמן ליצור בעל ארבע רגלים, הלא הוא דבר בלתי רגיל לחלוטין, סוג של מרבה רגליים ולו ראש אריה, מקור של ציפור, אבל חיוכו אנושי – חיוך של בוז עולה על פניו תוך כדי שהוא מכסה את הדם באבק עקבותיו המרפא, או, לחילופין, מפשפש בו ומערבל אותו כדי למנוע ממנו מלהתייבש ולהגליד." (עמוד 217)

נדמה כי ה'זמן' ב'ספר הלחישות' של <mark>ווסגניאן</mark> מטופל בה בעת בשני האופנים שעליהם עמד בציטוט שהבא

עם קטן, מפוזר בעולם, רדוף ומוכה לאורך ההיסטוריה והשיא ברצח עם שעשו בו.
מדינתו החדשה מוקפת מדינות מוסלמיות עוינות לרב, והם משוועים להכרה, לזיכרון ואי שכחה.

לא, אלה לא היהודים, אלא הארמנים - שכמונו נרדפו סבלו ונרצחו, בגדו ונבגדו אבל שרדו והמשיכו באי מוקף זאבים.

ספר הלחישות, הוא נסיון לזיכרון, כזה שדומה לרעיון שמאחורי "לכל איש יש שם", ובו המחבר מעלה מתהום השכחה סיפורים קצרים של אנשים שחיו את ה

זה עתה סיימתי לקרוא את "ספר הלחישות". זהו לדעתי אחד הספרים המשובחים שקראתי. הוא אמנם מאד איטי וגדוש בדמויות, ארוך ולא "קל לעיכול", אבל הוא כתוב בעדינות רבה ובתבונה, יש בו הרבה מאד רגעים מרגשים עד דמעות ולצידם גם הרבה רגעים שהעלו חיוך, וגם אם אין לקורא שום זיקה להסטוריה או לתרבות שהוא דן בהן, הספר הוא אוניברסלי והמסר שלו ידבר לכל אדם באשר הוא. הדמויות השונות בו, ובעיקר הסבא, מעוררות מחשבה, נוגעות ל

ספר מופת! אחד הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. כתיבה מלאת השראה, תיאורים מצמררים ומכמירי לב בעיקר של צעדת המוות, גירוש הארמנים, התלאות, ה"נמזיס" - הנקמה, הדמויות הנפלאות ובראשן סבא גארבאט - סבו של המחבר. זהו ספר על "הארמנים הזקנים של ילדותי..." כך מתאר המחבר לא מעט פעמים את סיפורו. זהו איננו רומן, זהו תיעוד המסופר מפיהם של הזקנים הארמנים אשר גלו במקרה זה לרומניה. הדמויות של סבא גארבאט, סבתא ארש