****




ספרי הארי פוטר הצליחו תמיד ללכת על החבל הדק מן הדק שבין הפנטסטי לאווילי. יסלחו לי האוהדים המושבעים, אבל כמבוגר (גם כזה ששומר על מידה לא מבוטלת של אהבליות בחיי), אף פעם לא רחשתי חיבה מיוחדת, בלשון המעטה, לקטעי ה"קופיקו" בסדרה, אלה שבהם למשל משפחת דארסלי, במקום להיות משפחה אומנת מרושעת וקשה נכתבה כסוג של קריקטורה מטופשת שמתאימה לקריאה מבודחת ונחנקת מצחוק של ילדים מתחת לגיל עשר, או קיומ

מערכה ראשונה.
מקום ההתרחשות: באינטרנט, באתר 'סימניה'.
משתתפים: זה שאין לנקוב בשמו, אלון דה אלפרט, מירב, אור, פריקית של ספרים ויתר המגיבים.

זה שאין לנקוב בשמו: איזה כיף, חברים! יוצא ספר שמיני בסידרת 'הארי פוטר' - אני כל כך אבל כל כך מתרגש! זה הולך להיות כזה פאקינג גדול!
מירב: אני ממליצה לך... אני ממליצה לך מיד להנמיך ציפיות. קראתי אותו, והוא לגמרי לא משהו. הדבר היחיד שטוב בו, זה שהאנגלית בו

אני מעריצה גדולה של ספרי הארי פוטר, באמת. אין ספר (או סדרת ספרים) שקראתי יותר פעמים בעברית ובאנגלית, מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, בחלקים, במלואו, בתור ילדה ובתור כבר-לא-ילדה, אפילו לא את שרלוק הולמס. גם בסרטים צפיתי בדבקות ולא הפריע לי שהיו בהם השמטות או שינויים קלים מעלילת הספרים, ולאחרונה זכיתי לצפות באחי הקטן נכנס לאותו עולם ולקנא בו על החווייה הראשונית.
כשהסתיימו הספרים הצטערתי שהעולם המורכב, ה

אני גבר נשוי. יש לי אישה נפלאה ששמה הוא ג'יי קיי רולינג. יש לנו 7 ילדים נפלאים (ובעזרת השם, אני מקווה שיהיו עוד), שאותם אנחנו אוהבים מאוד מאוד.
כשבננו הראשון נולד, והתלבטנו לגבי השם שניתן לו, רולינג לא הייתה מוכנה לקבל שום שם שהצעתי. היא אמרה שהשם היחיד שהיא מוכנה לתת לבן היילוד, הוא 'הארי פוטר'. אז קראנו לו הארי פוטר. ואז, כעבור שנה, בשנת 1997, נולד בננו השני. ושוב, רולינג אמרה שגם לו היא רוצה

הרבה זמן לא קראתי ספר, מעל שנה אולי. בעצם, קראתי ספר וחצי, שניהם של עם עובד ושניהם לא יותר מאנקדוטה נחמדה, משהו שקרה לי על הדרך. ולמעשה גם הארי פוטר והילד(ה) המקולל(ת) גם הוא לא ספר אלא מחזה, מה שמשאיר עובדתית את המצב כמו שהוא: הרבה זמן לא קראתי ספר. זה קורה לכולם מתישהו בחיים כשהם כביכול נהיים עסוקים פתאום, אנשים חשובים וגדולים שעושים דברים. הולכים לצבא או לומדים משהו או שקועים עד הצוואר עם קרייר

הספר הזה לא היה גרוע כמו שחשבתי, ולא היה טוב כמו שקיוויתי.
הוא פשוט... היה.
באמת, אין לי דרך אחרת לתאר אותו. באיזשהו מקום, היה טוב יותר לסדרה אם הוא לא היה קיים בכלל.
הארי פוטר, לפחות בשבילי, הוא אחד הספרים- בעצם, לא אחד- הספר הכי טוב שנכתב אי פעם.
כן, אולי זה מעיד על הטעם הלא טוב שלי, אבל נו, זאת האמת.
אני אפילו לא יכול להצביע על הדבר המסוים שהפך את הסדרה לכל-כך טובה, אבל המשהו הזה לא נגע

בביקורת הקודמת שלי הכרנו את ההנאה שבקריאה השנייה. כעת, אנו עומדים לגלות גם את הצד הפחות נעים שבדבר. את הצד שלא נעים כל כך לדבר עליו, אבל אין מה לעשות, מוכרחים. פשוט מוכרחים.

כמו בכל ספר בסדרה, גם אחרי "מאה שנה" שלא נגעתי בסדרה הזו, אני עדיין יכול לזכור את הכל בעל פה. *המשפט הבא עלול להכיל שברי ספוילרים ובגלל שאני כזה עצלן ואין לי כח להדגיש כל דבר אז הפעם אני לא מדגיש ופשוט תצטרכו להיות מוכנים ל

שמתי לב שיש פה מלא קטילות על הספר הזה. בתור מישהי שחזרה להתלהבות שלה מהארי פוטר כמו שהייתה לה בגיל 7 כרגע, בעקבות הספר הזה ובעקבות העובדה שהייתי בסיור בסטודיו של הארי פוטר (ג'יזס קרייסט אני פתחתי את הדלת לאולם הגדול של הוגוורטס) קצת נעלבתי באופן אישי. אז אולי קצת באתי לתקן את העוול. אה, וזהירות, ספויילרים.
הספר לקח אותי ממש חזרה לגיל 7- כל ההתרגשות הראשונית סביב ספר של הארי פוטר שעוד לא נקרא אף פ