אולי אתם תוהים למה דירגתי את "אנחנו ננוח" ב"ציון" כל כך נמוך יחסית. שיהיה ברור שהספר לא גרוע במיוחד. ממש לא. אבל יש מספר בעיות מרכזיות שקשה להתעלם מהן.


לזכות <mark>ציפורה רוזנשר דולן</mark>, "אנחנו ננוח" כתוב בצורה מאוד יפה. באמת. יש כאן סופרת עם כישרון כתיבה מסוימת. נהניתי מחלק מהפרקים (פתיחת הספר, במיוחד) ותמיד הרגשתי את הרצף של הכתיבה.

רצף הסיפור, לעומת זאת, פחות הרגשתי. הייתה הרגשת ריחוק מהדמויות,

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך, באתר "פסיכולוגיה עברית".

זה עתה סיימתי לקרוא את ספרה האחרון של <mark>ציפורה רוזנשר דולן</mark> "אנחנו ננוח". הספר היה מעניין ביותר, ולא רק מפני שקרקוב היא עיר מוצאם של הורי, והדמויות המצויירות בספר כמו איכלסו את ילדותי בתל אביב הקטנה. הגיבורה הראשית בספר זה היא ליזה, יהודייה ישראלית ניצולת שואה מפולניה. אבל על השואה עצמה אין ולו מילה אחת בספר; היא היבשת האחרת הקיימת מעבר לים