שנת 1971 בספרים

ספר עם מסרים חינוכיים
מאכזב.

התאהבתי בדרכו של ג׳ויס להעביר רעיונות.

האיש יודע להתבטא ולעמוק אפילו בתוך סיטואציות בנאליות לכאורה.
מי שמחפש סיפור או עלילה, יתאכזב ועם זאת מדובר במהפכה טוטאלית שעוברת בנימי נפשו של אדם צעיר מיום הוולדו, מעברו לנערות מתבוננת וסקרנית, ממשיכה למערכת חינוכית קשוחה, משם לערכים לאומיים ודתיים וכל רשת אפשרית שסוגרת על נפשו של האדם הבנאלי.

ג׳ויס בוקע מהביצה. ג׳ויס מצליח לראות מעבר לרשתות הכובלות אותו לאדמה וכשמו: דדאלוס, הוא מגדל כנפיים ויוצא מעבר לארצי, הלאומי, החינוכי, הדתי ואפילו המשפחתי. מעיוורון אותו כופה עליו המציאות אל תוך עולם פנימי עשיר שיודע מה עליו לעשות על מנת לחיות באופן אותנטי. זו צורה נדירה של התפתחות שאנשים כמוהו יכולים לעבור ולא כל אדם אחרת היתה פה אנרכיה קניבלית קשה ומרה יותר. מה טוב שיש לנו את הלאום והדת לתת לפחות לרוב את המסגרות שהאדם חייב לעצמו על מנת להרגיש שייך או שהוא מיועד לתפקיד חברתי או לאומי. כאלו יש הרבה וטוב שכך, בני אדם כמו ג׳ויס שמתיר מעצמו כבל אחרי כבל והופך לאמן. לא אמן שמצייר או מפסל או כותב שירה. אמן בלחיות את חייו כפי שהוא מרגיש שנכון באופן שלא יצטרך לוותר על עצמו או על מה שקיים בו מהרגע שנולד, שם החלו לשייך אותו לכבלי ההבלים הידועים.

דיוקן האמן כאיש צעיר הוא בוודאי לא רק סיפור על התבגרותו של סטיבן דדאלוס אלא ניסוי ספרותי נועז בהפיכת תודעה לחומר לשון ג׳ויס אינו מספר על גיבורו אלא חודר אל תוך עיניו ואוזניו ומחשבותיו עד שהספר כולו נעשה תודעה במצב של זרימה מתמדת — קול פנימי שמסנן את העולם דרך חיישני נפש רוטטים התוצאה היא לא רומן התבגרות רגיל אלא תהליך של התגלמות רוח בתבנית אנושית. לא מדובר ברומן חניכה ודאי.

הספר פותח בבליל ילדותי של שפה מגומגמת כמעט כמו תודעת תינוק וכך כבר מהשורה הראשונה ג׳ויס מציב את העיקרון: השפה תתאים לתודעה ולא להפך ככל שסטיבן מתבגר גם המשפטים מתארכים מתעמקים מסתבכים — תהליך הצמיחה הוא לשוני ממש כמו שהוא רוחני בכך ג׳ויס מממש את אמונתו שהשפה עצמה היא האמנות העליונה המקום שבו הנפש מתהווה

סטיבן איננו רק דמותו של ג׳ויס אלא דמות־ראי שלו בו זמנית. בן למשפחה קתולית באירלנד, תלמיד מוכשר המורד בדת ובלאום בדרכו אל הייעוד האמנותי שלו. ג׳ויס אינו כותב וידוי אלא טרגדיה של זהות המנסה להוליד את עצמה מתוך כבלי הסביבה הספר מלווה את הילד שהופך לנער הרדוף אשמה מינית וחטא דתי אל הצעיר הממרה את פי הכנסייה והחברה ובוחר להקים את מקדשו האמנותי מעבר לים. שחרור!

החלקים הגדולים באמצע הספר בהן הדרשות על הגיהנום וההתעוררות המינית של סטיבן בן ה-16 משמשים כמוקד כפול של משיכה ודחייה מצד אחד הדת מאיימת עליו בתיאורי אש נצחית וחטא מצד שני התשוקה מזמינה אותו לטעום את העולם במובן גופני כמעט אפוקליפטי כשסטיבן שומע את המטיף מצייר את הייסורים של החוטא ״הם יצעקו, יצעקו ויצעקו, ולא יהיה מענה״. הוא כמעט נשבר אולם ג׳ויס מתאר את רגעי החרטה והיראה בלשון כה פיוטית עד שהקורא חש כי גם הייאוש הוא סוג של אמנות.

אחת מהשורות המכוננות ביותר בספר — והיא אולי הצהרת האמונה של ג׳ויס כולו — מגיעה כשהוא אומר: “לא אציית עוד לשום כוח אנושי. לא אמונה, לא מולדת, לא משפחה. אנסה לבטא עצמי באיזו צורה של חיים או אמנות, חופשית ככל האפשר מכל שעבוד.”. המשפט הזה אינו סתם מרד אלא שירת גאולת האדם כאמן הוא מי שמחלץ את רוחו מתוך כל מערכות המשמעת של החברה ומקים לה צורה חדשה, עצמית ובמקרה של ג׳ויס: לשונית.

הספר הוא גם כתב אישום נגד אירלנד שניתן למצוא בו לא מעט קווים מקבילים למצבנו בישראל. ג׳ויס רואה באומה שלו ארץ משותקת, שבה הדת והלאומיות חונקות את היוצר “כשם שהגוף כלוא בתוך השמים, כך הנשמה האירית כלואה תחת צלליהם של כמרים ופוליטיקאים.”. זהו הרקע לבריחתו של סטיבן בסוף הספר יציאה אל הגלות אבל יציאה מהתופת, שהיא במובן עמוק הדרך היחידה להיוולד מחדש.

אך בתוך כל המאבק הזה יש גם עדינות כמעט מיסטית ברגעים שבהם ג׳ויס מתאר את התגלות היופי כמו הסצנה שבה סטיבן רואה את הנערה על שפת המים שהיא למעשה משולה לציפור בנפשו וציפור היא חופש ובעיקר מזכירה את דדאלוס: “רגליה ערומות וצלובות כמו כנפי ציפור” זהו רגע של מה שג׳ויס מכנה אפיפניה (התגלות), בו העולם כולו נדלק בעבורו באור יצירתי, לא מבחינה תיאולוגית לשם שינוי אלא מבחינה אסתטית פילוסופית. היופי עצמו הופך למעין אלוהות חדשה המעניקה משמעות לכל החטאים והכאב.

מבחינה צורנית דיוקן האמן הוא מהפכה גמורה כל פרק נכתב מנקודת מבט תודעתית אחרת, כאילו ג׳ויס צייר ציור של תודעה מתפתחת — החל משפת ילדות פשוטה דרך התלהבות נערית ועד התבוננות פילוסופית מפוכחת זהו לא סתם סיפור אלא רפסודיה של התפתחות רוחנית הקוראת לקורא להרגיש את תנועת התודעה עצמה וכנראה משם הדרך ליוליסס עבור יחיד סגולה כמו ג׳ויס היתה ברורה. אחרי דבלינאים, עובר בדיוקן האמן צריך שוב לפרוץ דרך והוא עשה זאת ולא עצר אפילו שם.

בסופו של דבר סטיבן, כמו דדלוס המיתולוגי שעל שמו הוא קרוי, בונה לעצמו כנפיים כדי לברוח ממבוך העולם והדת אבל הוא יודע גם את הסכנה שבכך הכנפיים עשויות משעווה, מגאווה, מחומר אנושי מדי הוא אינו בטוח אם יצליח לעוף או ייפול אל הים לכן הסוף הפתוח. בסופו של הספר הוא כותב מעין יומן שבו הוא רושם את מחשבותיו האחרונות ולמרות שזה נשמע סיום, זו התחלה. לידה מחדש והפעם לא לאם פיזית.

ג׳ויס הצליח לכתוב רומן שהוא בעת ובעונה אחת ביוגרפיה, פילוסופיה, מניפסט אמנותי ונבואה על האדם החדש: זה שאינו נכנע לשום כוח מלבד יצר היצירה באותה נשימה שבה הוא מתנער מאמונה הוא מקים אמונה חדשה בלשון עצמה — בלשון כמרחב של גאולה ושל יופי זהו ספר שבו האדם נוצר מחדש דרך המילים.

ציון שלי? 9 מתוך 10. התרגום בסדר גמור, קצת ארכאי אבל במובן הטוב של המילה. הספר השאיר אותי חושב וזה מבחינתי סימן מרכזי להשפעתו של ספר עלי. ספר מיוחד, שונה ובעיקר כזה שאם משפיע עליך, כנראה שאתה מזדהה באופן כזה או אחר עם האמן, עם ג׳ויס. אני אישית עברתי דרך חיים של התפתחות אישית הרבה יותר איטית מזו של ג׳ויס שכבר בשנותיו הצעירות ראה והבין.
הספר מומלץ מאוד לאנשים שמוכנים לדרוך על מוסכמויות, בא לכם ללמוד קצת על הכנסיה הקתולית והחלקים הרעים ואפילו הטובים שבשיטה הזו. פילוסופיה עמוקה דרך דיאלוגים שעל הדרך לעיתים. מצבים מגוחכים יום יומיים ומצבים נדירים של אפיפניות כאלו ואחרות. מ-ע-ו-ל-ה!

פעם ראשונה שאני קורא ג׳ויס. מפתיע לטובה.

התחושות שעברו לי דרך כל הסיפורים הקצרים כאן הביאו אותי לכתוב מילות מפתח שצצו לי בראש:
מוות, מציאות, התאהבות, אשליות, חובות, מסורת, בחירה, חברות, חרטה, מרד, שיתוק, אלימות, דת, בדידות, נאמנות, מעמד, מזל, ראוותנות, מוסר, יאוש, קנאה, חתונה, רמייה, צביעות, עקרונות ושייכות.

אולי במקום לכתוב מה שכבר ידוע על מקבץ הסיפורים הזה אביא מספר ציטוטים שעשו לי את זה:

״נרגזתי בגלותי בי רגש של חירות, כאילו נשתחררתי ממשהו במותו״

״לא ידעתי אם אדבר איתה אי פעם או אם לא, ואם אמנם אדבר איתה איך אוכל לספר לה על הערצתי הנבוכה. אבל גופי היה כנבל ומילותיה ותנועותיה כאצבעות הפורטות על מיתריו.״

״לא מצאתי בי עוד סבלנות למעשים הרצויים שבחיים, אשר עתה, בעמדם ביני ובין תשוקתי, נראו לי כשעשועי נערות כעורים ומשעממים״

״היא הסבה אליו את פניה הלבנים, סבילה כחיה חסרת ישע. עיניה לא נתנו לו אף אות של אהבה או של ברכת פרידה או של הכרה.״

״ליבו השיאו להישאר חופשי ולא להתחתן. לאחר שהתחתנת אתה מחוסל... ערפול החושים - דרכו לחלוף״

״הוא התבונן במראה וחשב על החיים: וכמו תמיד מילאה אותו המחשבה על החיים עצבות. כעין דכדוך ענוג תקף אותו. הוא חש כמה חסר תוחלת הוא המאבק עם הגורל- זה נטל החוכמה שהנחילו הדורות.״

״שום זכרון מזכרונות העבר לא נגע בנפשו כי מלאה היתה חדוות ההווה״

״הברומטר של רגשותיו הראה תקופה של פורענות״

״לא היו לו לא חברה ולא ידידים, לא דת ולא אמונה. הוא חי את חייו הרוחניים ללא כל מגע עם הזולת - מבקר את שארי בשרו בחג המולד ומלווה אותם לבין העלמין במותם. שתי חובות חברתיות אותן היה ממלא למען כבודה של מסורת, אך מלבד זאת לא ויתר אף כהוא זה למוסכמות המושלות בחיי הציבור״

״איננו יכולים לתת את עצמנו שכן אנחנו שייכים רק לעצמנו.״

״מסתבר שלא היתה כשרה לחיות, חסרת כל כוח רצון, טרף קל להרגלים וזו אחת החרבות שהציביליזציה נבנית עליהן.״

״היא שבה בתוך המעגל הצונן של סגולותיה, מצפה לאיזה חתן שיפרוץ אותו ויציע לפני חיים מפוארים״

״היא רחשה לבעלה אותו סוג של כבוד שרחשה לבית הדואר הראשי, כבוד לדבר מה גדול, בטוח ויציב. ואף שידעת את מיעוט כשרונותיו, העריכה את ערכו המופשט כגבר.״

״מוטב לעבור לעולם הבא באומץ לב, בשיאו של רגע עז, מאשר לקמול ולדהות בעצב עם הזיקנה״

״אט אט התעטפה עליו נפשו בשמעו את השלג נופל רפה דרך היקום, רפה-רפה נופל, כאחריתם על כל החיים והמתים.״

לטעמי אין צורך לומר מעבר לכך פה, אם הציטוטים הללו לא דיברו אליכם אזי הספר פחות ידבר. באשר לסיומות הסיפורים הקצרים, הן שוליים מסתבר בקובץ הזה. מי שמחכה לפאנץ בסיום סיפור קצר עלול פחות להתחבר לג׳ויס הצעיר.

ציפיתי לג׳ויס עם כפל המשמעויות, עם הרפרנסים המסובכים וקיבלתי אדם רגיש עם כאב עצום כלפי מולדתו שלא הרפתה ממנו, כמו רוח רפאים שלופתת את גרונך ולא עוזבת לרגע. אולי ג׳ויס היה נשוי אבל נשמע לי שאהב את דאבלין יותר מכל דבר אחר בחייו.

הציון שלי: 8 מתוך 10. מדוע רק 8? ראשית התרגום לא משהו והיו סיומות של סיפורים שקראתי בשפת המקור והבנתי שאפילו יש פספוסים. לדוגמא:

"He felt that he was alone. He was outcast from life’s feast"

בתרגום: ״הוא חש שהוא לבדו״

אבל זה קובץ סיפורים שממש לא הצלחתי להניח מידי, אני מכיר קצת (ולא מספיק כנראה) את קורות אירלנד בימים ההם. כל עניין הפיצול הדתי, הפיצול לעבר המושל האנגלי לעומת האי ממול שהחליט להתנתק סופית מזכיר סכסוכים קרובים אלינו אבל בכל זאת הם שונים מהותית. אירלנד היא לא אירופה הקלאסית בלשון המעטה וכך הדמויות שם, לעיתים הרגשתי חיבור ולעיתים זרות טוטאלית.
הכתיבה טובה מאוד אבל כנראה שג׳ויס החזיק בראשו הרבה יותר פרטים מאשר כתב בכל סיפור. היו סיפורים מעולים כמו ״המתים״ או ״מקרה מצער״ ואף ״האם״. היו סיפורים בינוניים יותר אבל מכולם לקחתי משהו ולעיתים אף הרגשתי גוש חמלה או עצב בגרוני. מדובר בספר המספיד מולדת עבור אדם עורג.

המלט.... אולי אחד המחזות המפוארים ביותר בתולדות האדם מאז המצאת הכתב.

כל כך הרבה פירושים יש למחזה הזה שדעתי פשוט תהיה מטופשת אם תנסה לתפוס צד איזוטרי ובכל זאת, טיפש אנוכי כי אני מצד אחד מסכים עם הפירוש הפרוידיאני שמדבר על תסביך אדיפוס של המלט לאימו (אחרי הכל כשדודו מת, המלך, הוא אומר שזה מגיע לו בגלל אימו) ומצד שני אני מסכים עם ניטשה. אפרט קצת:

ניטשה דיבר על "החכמה הדיאוניסית של המלט" בספרו ״הולדת הטרגדיה״. מה גרסתו? המלט לא אדם מהסס או פחדן על פי ניטשה, אלא אדם שראה את מה שמעבר למציאות ודווקא בגלל זה איבד את כוח הרצון לפעול. ההמלט האמיתי אינו פועל מפני שהוא רואה את חוסר המשמעות של כל פעולה. המונולוג של המלט עם הגולגולת בבית הקברות או המונולוג המונומנטאלי של להיות או לא להיות.
לדברי ניטשה, המלט, כמו בטרגדיות היווניות, נגע באמת ה"דיאוניסית" — כלומר, בחוויה המפוכחת שבה כל דבר יפה או מוסרי בעולם הוא רק מסכה דקה על כאוס, חורבן וזמניות האדם בעולם.
כשהמלט מבין זאת, ריקנות תופסת אותו, הוא למעשה משותק. אין לו עוד אמון ברציונליות או במוסר פשוט משום שהוא רואה מבעד למסך באופן מורבידי אך אמיתי לדידו.

לא חוסר החלטיות, אלא עודף הבנה, לא חולשה, אלא תבונה טרגית שמביסה את הרצון.

המלט של ניטשה הוא אחיו של האמן הטרגי מי שמכיר את תהומות החיים אבל ממשיך לחיות בצילם.

אצל פרויד המלט הוא התכלס של תאוריית אדיפוס שלו. פרויד ראה בהמלט מקרה קלאסי של תסביך אדיפוס שלא נפתר.
לפי פרויד, הסיבה שהמלט אינו נוקם את מות אביו איננה עייפות פילוסופית, אלא קונפליקט לא מודע ובטח לא פתור. קלאסי להסביר את המודל שהציע הוא עצמו: פרויד.
המלט לשיטתו של פרויד מזדהה עם דודו קלאודיוס, כי גם בו עצמו קיימת אותה תשוקה אסורה לאמו גרטרוד.

המלט נבלם מפני הנקמה, כי היא מזכירה לו את פשעו שלו: זה שלא העז לממש.
זכרו שהמלט לערך בן 35 ועדיין לא נישא או מדובר על אהבה גדולה מעבר לזו שלא סיפר לגבי אופליה עד מותה.

כך המלט של פרויד הוא אדם שכל פעולותיו מונעות מרגשות אשמה לא־מודעים, ממיניות מדוכאת ומיחס אמביוולנטי כלפי הוריו.
הוא לא חסר אומץ — הוא חסר רשות פנימית לפעול, משום שכל נקמה היא גם למעשה נקמה בעצמו.

אני לרגעים ראיתי במחזה קולות שונים במוח אחד. כמעט כולם קולות במוחו הקודח של המלט. המלט אדם חכם מדי, מפוכח מדי, רואה מדי והרוח, הורציו (קול ההגיון), הקברן ואפילו דומם כמו גולגולת מעוררים אצל המלט עוד מחשבות בכיוונים שונים שהולכים לאותו מקום.

לדעתי אי העשייה המתבקשת מהמלט היא היא העשייה הגדולה. המלט עשה ועוד איך עשה. ואחרי שעשה אין לו בעיה להאסף בעצמו אל האין. הוא רק מבקש מהורציו לספר את סיפורו אבל עד כמה הורציו היה בקיא בפרטים הפנימיים של המלט אם לא היה חלק ממנו ממש. אולי הורציו הוא הרציו של המלט שלא מת ונשאר לספר סיפור של תבונה אנושית נדירה שאחר כך יספרו אנשים כמו קאמי (השאלה הגדולה של האנושות היא מה הסיבה לא להתאבד, אדם ללא סיבה אין טעם לחייו) או שופנהאואר ששאל ב-2 כרכים שלמים האם להיות או לא להיות וכולי....

הציון שלי למחזה הוא כמובן 10 מתוך 10. לו רק יכולתי לתת יותר. במבט לאחור בקריאה שלאחר 20 שנים ויותר, אני מבין כמה לא הבנתי אי אז שסיפור או עלילה אצל שייקספיר הם בכלל לא העניין. התלהבתי מהטרגדיה, מהגזל שהוא חלק מהחיים, מתאוות הנקם ואלו בכלל לא הסיפור פה. הסיפור הוא הלכי נפשו של אדם חושב ואיך הבחירה בחוסר עשייה עשה את הכל פשוט משום שאלו החיים. לפעמים חוסר נקיטת עמדה למרות שאתה מבין היא העמדה בעצמה.

התרגום של שלונסקי נהדר וקולח עבורי. יש לי עוד תרגום אבל לאחר השוואה הלכתי עם שלונסקי.

נפלא: איך לוקחים חתיכת עץ דקה, מעבירים עליה דיו ומוציאים כל כך הרבה על ידי שרבוט, וההרבה הזה ממשיך דורות רבים הלאה לרגש ולעניין ובעיקר לעורר מחשבות.

"המסע לאור כשדים" הוא רק ספר אחד מתוך שמיניה של ספרים
שנקראת "היכל הכלים השבורים".
הספר הזה הגיע אליי לגמרי במקרה (כרגיל אצלי) ועכשיו אני רואה שהוא יצא כבר בכמה מהדורות!
המהדורה שבידי היא הראשונה שבהן והספר יצא עוד ב- 1971
דבר שמתבטא באיות שכבר אינו מקובל בעברית של כמה מילים ו"כתיב מלא" בצורה מוגזמת...
מדובר בחבורה של דמויות ממשפחות מסוימות בירושליים המנדטורית
ע"פ מה שאני מבין, מופיעות אותן דמויות בכל אחד מהספרים. טכנית מספר לנו את הסיפור
מי שהיה אז ילד (שהוא הסופר עצמו מן-הסתם) בגוף ראשון שלפעמים הוא גם "יודע כל".
על דוד שחר שמעתי שבחים רבים כבר לפני שנים ונדמה לי שאינני מגלה פה שום אמריקה
אם אכתוב שהוא מושפע רבות ואולי אף מחקה בסגנונו את מרסל פרוסט... שמתמקד בפרטים קטנים במיוחד
כמו עוגיות המדלן המפורסמות (אצל פרוסט)
אינני כותב זאת לשלילה וכבר קראתי מאמר שעוסק אך ורק ב-ריחות השונים שמופיעים בספרי השמיניה הזאת
- ריחות שכמעט תמיד הם חיוביים...
אני יודע גם שבניגוד גמור לישראל הספרותית שדי שמה אותו בשוליים, דווקא בצרפת הייתה לשחר הצלחה עצומה בספריו אלו
אולי זה בזכות המתרגמת הנפלאה שלו לצרפתית ואולי
זה בזכות העובדה שהצרפתים יודעים להעריך גם את מי שכותב בסגנון של פרוסט...
אבל אני חייב לומר שביחס לציפיות ולשבחים הרבים ששמעתי קודם לכן
לא ממש "נפלתי מהכיסא" כשקראתי את הספר הנ"ל כי אין כאן באמת עלילה ליניארית
אלא תיאור של כל מיני אפיזודות שקורות לאותן הדמויות.
מה שכן! אותן הדמויות הן מיוחדות ויוצאות דופן
והוא מתאר אותן לפרטי פרטים על מעלותיהן וחסרונותיהן
ובכלל אנו מקבלים אווירה של עיר מיוחדת בתקופה מיוחדת של הבריטים שהם כאן אדוני הארץ
ונוכחותם והשפעתם בירושליים (כולל היחס ליישוב היהודי)
היתה ניכרת ביותר בהשוואה לערים אחרות בארץ ישראל (למשל ת"א)
בקיצור הספר הוא "בסדר" במיוחד לחובבי ספרות אבל לא הרבה יותר מזה
אבל אני מוסיף לכך כוכבית; קראתי בסך הכל ספר אחד בלבד מתוך השמונה
ויש מצב שלו הייתי קורא עוד כמה ספרים מהסדרה הזאת אולי הייתי מתלהב קצת יותר...

הגיע לידיי הספר הנ"ל של פנחס שדה ומכיוון שלפני שנים רבות קראתי את "החיים כמשל" ואהבתי אותו מאוד
שמחתי. אבל כשהתחלתי לקרוא הסתבר לי לאכזבתי שזה איננו מה שחשבתי...
אולי זה המקום להסביר שלפני שנים כשנסעו לחו"ל, לא נסעו לכמה ימים ספורים בצורה אגבית כפי שנוסעים היום
אלא ממש נסעו לתקופות זמן ארוכות ובאותן שנים צעירות של המדינה נסעו אפילו באוניות שזוהי חווייה בפני עצמה
שהוא מתאר כאן גם פרטים ממנה..
שדה נסע כאן לשלושה חודשים רצופים באירופה בכמה מדינות!...
אבל מה שהוא מתאר בספר הוא חוויות סתמיות של תייר ישראלי בחו"ל שנראה לי שהיום כבר אינן מעניינות במיוחד
אמנם מצורפים כאן כמה שירים ומסה "פילוסופית" שאין לה שום קשר לספר המסוים הזה
ואין לי גם שום כלים פילוסופיים לשפוט אותה...
אבל בעיניי הספר הזה סתמי לחלוטין והאמת היא שלו אני הייתי עורך של הוצאת הספרים לא הייתי מסכים אפילו לפרסם את הספר.
לזכותו אפשר לומר שהוא ברמה של כתבה בעיתון ואפשר לקרוא אותו ככזה אבל לא יותר מזה...

הרומן עוקב אחר טייסת הקרב הבדיונית 256, שהוצבה באי בדיוני, במהלך שיא מלחמת העולם השנייה. צוות גדול של דמויות מטורפות (גם בגלל המלחמה וגם בגלל שכך נולדו אולי) וחוסר כרונולוגיה תוך שינוי נקודות מבט דרך עיני הדמויות השונות בכל פרק. המחבר ערבב את הסיפורים בצורה מטורפת אולי כדי לגרום לקורא/ת לחוש את חוסר היכולת של הדמויות וכמובן את הבירוקרטיה שבה הפרט הולך לאיבוד.
הגיבור הראשי (נראה לי שאין מי שלא מכיר את שמו) הוא יוסאריאן, טייס מפציצים, שהשאיפה העיקרית שלו בחיים היא "לחיות לנצח או למות בניסיון". הוא אפילו לא מבחין בין "האויב" לממונים עליו. מבחינתו, האויב "הוא כל מי שהולך להרוג אותך, לא משנה באיזה צד הוא נמצא". כדי למנוע את הסופיות הסופית של המוות, יוסריאן מנסה שורה של שיטות מתוחכמות (והיסטריות) להישאר בחיים, כולל הרעלת הטייסת שלו .
הגדרת מילכוד 22:
"היה רק מלכוד אחד והוא מלכוד 22, שטען כי דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית, איננה אלא תהליך שכלי נבון. אור היה מטורף ויכול היה להיות מקורקע. היה עליו רק לבקש; ובו ברגע שהיה עושה זאת, כבר לא היה מטורף והיה עליו לטוס למשימות נוספות. אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב. אם טס היה מטורף ולא היה חייב לעשות זאת; אבל אם לא רצה לטוס היה שפוי וחייב היה לעשות זאת."

יוסריאן הוא האיש המוסרי המצפוני בסיפור. הוא זה שמזלזל וכועס נגד המלחמה והביורוקרטיה הקרה וחסרת הפנים. אפילו נגד האלוהים שמאפשר לו להתקיים זוועות כאלה מלכתחילה.

ציטוט מהספר :
"אלוהים אדירים, כמה יראת כבוד אתה יכול לגלות לישות עליונה שמוצאת צורך לכלול תופעות כגון ליחה ועששת במערכת הבריאה האלוהית שלו? מה לכל הרוחות עבר במוחו המעוות, המרושע והסקטולוגי שלו, כאשר הוא שדד את הכוח של זקנים לשלוט ביציאות שלהם? למה בכלל הוא יצר כאב?'
אשתו של סגן שיסקופף התנפלה על המילה בניצחון. ״כאב הוא סימפטום שימושי. כאב הוא אזהרה עבורנו מפני סכנות גופניות״.
'ומי יצר את הסכנות?' יוסריאן שאל... 'למה הוא לא יכול היה להשתמש בפעמון במקום כדי להודיע לנו?'

עוד ציטוט:
"גברת, אדון, עלמה או אדון וגברת דניקה יקרים: מילים אינן יכולות להביע את הצער האישי העמוק אותו חשתי כשבעלך, בנך, אביך או אחיך נהרג, נפצע או דווח כנעדר בשעת פעולה." מכתב כללי למשפחות חיילים הרוגים, פצועים או נעדרים.

אני לא יודע אם תסכימו איתי, אבל אני כמי שצפה בסיינפלד יותר מ 20 פעם (אמיתי), זה הזכיר לי מאוד למרות שכאן מדובר על ספר אנטי מלחמה: סיינפלד היא תוכנית על כלום, הספר הזה בערך על כלום. סדרה של אנקדוטות קטנות , טיפשיות, שבאמת אין להן תפקיד ספציפי. זו סאטירה על מלחמה, שרשרת פיקוד ביורוקרטיה וכו'

אני חושב שזה ספר מעולה וספר חובה. כתוב בצורה הומוריסטית על מלחמה. יש בו כמה קטעים אפלים, אבל אף אחד לא זוכר אותם.

עוד ציטוט אחד שהייתי חייב כי הוא משום מה נשמע לי מאוד ישראלי (אף ישראלי לא יודה בו אבל ככה חושב ישראלי) :
"מה הם יעשו לי," הוא שאל כממתיק סוד, "אם אסרב להטיס אותן?" "אנחנו נירה בך, מן הסתם," ענה אקס-טר"ש ויינטרגרין. "אנחנו?" צרח יוסאריאן בהפתעה. "מה זאת אומרת אנחנו? ממתי אתה עומד לצידם?" "אם הולכים לירות בך, לצד מי אתה מצפה שאעמוד?"

בספרייתי שוכנים כמה ספרים שהם טובים עד כדי כך שאני חוזר וקורא בהם שוב ושוב.
כאלה הם למשל שוגון של גיימס קלאוול, גבעת ווטרשיפ של ריצארד אדמס וכמה ספרי מדע בדיוני. כזה הוא גם מלכוד 22 של גוזף הלר.

לפחות לגבי מלכוד 22 הסיבה לקריאה החוזרת והנשנית ברורה - זה ספר מורכב מבחינת כמות הגיבורים ורצף האירועים הקטוע שלו ורק אחרי הקריאה השלישית בערך כבר זוכרים ממנו מספיק כדי להתחיל לחבר קטעי עלילה לתמונה קוהרנטית. בקריאה השלישית או הרביעית כבר מתחילים סוף סוף להכיר את הגיבורים השונים, להבין את הנדבכים השונים של העלילה ומתחילים להינות מהספר, למרות שהנאה היא אולי לא המילה הכי מתאימה לתיאור תגובה על הזוועה שנקראת מלחמה.

הסופר מצליח להעביר את האבסורד והטירוף שבמלחמה, כל מלחמה, בצורה אפקטיבית ביותר. הוא עושה זאת דרך הדמויות הגרוטסקיות, דרך העלילה המוטרפת, דרך המבנה השבור של העלילה ודרך עיניו של השפוי היחיד, הגיבור שיודע שאויביו הגדולים ביותר הם בני ארצו ומפקדיו ששולחים אותו שוב ושוב אל מול המוות
הספר אולי מצחיק לעיתים אבל זה מסוג הצחוק שקופא לך על הפנים. יש בספר תיאור שאי אפשר לשכוח של רומא המופצצת ושל הזוועות שבני אדם יכולים לעולל לבני אדם אחרים ולבעלי חיים כשהם נדחפים אל מעבר לייאוש.

יש בספר דיאלוגים שנונים להפליא, במיוחד בין יוסאריאן לבין הזקן הזנאי שלא מהסס להגיד לו שאיטליה הרעבה והכבושה ניצחה במלחמה את אמריקה, כי חיילים איטלקים כבר לא מתים בזמן שהמוני חיילים אמריקאים עדיין מתים יום יום במלחמתם נגד גרמניה.

לאמינות הרבה של הספר תורמת העובדה שהסופר שירת במלחמת העולם השנייה כמטילן באותו סוג מטוס ממש שבו טס יוסאריאן וניכר שהוא יודע דבר או שניים על ההווי הצבאי של אנשי חיל האוויר במלחמת העולם.

המלכוד עצמו שהוא גלגל השיניים של הטירוף שבו שרויים אנשי צוות האוויר הוא תרגיל יפהפה בלוגיקה. בלי מאמץ מיוחד כל אחד מאיתנו יכול למצוא דוגמאות למלכוד רגיל, כגון זה שאנחנו מרגישים בזמן שיחה עם נציגי שירות כאלה ואחרים, אבל קשה מאוד עד בלתי אפשרי למצוא דוגמא למלכוד 22 - מלכוד מפואר בהרבה מכל האחרים הכולל בעת ובעונה אחת את המלכוד ואת המוצא חסר המוצא ממנו במבנה מושלם, עגול ומתעתע.

אנקדוטה קטנה – במקור שם הספר היה אמור להיות מלכוד 18 ומי יודע מה היה עולה בגורלו של המלכוד אלמלא עמד ליאון יוריס לפרסם באותה שנה את ספרו "מילא 18" על מרד גטו ורשה. על מנת לא לבלבל בין שני הספרים שונה שמו של המלכוד למלכוד 22 והשאר זו כבר היסטוריה.

"קראתי את המלכוד לפני שהתגייסתי לצבא. הוא היה מצחיק להפליא, משפטים שלמים נתקעו לך בראש ולא יצאו משם עד היום. זה לא עצר אותי מללכת לצנחנים, יש בחיים דברים שאפילו הספר הכי גדול לא יתגבר עליהם, אבל הייתה תקופה, בצבא ואחר כך, שיכולת להגיד משפט מ'מלכוד' והייתי ממשיך אותו עד הסוף בלי לקחת נשימה." (מתוך הכתבה "מלכוד 22: איזו מלחמה נחמדה" מאת עפר שלח, מעריב, 13.09.2008.)

גם אני קראתי את הספר לפני שהתגייסתי לצבא, וגם אותי זה לא עצר מללכת לצנחנים, כי באמת יש בחיים דברים שאפילו הספר הכי גדול לא יתגבר עליהם, אבל הוא נותר, עד היום, אולי, הספר המצחיק ביותר שקראתי מעודי, וגם הכי עצוב. הספר, "מילכוד 22" (וכן, הן בשל העברית, הסנטימנטים - לא ברור למה כאן השתמשתי דווקא במילה בלעז - וכמובן, הן בשל האלטרנטיבה שיצאה שנים מאוחר יותר יש לקרוא את הספר במהדורה הישנה והטובה) שכתב ג'וזף הלר, יהודי אמריקני שבעצמו שירת בחיל האוויר האמריקני כמטילן במטוסי הפצצה, נוגע בהומור כמעט היסטרי בסוגיה כואבת ההומור כמפלטו היחיד של החייל הקרבי מאימי המלחמה. אני נזכר בנו, בחברי לגדוד ובי, בימי האינתיפאדה השנייה צוחקים מהבדיחות הכי שחורות, גסות וכמובן מהאי-גיון שבפקודות צה"ל.

הספר מתאר כיצד יוסריאן (שמו הפרטי הוא ג'ון), כמטילן במטוסי הפצצה בחיל האוויר האמריקני מתמודד עם אימי מלחמת העולם השנייה באמצעות ציניות, סרקאזם והומור בריא. המילכוד המדובר בו שהוגדר כך:

"היה רק מלכוד אחד והוא מלכוד 22, שטען כי דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית, איננה אלא תהליך שכלי נבון. אור היה מטורף ויכול היה להיות מקורקע. היה עליו רק לבקש; ובו ברגע שהיה עושה זאת, כבר לא היה מטורף והיה עליו לטוס למשימות נוספות. אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב. אם טס היה מטורף ולא היה חייב לעשות זאת; אבל אם לא רצה לטוס היה שפוי וחייב היה לעשות זאת." (עמודים 44-45)

מחייב את אנשי הטייסת לבצע משימות נוספות. זאת משום שמפקדה מעלה עוד ועוד את מספר המשימות הנדרש טייס להשלים בטרם יוכל להפסיק לטוס, בכל פעם שאנשיו מתקרבים אליו. הספר מצחיק עד דמעות וכולל בתוכו שפע טיפוסים ודמויות מרתקות, כמו מילו מייסד הסינדיקאט, אקס טר"ש וינטר גרין, גנרל דרידל ווקולונל קתקארט וכמובן מייג'ור מייג'ור מייג'ור מייג'ור הבלתי נשכח. הספר כתוב היטב מומלץ בחום ומהווה אבן דרך בספרות המלחמה ותיאור האדם בקרב, כמו גם בספרות האנטי מלחמתית. פרוזה נפלאה. חובה בכל בית.

אגב, מומלץ בחום לקרוא הן את מאמרו של עוזי וייל אודות הספר
http://www.haaretz.co.il/1.1355441
והן את מאמרו של עפר שלח
http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/785/567.html

"YOSSARIAN LIVES"

"מלכוד 22 אומר שיש להם זכות לעשות את כל מה שאיננו יכולים למנוע מהם." (עמוד 387)
מעולם לא נכתב ספר הגדוש בכל-כך הרבה ניגודים. בכל פרק, בכל דף ובכל משפט ומשפט.

מלכוד 22 מתעד את סיפורו של החייל יוסאריאן וחבריו על האי פיאנוזה במהלך מלחמת העולם השניה. בין הדמויות המתוארות ניתן למצוא את הטייס הקרבי שאינו מוכן לטוס למשימות קרב, חברו שתוקע תפוחים בלחיו, הצעיר שמאוהב עד עמקי נשמתו בזונה שמתעבת אותו, המפקד שמסתכל על החיים רק במובנים של טפיחה על השכם או סטירה על הגב והכומר שאיבד את דרכו. הכל קורה על רקע של אי יפהפה בעל נוף עוצר נשימה, אך במחיר האלימות והמוות.

לאחר עשרת העמודים הראשונים, הייתי בטוחה שמדובר באהבה מעמוד ראשון. הספר מתובל במנה גדושה של הומור וסרקסטיות (כמו שאני אוהבת) שגרמו לי לצחוק בקול לא פעם ולא פעמיים – כי כשהרופא מצהיר בריש גלי ש"אין זה עסקי להציל חיים!" איך אפשר שלא לגחך מהאבסרודיות?
בהמשך הדרך ועד עמוד 200, קראתי את הספר בתחושה אמביוונלטית חזקה. הדפים מלאים באמירות חריפות ועוקצניות והצהרות מעוררות מחשבה על החיים ומאותה הסיבה בדיוק חשתי פעמים רבות שאני קוראת עד לכדי תשישות.
מאמצע הספר ועד סופו, הרגשתי שחזרתי לקצב הנכון. המשפטים החלו לזרום בשצף והעלילה החלה להתקדם ולעורר יותר ויותר עניין, לצד עצבות תהומית, ממש עד העמוד האחרון.

אני ממליצה לקרוא את הספר בראש נקי ובלי לחץ של זמן, כי בשביל ליהנות ממנו באמת צריך להתרכז בכל מילה ומילה שנראית במבט ראשון קטנה ותמימה אך מתגלה לבסוף כחצופה ובוטה!
התרגום של בני לנדאו ובני הדר, אגב, היה שמימי ותענוג לקריאה.

במשך שנים תהיתי מהו אותו מלכוד 22 שכולם מדברים עליו. זוהי מטאפורה לכל פרדוקס שמקיף אותנו בחיים: הקומדיה לצד הטרגדיה, היופי ליד הכיעור והטוב הצמוד אל הרוע עד כי לעתים בקושי ניתן להבדיל ביניהם –
מלכוד 22 מסמל מבחינתי את הטבע האנושי בצורתו האפלה והמעוותת ביותר.

במהלך הקריאה עלתה בי תחושה הדומה לזו שהתעוררה אצלי בעת קריאת ספרים אחרים הנחשבים ל"קלאסיקות", כגון "אהבה בימי כולרה" או "הזקן והים" : אפשר לשלות מהדפים פנינים ספרותיות רבות, אבל הן שקועות בקרקעיתו של אוקיינוס שמימיו עלולים להיראות לנו כעכורים. נא להצטייד במשקפת מתאימה!

טמטום חושים. אבסורד קיומי. קריסת ערכים. וצחוק חולני של נידונים למוות במפציץ אמריקאי איטי מעל אש נ"מ גרמנית רצחנית. <br>האבסורד במלחמה והגברים המנהלים אותה מסופרת בצורה גברית, נושאת בעול וצוחקת על הטרגדיה השחורה בעולם. מופתי. בן זונתי. מעורר תשוקה לחיים וצחוק עצוב על ארעיותם.

כמו נגיחה בקיר. הספר המצחיק ביותר שקראתי, מתאר דמויות ודינמיקה צבאית שלא צריך מכונת זמן-חלל שתשיב אותנו לאיטליה ב1943 כדי לפגוש, מספיק לגשת לבסיס צה"ל הקרוב. יכול להחליף את קורסי ההכנה לצה"ל העולים כפורחים במחוזותינו.
מיצירות המופת הגדולות והפופולריות של המאה העשרים, ובכלל. טוב יותר משוקולד פרה.