vniu

את פושטת את שמלתך הכחולה

וממהרת להתכרבל בתוך השמיכה.

את מנסה לא לבכות, ללא הצלחה יתרה

ומגלה פסים שחורים-כחולים שזולגים מעינייך

את היית יפיפייה היום, סתם כך ללא סיבה

את היית יפיפייה היום, ואיש זאת לא ראה

לא האיש לו ציפית.

ואז את מבינה, שאין זה משנה

אם מדובר בארבעה חודשים או ארבע שנים

את אינך יכולה להפוך למשהי אחרת, משהי אהובה

ואז את מבינה, שיותר מתמיד את כה בודדה.

רק בעוד חודשים מספר, כשהכאב קצת יחלוף

תוכלי להביט במראה ולשמחתך את לא תראי שוב

מישהי אחרת ושמלה הכחולה המתנפנפת.

ואולי אני קצת לא צפויה לפעמים, אתה בעצמך גילית זאת

ואולי אני אוהבת אותך, קצת יותר ממה שאי פעם העזתי לעלות

ואולי אני שונאת שאתה כועס עליי, ובין הכעס אתה מתעקש שיחדיו נלך

ואולי לא חשבתי שדווקא החיבוק שלך, יגרום לבכי את פני להפסיק ללכלך

ואולי לא חשבתי שאתה מסוגל, ואולי לא חלמתי שיחד איתי תבכה

ואולי לא חלמתי שיום יבוא ואני אהפוך להיות הציפור הקטנה של מישהו

כנראה שאני קצת אוהבת אותך, אחרי הכל.