קול ירייה נשמע ברקע,מייה צורחת ומרגישה כאב חד בכתף, הפאלפון מוצמד לה לאוזן וקולו של אביה רק אומר " הלו" למרות שהוא יודע מי זאת ומה היא הולכת לאמר. אחרי כמה שניות של שנדרש בשביל להתגבר על הכאב מייה מדברת, "אבא,אבא! אתה חייב לעזור לי הפעם, רק עכשיו,הם יהרגו אותי אבא רק תקשיב אל תנתק!

תלווה לי מאה אלף דולר, אני יחזיר לך את זה, אני יעשה כל דבר אתה שומע!?

בבקשה, מייק צריך אותי אבא." היא אמרה, אבל אביה ניתק מזמן. כמובן, מה חשבה לעצמה, כל חייה לא הוציא עליה אפילו דולר אחד, גם לא כשכמעט הכו אותה למוות.

התקווה שלאביה יש קצת אכפתיות ודאגה כלפיה אף פעם לא עזבה את מייה, כי זה אבא שלה ופעם הרי הוא שיחק איתה ודאג לה כל כך.

עכשיו שהיא מכוסה בדמה שלה והכל ביגללו, ביגלל שהוא חייב להסתבך עם כל אנשי הפשע האכזריים האלה ואז הם באים אליה כדי לסחוט אותו נפשית כי הם חושבים שאולי אפילו קצת הוא ידאג לילדתו, זה רק היא סובלת מהמצב.

אבל גם עכשיו עם כל הכאב היא דואגת למייק אחיה הקטן, במערכות הוא רשום שנולד לאב אחר - כמובן שזה לא האמת-.

מייה היחידה שמשלמת את שכר הלימוד של מייק בבית הספר ושמשלמת את האוכל ואז החשבונות האחרים. אמא שלהם שיכורה, כל כך שיכורה שקשה לה לעמוד על הרגליים כדי ללכת לשירותים.

האנשים האלה מכניסים את מיה לתוך באגז' של רכב ונוסעים אל מקום לא ידוע.

הם מורידים אותה וזורקים אותה לתוך ארגז, היא עדין לא מבינה מה הולך כאן אבל בקרוב תגלה שהיא נמצאת עמוק באדמה כשרק פאלפון נמצא לידה ופאלפון זה נהדר, זה בטח המתנה הכי גדולה שהם יכלו להעניק למישהו אחר, אך הבעיה היא שלמייה אין למי להתקשר, לפחות לא מישהו שיהיה מוכן להלוות לה מאה אלף דולר.

מנקודת המבט שלה לא היו להם הרבה הזדמנויות להיות יחד,כי היא לא הייתה באותה חבורה איתו,ובאחת הפעמים היחידות שהלכה למסיבות ,כשהוא רצה לדבר איתה בצד ולהגיד לה שהוא אוהב אותה בקול רם מאד כי המוזיקה הייתה רמה כל כך,היא האמינה לו.

הם התנשקו בתשוקה וברעב ואחרי כן ,בביתה,היא הייתה מלאה בספקות, למה שהוא יבחר בה?

היא לא טובה מספיק,היא לא יפה כמו הבנות האחרות, החזה שלה קטן מידי והרגליים שלה, אוי, שלא נדבר על הרגליים שלה. אבל כמובן כל זה היה בראשה, כי האמת היא שהיא הייתה יפה באופן מיוחד , ורק אם הייתה נפתחת אנשים היו רואים את האופי המדהים שמסתתר לו שם.

היא חשבה שזו הייתה התערבות או שצחקו עליה, הערכה העצמית שלה הייתה נמוכה מאד.

יום למחרת, כשמבטיהם הצטלבו והוא ישר הסיט את מבטו היא ידעה שהיא צדקה.

במשך היום השמועות עליה הגיעו גם אליה וכל הציחקוקים מסביבה היו נוראיים, היא לא הבינה שאותו ילד היה חסר מוח שלא מודע למעשיו ושלא שווה את עצבה.

אז היא עשתה אותו דבר כמו במקרה הזה לפני שנתיים כשכל חבריה היפנו לה עורף כשהיא רבה עם אחת, היא לקחה צעד אחורה, אוי סליחה! , עשרים צעדים אחורה כך שבשנה הבאה כשראו אותה מהלכת במסדרון עם כתפיים מורמות בהתגוננות , הם יהיו מופתעים שהיא לומדת איתם עדין.

באותו זמן מחשבות אובדניות היו חלק משגרת היום שלה, הרי למה כל ההיאבקות הזאת בעצמה? למה לא לוותר על הכל? הרי רגעי השמחה הקטנים האלה לא שווים את כל השאר , נכון?

אך היא לא תעשה את זה באמת, אין צורך לדאגה, כי אחרי מלחמות רבות עם עצמה היא תבין שהיא פשוט צריכה לשנות את גישתה לחיים.

כמובן שזה לא פשוט אך לאט לאט זה יקרה, היא תענה לאלה שיצחקו אליה וידברו אליה לא בכבוד, היא תפסיק להיות שקופה. תהיה פה עוד שחקנית בקרב.

כן, היא תשדר ילדה שלא כדאי להתעסק איתה , שלא אכפת לה מכל אלה שלא שווים את זה, היא תשדר יופי ואושר ולאט לאט היא גם תצליח להיפתח ,רק תנו לה את הזמן שלה.

היא, לא תהיה וותרנית.

החיים יפים,אתם יודעים, אם רק מסתכלים עליהם נכון.

הדרך הפשוטה לא נועדה לה.