קולות.
קולות ממלאים את ראשי.
לא נותנים לי רגע מנוחה.
אני עייפה רוצה לזעוק לצעוק שמישהו יעזור לי.
אך אין עזרה אף אחד לא ירצה לעזור.
אני לבד רוצה לבכות וליבב.
בבקשה רק מישהו אחד שישמש לי כחבר רק אחד שישמש כאוזן קשבת וכתף תומכת.
מישהו שאוכל לספר לו את כול מכאובי וסודותיי ואדע שהוא ישמור אותם.
מישהו שגם בעין הסערה יהיה שם לצידי.
אני אני הוזה ואני יודעת זאת.
אך עדיין טיפשה שכמותי מקווה שאמצא כזה.
עוד פעם הקולות חוזרים אני פוחדת שהפעם הם יותר חזקים.
יותר מפחידים אותי.
משוגעת.
אני חושבת שאני משתגעת.
אני לא משוגעת טבל אין טעם לשקר עכשיו לא כשהסוף כול כך קרוב שאני יכולה לטעום אותו.
הקולות ניצחו במלחמה.
אני לוקחת את הסכין.
אף אחד לא יתגעגע אלי באמת.
אני רק עוד סתם מישהי.
די עם הכאב נוראי.
די מהקולות.
נמאס לי מכולם ובעיקר מעצמי.
אכזבה.
אכזבה אחת גדולה.
אלה היו המחשבות האחרונות שלי שחתכתי את הוריד וצפיתי איך הדם זולג לו כול כך נקי וטהור ,יפיפה.
אני נופלת לרצפה.
הדם כבר בשלולית על הרצפה.
ולרגע רואה את חיי מבזיקות לעיני ולרגע קל אני מהרהרת בהחלטה שלי.
אולי זה לא היה הדרך הכי טובה. אך זה מאוחר.
הפעם באמת מאוחר מידי.
הקולות אכלו את כול כולי עד שלא נשאר כלום חוץ מגופה ריקה מנשמה.
