"החלמתו בבית עודנה ארוכה. יושב וקורא ספרים ומסמן בהם סימנים בעיפרון. אמציה מתבונן בו וחושב שאולי זה הדבר המפריד בין שני הדורות: דור האנשים המסמנים בעפרון בספרים תוך כדי קריאה, וכאלה שאינם מסמנים." צריך ללמוד לקרוא בין השורות של המלצות הכריכה האחורית על הספר. אם כתוב משהו כמו "עלילה פנורמית" והספר עצמו דק-דקיק, תבינו שזה יהיה אחד מהשניים - או עלילה, או פנורמה. אין מספיק מילים לשניהם גם יחד. אם יש עלילה, היא תהיה צנומה למדי. אם יש פנורמה, כלומר תיאור מילולי עשיר של דמויות, נופים ואווירה, אז הם יתפסו את המקום של העלילה, ואין מה לעשות נגד זה. לקחתי את הספר מליקוט ספריות הרחוב של אחותי. לשולמית הראבן אני רוחשת טובה מאז הספר "אני אוהב להריח" שהכרתי בילדותי ועוד יותר בהיותה אמא של הסופרת גיל הראבן על כן, אף על פי שהספר נראה הרוס למדי, כזה שדפיו ספגו רטיבות פה ושם ואז התייבשו, לקחתי אותו כדי לקרוא. מעשה בשתי משפחות ובירושלים מנדטורית אחת. משפחת אמריליו, מאוחר יותר אמיר, מייצגת את הצד הספרדי, הס"טי, הוותיק בירושלים, והספר מתאר אותם למשך כמה דורות. לצידם נמצא הדוקטור היינץ ברזל או בימבי, הייקה שהגיע מגרמניה והוא נועץ את דגלו בירושלים, מרפא בה חולים, מוצא בה את בת הזוג שלו חולדה, מקים משפחה, ואז עוד מביא את אימו כדי לחלץ אותה בזמן מציפורני הנאצים. מה שקורה להם זה החיים, אבל הם חיים בירושלים, והתיאורים שם של דרך החיים בעיר טרם קום המדינה, מבנה הבתים, השכונה, המקצועות של האנשים, הדרך שבה דיברו, השכנים, והפוליטיקה. כי אי אפשר לחמוק מפוליטיקה בכתיבה על העיר הזאת. "חכם אמיריליו ארז ויצא. הבית באמת קיבל צביון של בית נשים, שאין רגל גבר דורכת בו. יותר מדי נקי היה, יותר מדי מצוחצח, מעומלן, כל הרהיטים ממורטים ואסור להניח עליהם אצבע, התריסים מוגפים מפני האבק, ואסור להזיז שרפרף אחד ממקומו. החדר המרכזי, הגדול, נעשה מעין חדר תצוגה, שאין אנשים חיים בו, לפי שלא היה כמעט מנוצל. גרסיה מירקה ומירטה אותו מכל שריד של זיעה, אבק, קולות רמים, נוכחות, חיים. הכניסה אהילים סרוגים ורודים, תפרה תחרים בווילונות, כיסתה את הריהוט בכיסויים של בד, העמידה מיני עציצים שצמחיהם ספק חיים בחשאי ספק יבשים כמין אלמוות, ולא נחה דעתה עד שקשרה את המצעים בארונות בסרטים סגולים, עד שהטמינה נפטלין בכל הפינות, וכמה חדרים למעלה סגרה שלא תדרוך בהם רגל אדם. בסופו של דבר כיסתה את השטיחים בלבד. 'היא חונטת את הבית," אמרה עפרה לשרה. 'לך טוב, את לא פה'. 'אז תצאי'. 'קל להגיד,. חכם אמריליו גר עתה עם בנו אברהם רחוש הבנים ואשתו מלכה. מרפסת הבית כסויה פחי צמחים יותר מאשר ממחציתה. בכל פעם שגומרים פח זיתים, ממלאים אדמה ושותלים משהו." נכון שזה לא ספר אווירה ראשון על ירושלים. כבר היה "היושבת בגנים" של חיים הזז, ובוודאי היו עוד, כי העיר הזאת מאוד מבקשת ספרי אווירה, לא בגלל הנופים אלא בגלל הדמויות שמצטברות להן יחד בפנים. אני אהבתי אותו, אבל הקריאה צריכה להיות בהתאם. טיפין טיפין פרק אחד בכל פעם, כי אין סיבה לקרוא אותו בהינף אחד מכריכה לכריכה. והיא כותבת יפה, שולמית הראבן, לא רק על הבית שמדבר ביתית והמקרר שמדבר בשפת המקררים, דיבור הפסקה, דיבור הפסקה.

"החלמתו בבית עודנה ארוכה. יושב וקורא ספרים ומסמן בהם סימנים בעיפרון. אמציה מתבונן בו וחושב שאולי זה הדבר המפריד בין שני הדורות: דור האנשים המסמנים בעפרון בספרים תוך כדי קריאה, וכאלה שאינם מסמנים." צריך ללמוד לקרוא בין השורות של המלצות הכריכה האחורית על הספר. אם כתוב משהו כמו "עלילה פנורמית" והספר עצמו דק-דקיק, תבינו שזה יהיה אחד מהשניים - או עלילה, או פנורמה. אין מספיק מילים לשניהם גם יחד. אם יש עלילה, היא תהיה צנומה למדי. אם יש פנורמה, כלומר תיאור מילולי עשיר של דמויות, נופים ואווירה, אז הם יתפסו את המקום של העלילה, ואין מה לעשות נגד זה. לקחתי את הספר מליקוט ספריות הרחוב של אחותי. לשולמית הראבן אני רוחשת טובה מאז הספר "אני אוהב להריח" שהכרתי בילדותי ועוד יותר בהיותה אמא של הסופרת גיל הראבן על כן, אף על פי שהספר נראה הרוס למדי, כזה שדפיו ספגו רטיבות פה ושם ואז התייבשו, לקחתי אותו כדי לקרוא. מעשה בשתי משפחות ובירושלים מנדטורית אחת. משפחת אמריליו, מאוחר יותר אמיר, מייצגת את הצד הספרדי, הס"טי, הוותיק בירושלים, והספר מתאר אותם למשך כמה דורות. לצידם נמצא הדוקטור היינץ ברזל או בימבי, הייקה שהגיע מגרמניה והוא נועץ את דגלו בירושלים, מרפא בה חולים, מוצא בה את בת הזוג שלו חולדה, מקים משפחה, ואז עוד מביא את אימו כדי לחלץ אותה בזמן מציפורני הנאצים. מה שקורה להם זה החיים, אבל הם חיים בירושלים, והתיאורים שם של דרך החיים בעיר טרם קום המדינה, מבנה הבתים, השכונה, המקצועות של האנשים, הדרך שבה דיברו, השכנים, והפוליטיקה. כי אי אפשר לחמוק מפוליטיקה בכתיבה על העיר הזאת. "חכם אמיריליו ארז ויצא. הבית באמת קיבל צביון של בית נשים, שאין רגל גבר דורכת בו. יותר מדי נקי היה, יותר מדי מצוחצח, מעומלן, כל הרהיטים ממורטים ואסור להניח עליהם אצבע, התריסים מוגפים מפני האבק, ואסור להזיז שרפרף אחד ממקומו. החדר המרכזי, הגדול, נעשה מעין חדר תצוגה, שאין אנשים חיים בו, לפי שלא היה כמעט מנוצל. גרסיה מירקה ומירטה אותו מכל שריד של זיעה, אבק, קולות רמים, נוכחות, חיים. הכניסה אהילים סרוגים ורודים, תפרה תחרים בווילונות, כיסתה את הריהוט בכיסויים של בד, העמידה מיני עציצים שצמחיהם ספק חיים בחשאי ספק יבשים כמין אלמוות, ולא נחה דעתה עד שקשרה את המצעים בארונות בסרטים סגולים, עד שהטמינה נפטלין בכל הפינות, וכמה חדרים למעלה סגרה שלא תדרוך בהם רגל אדם. בסופו של דבר כיסתה את השטיחים בלבד. 'היא חונטת את הבית," אמרה עפרה לשרה. 'לך טוב, את לא פה'. 'אז תצאי'. 'קל להגיד,. חכם אמריליו גר עתה עם בנו אברהם רחוש הבנים ואשתו מלכה. מרפסת הבית כסויה פחי צמחים יותר מאשר ממחציתה. בכל פעם שגומרים פח זיתים, ממלאים אדמה ושותלים משהו." נכון שזה לא ספר אווירה ראשון על ירושלים. כבר היה "היושבת בגנים" של חיים הזז, ובוודאי היו עוד, כי העיר הזאת מאוד מבקשת ספרי אווירה, לא בגלל הנופים אלא בגלל הדמויות שמצטברות להן יחד בפנים. אני אהבתי אותו, אבל הקריאה צריכה להיות בהתאם. טיפין טיפין פרק אחד בכל פעם, כי אין סיבה לקרוא אותו בהינף אחד מכריכה לכריכה. והיא כותבת יפה, שולמית הראבן, לא רק על הבית שמדבר ביתית והמקרר שמדבר בשפת המקררים, דיבור הפסקה, דיבור הפסקה.

"החלמתו בבית עודנה ארוכה. יושב וקורא ספרים ומסמן בהם סימנים בעיפרון. אמציה מתבונן בו וחושב שאולי זה הדבר המפריד בין שני הדורות: דור האנשים המסמנים בעפרון בספרים תוך כדי קריאה, וכאלה שאינם מסמנים." צריך ללמוד לקרוא בין השורות של המלצות הכריכה האחורית על הספר. אם כתוב משהו כמו "עלילה פנורמית" והספר עצמו דק-דקיק, תבינו שזה יהיה אחד מהשניים - או עלילה, או פנורמה. אין מספיק מילים לשניהם גם יחד. אם יש עלילה, היא תהיה צנומה למדי. אם יש פנורמה, כלומר תיאור מילולי עשיר של דמויות, נופים ואווירה, אז הם יתפסו את המקום של העלילה, ואין מה לעשות נגד זה. לקחתי את הספר מליקוט ספריות הרחוב של אחותי. לשולמית הראבן אני רוחשת טובה מאז הספר "אני אוהב להריח" שהכרתי בילדותי ועוד יותר בהיותה אמא של הסופרת גיל הראבן על כן, אף על פי שהספר נראה הרוס למדי, כזה שדפיו ספגו רטיבות פה ושם ואז התייבשו, לקחתי אותו כדי לקרוא. מעשה בשתי משפחות ובירושלים מנדטורית אחת. משפחת אמריליו, מאוחר יותר אמיר, מייצגת את הצד הספרדי, הס"טי, הוותיק בירושלים, והספר מתאר אותם למשך כמה דורות. לצידם נמצא הדוקטור היינץ ברזל או בימבי, הייקה שהגיע מגרמניה והוא נועץ את דגלו בירושלים, מרפא בה חולים, מוצא בה את בת הזוג שלו חולדה, מקים משפחה, ואז עוד מביא את אימו כדי לחלץ אותה בזמן מציפורני הנאצים. מה שקורה להם זה החיים, אבל הם חיים בירושלים, והתיאורים שם של דרך החיים בעיר טרם קום המדינה, מבנה הבתים, השכונה, המקצועות של האנשים, הדרך שבה דיברו, השכנים, והפוליטיקה. כי אי אפשר לחמוק מפוליטיקה בכתיבה על העיר הזאת. "חכם אמיריליו ארז ויצא. הבית באמת קיבל צביון של בית נשים, שאין רגל גבר דורכת בו. יותר מדי נקי היה, יותר מדי מצוחצח, מעומלן, כל הרהיטים ממורטים ואסור להניח עליהם אצבע, התריסים מוגפים מפני האבק, ואסור להזיז שרפרף אחד ממקומו. החדר המרכזי, הגדול, נעשה מעין חדר תצוגה, שאין אנשים חיים בו, לפי שלא היה כמעט מנוצל. גרסיה מירקה ומירטה אותו מכל שריד של זיעה, אבק, קולות רמים, נוכחות, חיים. הכניסה אהילים סרוגים ורודים, תפרה תחרים בווילונות, כיסתה את הריהוט בכיסויים של בד, העמידה מיני עציצים שצמחיהם ספק חיים בחשאי ספק יבשים כמין אלמוות, ולא נחה דעתה עד שקשרה את המצעים בארונות בסרטים סגולים, עד שהטמינה נפטלין בכל הפינות, וכמה חדרים למעלה סגרה שלא תדרוך בהם רגל אדם. בסופו של דבר כיסתה את השטיחים בלבד. 'היא חונטת את הבית," אמרה עפרה לשרה. 'לך טוב, את לא פה'. 'אז תצאי'. 'קל להגיד,. חכם אמריליו גר עתה עם בנו אברהם רחוש הבנים ואשתו מלכה. מרפסת הבית כסויה פחי צמחים יותר מאשר ממחציתה. בכל פעם שגומרים פח זיתים, ממלאים אדמה ושותלים משהו." נכון שזה לא ספר אווירה ראשון על ירושלים. כבר היה "היושבת בגנים" של חיים הזז, ובוודאי היו עוד, כי העיר הזאת מאוד מבקשת ספרי אווירה, לא בגלל הנופים אלא בגלל הדמויות שמצטברות להן יחד בפנים. אני אהבתי אותו, אבל הקריאה צריכה להיות בהתאם. טיפין טיפין פרק אחד בכל פעם, כי אין סיבה לקרוא אותו בהינף אחד מכריכה לכריכה. והיא כותבת יפה, שולמית הראבן, לא רק על הבית שמדבר ביתית והמקרר שמדבר בשפת המקררים, דיבור הפסקה, דיבור הפסקה.

"החלמתו בבית עודנה ארוכה. יושב וקורא ספרים ומסמן בהם סימנים בעיפרון. אמציה מתבונן בו וחושב שאולי זה הדבר המפריד בין שני הדורות: דור האנשים המסמנים בעפרון בספרים תוך כדי קריאה, וכאלה שאינם מסמנים." צריך ללמוד לקרוא בין השורות של המלצות הכריכה האחורית על הספר. אם כתוב משהו כמו "עלילה פנורמית" והספר עצמו דק-דקיק, תבינו שזה יהיה אחד מהשניים - או עלילה, או פנורמה. אין מספיק מילים לשניהם גם יחד. אם יש עלילה, היא תהיה צנומה למדי. אם יש פנורמה, כלומר תיאור מילולי עשיר של דמויות, נופים ואווירה, אז הם יתפסו את המקום של העלילה, ואין מה לעשות נגד זה. לקחתי את הספר מליקוט ספריות הרחוב של אחותי. לשולמית הראבן אני רוחשת טובה מאז הספר "אני אוהב להריח" שהכרתי בילדותי ועוד יותר בהיותה אמא של הסופרת גיל הראבן על כן, אף על פי שהספר נראה הרוס למדי, כזה שדפיו ספגו רטיבות פה ושם ואז התייבשו, לקחתי אותו כדי לקרוא. מעשה בשתי משפחות ובירושלים מנדטורית אחת. משפחת אמריליו, מאוחר יותר אמיר, מייצגת את הצד הספרדי, הס"טי, הוותיק בירושלים, והספר מתאר אותם למשך כמה דורות. לצידם נמצא הדוקטור היינץ ברזל או בימבי, הייקה שהגיע מגרמניה והוא נועץ את דגלו בירושלים, מרפא בה חולים, מוצא בה את בת הזוג שלו חולדה, מקים משפחה, ואז עוד מביא את אימו כדי לחלץ אותה בזמן מציפורני הנאצים. מה שקורה להם זה החיים, אבל הם חיים בירושלים, והתיאורים שם של דרך החיים בעיר טרם קום המדינה, מבנה הבתים, השכונה, המקצועות של האנשים, הדרך שבה דיברו, השכנים, והפוליטיקה. כי אי אפשר לחמוק מפוליטיקה בכתיבה על העיר הזאת. "חכם אמיריליו ארז ויצא. הבית באמת קיבל צביון של בית נשים, שאין רגל גבר דורכת בו. יותר מדי נקי היה, יותר מדי מצוחצח, מעומלן, כל הרהיטים ממורטים ואסור להניח עליהם אצבע, התריסים מוגפים מפני האבק, ואסור להזיז שרפרף אחד ממקומו. החדר המרכזי, הגדול, נעשה מעין חדר תצוגה, שאין אנשים חיים בו, לפי שלא היה כמעט מנוצל. גרסיה מירקה ומירטה אותו מכל שריד של זיעה, אבק, קולות רמים, נוכחות, חיים. הכניסה אהילים סרוגים ורודים, תפרה תחרים בווילונות, כיסתה את הריהוט בכיסויים של בד, העמידה מיני עציצים שצמחיהם ספק חיים בחשאי ספק יבשים כמין אלמוות, ולא נחה דעתה עד שקשרה את המצעים בארונות בסרטים סגולים, עד שהטמינה נפטלין בכל הפינות, וכמה חדרים למעלה סגרה שלא תדרוך בהם רגל אדם. בסופו של דבר כיסתה את השטיחים בלבד. 'היא חונטת את הבית," אמרה עפרה לשרה. 'לך טוב, את לא פה'. 'אז תצאי'. 'קל להגיד,. חכם אמריליו גר עתה עם בנו אברהם רחוש הבנים ואשתו מלכה. מרפסת הבית כסויה פחי צמחים יותר מאשר ממחציתה. בכל פעם שגומרים פח זיתים, ממלאים אדמה ושותלים משהו." נכון שזה לא ספר אווירה ראשון על ירושלים. כבר היה "היושבת בגנים" של חיים הזז, ובוודאי היו עוד, כי העיר הזאת מאוד מבקשת ספרי אווירה, לא בגלל הנופים אלא בגלל הדמויות שמצטברות להן יחד בפנים. אני אהבתי אותו, אבל הקריאה צריכה להיות בהתאם. טיפין טיפין פרק אחד בכל פעם, כי אין סיבה לקרוא אותו בהינף אחד מכריכה לכריכה. והיא כותבת יפה, שולמית הראבן, לא רק על הבית שמדבר ביתית והמקרר שמדבר בשפת המקררים, דיבור הפסקה, דיבור הפסקה.

"החלמתו בבית עודנה ארוכה. יושב וקורא ספרים ומסמן בהם סימנים בעיפרון. אמציה מתבונן בו וחושב שאולי זה הדבר המפריד בין שני הדורות: דור האנשים המסמנים בעפרון בספרים תוך כדי קריאה, וכאלה שאינם מסמנים." צריך ללמוד לקרוא בין השורות של המלצות הכריכה האחורית על הספר. אם כתוב משהו כמו "עלילה פנורמית" והספר עצמו דק-דקיק, תבינו שזה יהיה אחד מהשניים - או עלילה, או פנורמה. אין מספיק מילים לשניהם גם יחד. אם יש עלילה, היא תהיה צנומה למדי. אם יש פנורמה, כלומר תיאור מילולי עשיר של דמויות, נופים ואווירה, אז הם יתפסו את המקום של העלילה, ואין מה לעשות נגד זה. לקחתי את הספר מליקוט ספריות הרחוב של אחותי. לשולמית הראבן אני רוחשת טובה מאז הספר "אני אוהב להריח" שהכרתי בילדותי ועוד יותר בהיותה אמא של הסופרת גיל הראבן על כן, אף על פי שהספר נראה הרוס למדי, כזה שדפיו ספגו רטיבות פה ושם ואז התייבשו, לקחתי אותו כדי לקרוא. מעשה בשתי משפחות ובירושלים מנדטורית אחת. משפחת אמריליו, מאוחר יותר אמיר, מייצגת את הצד הספרדי, הס"טי, הוותיק בירושלים, והספר מתאר אותם למשך כמה דורות. לצידם נמצא הדוקטור היינץ ברזל או בימבי, הייקה שהגיע מגרמניה והוא נועץ את דגלו בירושלים, מרפא בה חולים, מוצא בה את בת הזוג שלו חולדה, מקים משפחה, ואז עוד מביא את אימו כדי לחלץ אותה בזמן מציפורני הנאצים. מה שקורה להם זה החיים, אבל הם חיים בירושלים, והתיאורים שם של דרך החיים בעיר טרם קום המדינה, מבנה הבתים, השכונה, המקצועות של האנשים, הדרך שבה דיברו, השכנים, והפוליטיקה. כי אי אפשר לחמוק מפוליטיקה בכתיבה על העיר הזאת. "חכם אמיריליו ארז ויצא. הבית באמת קיבל צביון של בית נשים, שאין רגל גבר דורכת בו. יותר מדי נקי היה, יותר מדי מצוחצח, מעומלן, כל הרהיטים ממורטים ואסור להניח עליהם אצבע, התריסים מוגפים מפני האבק, ואסור להזיז שרפרף אחד ממקומו. החדר המרכזי, הגדול, נעשה מעין חדר תצוגה, שאין אנשים חיים בו, לפי שלא היה כמעט מנוצל. גרסיה מירקה ומירטה אותו מכל שריד של זיעה, אבק, קולות רמים, נוכחות, חיים. הכניסה אהילים סרוגים ורודים, תפרה תחרים בווילונות, כיסתה את הריהוט בכיסויים של בד, העמידה מיני עציצים שצמחיהם ספק חיים בחשאי ספק יבשים כמין אלמוות, ולא נחה דעתה עד שקשרה את המצעים בארונות בסרטים סגולים, עד שהטמינה נפטלין בכל הפינות, וכמה חדרים למעלה סגרה שלא תדרוך בהם רגל אדם. בסופו של דבר כיסתה את השטיחים בלבד. 'היא חונטת את הבית," אמרה עפרה לשרה. 'לך טוב, את לא פה'. 'אז תצאי'. 'קל להגיד,. חכם אמריליו גר עתה עם בנו אברהם רחוש הבנים ואשתו מלכה. מרפסת הבית כסויה פחי צמחים יותר מאשר ממחציתה. בכל פעם שגומרים פח זיתים, ממלאים אדמה ושותלים משהו." נכון שזה לא ספר אווירה ראשון על ירושלים. כבר היה "היושבת בגנים" של חיים הזז, ובוודאי היו עוד, כי העיר הזאת מאוד מבקשת ספרי אווירה, לא בגלל הנופים אלא בגלל הדמויות שמצטברות להן יחד בפנים. אני אהבתי אותו, אבל הקריאה צריכה להיות בהתאם. טיפין טיפין פרק אחד בכל פעם, כי אין סיבה לקרוא אותו בהינף אחד מכריכה לכריכה. והיא כותבת יפה, שולמית הראבן, לא רק על הבית שמדבר ביתית והמקרר שמדבר בשפת המקררים, דיבור הפסקה, דיבור הפסקה.

"החלמתו בבית עודנה ארוכה. יושב וקורא ספרים ומסמן בהם סימנים בעיפרון. אמציה מתבונן בו וחושב שאולי זה הדבר המפריד בין שני הדורות: דור האנשים המסמנים בעפרון בספרים תוך כדי קריאה, וכאלה שאינם מסמנים." צריך ללמוד לקרוא בין השורות של המלצות הכריכה האחורית על הספר. אם כתוב משהו כמו "עלילה פנורמית" והספר עצמו דק-דקיק, תבינו שזה יהיה אחד מהשניים - או עלילה, או פנורמה. אין מספיק מילים לשניהם גם יחד. אם יש עלילה, היא תהיה צנומה למדי. אם יש פנורמה, כלומר תיאור מילולי עשיר של דמויות, נופים ואווירה, אז הם יתפסו את המקום של העלילה, ואין מה לעשות נגד זה. לקחתי את הספר מליקוט ספריות הרחוב של אחותי. לשולמית הראבן אני רוחשת טובה מאז הספר "אני אוהב להריח" שהכרתי בילדותי ועוד יותר בהיותה אמא של הסופרת גיל הראבן על כן, אף על פי שהספר נראה הרוס למדי, כזה שדפיו ספגו רטיבות פה ושם ואז התייבשו, לקחתי אותו כדי לקרוא. מעשה בשתי משפחות ובירושלים מנדטורית אחת. משפחת אמריליו, מאוחר יותר אמיר, מייצגת את הצד הספרדי, הס"טי, הוותיק בירושלים, והספר מתאר אותם למשך כמה דורות. לצידם נמצא הדוקטור היינץ ברזל או בימבי, הייקה שהגיע מגרמניה והוא נועץ את דגלו בירושלים, מרפא בה חולים, מוצא בה את בת הזוג שלו חולדה, מקים משפחה, ואז עוד מביא את אימו כדי לחלץ אותה בזמן מציפורני הנאצים. מה שקורה להם זה החיים, אבל הם חיים בירושלים, והתיאורים שם של דרך החיים בעיר טרם קום המדינה, מבנה הבתים, השכונה, המקצועות של האנשים, הדרך שבה דיברו, השכנים, והפוליטיקה. כי אי אפשר לחמוק מפוליטיקה בכתיבה על העיר הזאת. "חכם אמיריליו ארז ויצא. הבית באמת קיבל צביון של בית נשים, שאין רגל גבר דורכת בו. יותר מדי נקי היה, יותר מדי מצוחצח, מעומלן, כל הרהיטים ממורטים ואסור להניח עליהם אצבע, התריסים מוגפים מפני האבק, ואסור להזיז שרפרף אחד ממקומו. החדר המרכזי, הגדול, נעשה מעין חדר תצוגה, שאין אנשים חיים בו, לפי שלא היה כמעט מנוצל. גרסיה מירקה ומירטה אותו מכל שריד של זיעה, אבק, קולות רמים, נוכחות, חיים. הכניסה אהילים סרוגים ורודים, תפרה תחרים בווילונות, כיסתה את הריהוט בכיסויים של בד, העמידה מיני עציצים שצמחיהם ספק חיים בחשאי ספק יבשים כמין אלמוות, ולא נחה דעתה עד שקשרה את המצעים בארונות בסרטים סגולים, עד שהטמינה נפטלין בכל הפינות, וכמה חדרים למעלה סגרה שלא תדרוך בהם רגל אדם. בסופו של דבר כיסתה את השטיחים בלבד. 'היא חונטת את הבית," אמרה עפרה לשרה. 'לך טוב, את לא פה'. 'אז תצאי'. 'קל להגיד,. חכם אמריליו גר עתה עם בנו אברהם רחוש הבנים ואשתו מלכה. מרפסת הבית כסויה פחי צמחים יותר מאשר ממחציתה. בכל פעם שגומרים פח זיתים, ממלאים אדמה ושותלים משהו." נכון שזה לא ספר אווירה ראשון על ירושלים. כבר היה "היושבת בגנים" של חיים הזז, ובוודאי היו עוד, כי העיר הזאת מאוד מבקשת ספרי אווירה, לא בגלל הנופים אלא בגלל הדמויות שמצטברות להן יחד בפנים. אני אהבתי אותו, אבל הקריאה צריכה להיות בהתאם. טיפין טיפין פרק אחד בכל פעם, כי אין סיבה לקרוא אותו בהינף אחד מכריכה לכריכה. והיא כותבת יפה, שולמית הראבן, לא רק על הבית שמדבר ביתית והמקרר שמדבר בשפת המקררים, דיבור הפסקה, דיבור הפסקה.