הספר מתאר החמצות אולם אופן כתיבתו הוא בגדר החמצה בעצמו. בדרך כלל העלילה אמורה להיות מפתיעה או, בספרים טובים באמת (הבשורה על פי ישו, כרוניקה של מוות יודע מראש) העלילה אינה מפתיעה אולם הסיפור כתוב היטב. במקרה שלפנינו העלילה שדופה והכתיבה לא מוסיפה לה מספיק כי להצדיק זאת. עם זאת, התיאורים ריאליסטיים וקל להזדהות עם הדמויות הפגומות. דבר נוסף אחרון - הספר לא מציע נחמה.
מתאים למי שנהנה לשכשך במיצי קיבה.

כמי שיש לה פז"מ די מכובד בספרי מחח, הצטמררתי.
וואוו איזה ספר, מתח אפל מעיק קשה ומטריד את הנפש.
לחשוב כי לפעמים שומעים החדשות על נערות שנחטפו והוסתרו במרתפים כשהן עוברות התעללות מינית, נפשית, אף נכנסות להריון ( החדר)
והנה ספר המספר מנקודת מבטה של הנערה שנחטפה ושל האלמן אשר חטף ומסתיר אותה כאשר בו זמנית הוא מגדל את ביתו הנערה באותו הבית.
מחליא, אמרתי.
ספר טורד מנוחה אך בו זמנית מרתק ונוגע בנימי הנפש.
מומלץ לבעלי עור של פיל

אל הספר הזה הגעתי עם לא מעט חשדנות. בתור קוראת שמעריכה עומק פסיכולוגי נוסח "קרבת דם" או "אלף שמשות זוהרות", סטיבן קינג הרגיש לי בהתחלה כמו "ספר מתח במסווה". ב-200 העמודים הראשונים עוד חיפשתי את הבשר הפסיכולוגי, את התהודה שתזיז משהו עמוק בפנים, ומצאתי בעיקר כתיבה זורמת להפליא ו"קלילות מתוחכמת".
השיא: חדר המורים של 1960
הלב של הספר נפתח עבורי כשג'ייק, הגיבור, משתקע בעיירה ג'ודי והופך למורה. כאשת חינוך, זה היה הרגע שבו הפסקתי לקרוא "עלילה" והתחלתי "לחיות" בתוך הספר. היחס שלו לתלמידים, הדינמיקה בבית הספר של פעם, היחסים המהממים עם סיידי והשליחות החינוכית בתוך זהות בדויה – זה היה ה"בשר" האמיתי. שם קינג מוכיח שהוא יודע לספר סיפור לא כי יש מתח, אלא כי פשוט כיף לשהות במחיצתו.
המשבר: מדבר הריגול
אני חייבת להיות כנה עם הקוראים העתידיים – סביב עמוד 500 הרגשתי מותשת. המעקב אחרי לי הארווי אוסוולד, הפוליטיקה האמריקאית הסבוכה והדינמיקה המתישה של הריגול כמעט הכניעו אותי. זה הרגיש כמו "מריחה" פוליטית שקצת רחוקה מהעולם שלי. אבל כמי שלא ממהרת לנטוש ספרים , ומאחר ועדיין נהניתי בטירוף מהכתיבה של קינג, המשכתי, וטוב שכך.
הפינאלה: הריסוק וההשלמה
100 העמודים האחרונים הם הסיבה שהספר הזה יקבל ממני 5 כוכבים. כל הפיסות מתחברות לסגירת מעגל מרגשת ואמיתית שפשוט לא נותנת להניח את הספר מהיד. קינג מצליח לייצר כאן "מדע בדיוני מציאותי" – למרות שהקונספט מופרך, הרגשתי שהוא הכי אמיתי שיש.
הסוף הוא "ריסוק רגשי" במלוא מובן המילה, אבל כזה שמגיע עם תחושת השלמה עמוקה. בלי לעשות ספוילר למי שטרם קרא, אגיד רק שיש שם רגעים של "ריקוד מסונכרן" בין עבר להווה שיגרמו לכם להזיל דמעה ולהבין שאהבה אמיתית היא לפעמים היכולת לשחרר, ולקבל את המציאות כמו שהיא. כקוראת ריאליסטית, ידעתי ש"סוף טוב" במובן הקלאסי לא יהיה פה, כי אי אפשר לתקן את העבר בלי לשבור את העתיד. ובכל זאת, הפנטזיה לסוף טוב הייתה מתוקה להפליא.