אני מנסה להבין מה גרם לי להתגעגע, ולבסוף לקנות את הספר, שנה אחרי שסיימתי לקרא אותו. התחלתי לקרא את הספר בחנות של צומת ספרים בדיזנגוף סנטר, בזמן המתנה לסרט בקולנוע לב.המשכתי בהמתנה לסרט הבא, וסיימתי, כששאלתי מחברה לקבוצת הרכיבה באופני כביש, את הספר. לכאורה ספר קליל.
כששבתי וקראתי בו,נדמה היה לי כי , מצאתי את התשובה: הספר מחזק אותי בזמן ריצות של 10 ק"מ, לעיתים גורם לי לחייך ביני לבין עצמי בזמן הריצה, תמיד מזכיר לי שאני עושה את הדבר הנכון, ובעיקר נותן לי את המתנה המופלאה של - לא להרגיש לבד.כשצריך חיזוקים – אפשר לפתוח ולקרא מכל עמוד – ותוך דקות הגוף קורא לך לסדר- מבקש, ממש מתחנן לצאת לריצה...
אבל במבחן הזמן גיליתי שזה לא סוד קסמו של הספר.
את התשובה מצאתי בעמוד 179 בספר: "אני סבור שהחורף שוב אשתתף במירוץ מרתון באיזשהו מקום בעולם. ואני חושב שבקיץ הבא שוב אנסה את כוחי באיזשהו טריאתלון וכך חולפות להן העונות והשנה עוברת. נוספת לי עוד שנה, וייתכן שאסיים כתיבת רומן נוסף. בכל אופן, אני לוקח את המשימות המונחות לפני ומבצע אותן אחת אחת, בכל כוחותי. אני מתרכז בהליכת צעד אחרי צעד.אבל בעוד אני עושה זאת, אני מקפיד לחשוב על דברים לטווח ארוך ככל האפשר,מקפיד להביט על הנוף למרחוק, עד כמה שאפשר. אחרי ככלות הכל אני רץ למרחקים ארוכים".
זה סיפור פשוט על המאבק הקיומי של כל אחד מאיתנו , המסופר במבט מפוכח (ועם נטייה לאופטימיות

לא אבא במאה, אבל שתי ביקורות במחיר אחת: צינית ורצינית. הרצינית בגלל חשיבותו של הספר, הצינית בגלל הפיספוס הגדול.

ולרצינית:

בשנות השישים של המאה העשרים, במיסיסיפי, במקום שבו נהר רחב ידיים זורם לאיטו, מלא סחופת, סודות ושקרים, מים חומים, אנשים שחורים, נשים לבנות מצוייצות, כנועות, בשמלות מתרחבות עם טלייה צרה, עם דעות צרות, בלי דעות בכלל, עם פוליטיקה פנימית של עדת עקרות בית נואשות, בטלניות, רכלניות, נוטרות טינה ושומרות מרחק מאנשים שחורים, הגברים מבלים בעבודה, בלוריתם מבריקה מברילנטין, נעליהם מצוחצחות בידיה של העוזרת השחורה, גינוניהם ונימוסיהם מצוחצחים על ידי מאות שנים של מסורת דרומית קפדנית, נשותיהם ממתינות לשעה חמש, שש, או שבע, כדי להוציא מן התנור את התבשיל שבישלה העוזרת השחורה, להציג בפניהם את התינוקות, שמגדלת העוזרת השחורה, רגע לפני שישכיבו אותם במיטה.
בשנות השישים של המאה שעברה, רגע לפני שמרטין לותר קינג הוביל את המצעד שלו, הגזענות במדינות הדרום הייתה מפחידה. מעוררת גועל.
עוזרות הבית אולצו להשתמש בשירותים נפרדים בחנייה, חוקי ההפרדה הנוקשים לא מאפשרים לשחורים ללמוד, לקנות, לבלות, לאכול, להתפרנס, להתפלל ביחד עם לבנים. כשהעוזרות באות למרחב הציבורי על תקן של עוזרות, עליהן לעטות את החלוק הלבן המסמן את מעמדן. שחור ולבן.

בעיר ג'קסון קמה לה בחורה צעירה, בעלת יומרות של כתיבה עיתונאית ומתחילה לראיין את העוזרות כדי לכתוב ספר על חייהן.
הן מפחדות מנקמה, שהרי במדינות הדרום נקמה אין פרושה רק פיטורין באשמת שווא של גניבה, נקמה בנוסח מיסיסיפי לוהטת כמו מזג האויר. הנקמה היא מכות, התעללות, הטלת מום, יריות או תלייה. גם לסקיטר, העיתונאית יש מה להפסיד. כשהיא נחשדת כאוהדת שחורים, מפנות לה חברותיה כתף קרה והיא מסולקת מכל תפקיד או חברות במועדונים.

הפתיחה של הספר קשה לצליחה ומלאה במהמורות וזו תחושה שחולפת בי בקריאת רוב ספריו, (למעט ספרי הנוער שכתב).
נראה לי שגרוסמן מרגיש טבעי ונינוח יותר בכתיבת ספרי ילדים ונוער.
הפתיחות שלו קשות ומצריכות אורך רוח וסלחנות.
זוכרת שנשמתי לרווחה כשחציתי את מהמורת בית החולים אשר בפתיחה כאילו חציתי שער ברזל כבד וחלוד וממנו יצאתי אל האויר הפתוח.
כאילו נתתי דמי חסות כדי שאוכל להגיע אל הפנים המרובד ואותו קראתי בחדוות יגון.
סופו של הספר היה לי קשה וזר משהו.
וגם חלף בי רגש שמישהו רוצה לסגור כאן דלת וללכת.
אולי בטרם זמן.
אבל בתוך האמצע אני נבלעתי ונטמעתי ולא רציתי כלל לצאת מתוכו.
מן הרחם הגדול של האמצע.
מומלץ מאוד.