מעשה במרים, בתו של מלווה בריבית נדיב ורך-לב, שלעולם אינו גובה את חובותיו ועל כן משפחתו חיה בעוני ובדלות. משגדלה הבת, לקחה לידיה את ניהול גביית החובות ומהר מאוד שגשג העסק, התרחב ופרח והנערה התפארה (בצדק, בניגוד לבת הטוחן) ביכולתה להפוך כסף לזהב.
הוריה הזוכים לרווחה כלכלית לראשונה בחייהם אינם מאושרים מהמצב. הם מתקשים לראות את בתם היקרה, זו שמעולם לא נחסכו ממנה חום ואהבה (אף כי כל דבר אחר כן נחסך ממנה) הופכת לאשה קרת רוח וקרת לב הגובה את חובותיה ללא הנד עפעף.
אך האמנם קור לב הוא, לגבות חוב שמגיע לך בצדק?
מלך החורף ששמע את ההתרברבות מציב בפני מרים דרישה להפוך מטבעות כסף לזהב.
אם תיכשל - תמות. ואם תצליח - תהפוך למלכתו, גורל שהוא אולי מר ממוות.
לכאורה, צדקו הוריה של מרים. קור הלב שהפגינה צפוי לבוא על עונשו...
אך העלילה מורכבת הרבה יותר.
שני כוחות רבי עוצמה מתנגשים בספר הזה.
ממלכת החורף, הממלכה שבה הכבוד והחובה הם העיקר. הכבוד דורש תשלום עבור כל חוב, והחובות נצברים שכן לכל דבר יש מחיר. אין בה מקום לרגש, לאהבה או לחסד.
ומהצד השני - שד האש, התאווה והתשוקה האינסופית, הבוערת, שאינה יודעת כבוד או חובה.
האם החורף ימיס את האש, או שמא האש תשרוף את החורף?
גורלה של מרים נקשר בגורלה של ונדה, בת האיכרים המשלמת את חובו של אביה בעבודה קשה ובגורלה של אירינה, בת אצילים שדם ממלכת החורף זורם בעורקיה.
אירינה ומרים יצטרכו שתיהן לאזן בין החובה ובין התשוקה, בין האש ובין הקרח כדי לנתב את המאבק בין האש לבין החורף כרצונן.
חובות, כך על פי הספר, יש לשלם. אבל ללא הפגנת רגש, ללא אהבה, לא יגיע האביב. החורף ישתלט, ודבר לא יצמח.
מוטיב המראה החוזר בספר רומז לנו על שיקוף הגורלות של שלוש הנערות:
אירינה ומרים, האצילה והיהודיה, מוצאות את עצמן נשואות לגברים (או שמא יצורים) נישואי תועלת (לא תועלת להן עצמן כמובן...) שלא רצו בהם.
ונדה, שאביה מוכן למכור אותה תמורת סכום זעום, ואירינה שאיננה אלא כלי משחק פוליטי בעיני אביה: בת האיכרים ובת האצילים אינן זוכות ליחס שונה, רק המחיר הוא שמשתנה.
האם יש כאן אמירה על נשים ועל גורלן המשותף בעידן הטרום פמיניסטי?
בספר הזה, בכל אופן, הפנטזיה תציל את שלוש הנערות מגורלן הצפוי, ובזכות תבונתן ויוזמתן - הן יזכו לאושר ולהכרה בערכן האמיתי.
ואי אפשר בלי כמה מילים על יהדות.
כי אי אפשר שלא לתהות מה עושים פה היהודים, באמצע ספר פנטזיה, ולמה בכלל.
ולא סתם יהודים... משפחה יהודית לתפארת מתוארת בספר.
המשפחה היהודית מהשטעטל, זו שנחבטה ללא רחם בידי סופרי ראשית המאה העשרים שהאשימו אותה בבורות, בצביעות, ביומרנות בחמדנות ובמה לא, זוכה פה לעדנה שלא ידעה כמותה מאז יצאו לאור ספריו של הב מאיר להמן, בן המאה ה-19, שהרבה לתאר משפחות יהודיות מלוכדות, מלאות אהבה וחסד, ובספריו תמיד זכה הגיבור להינשא לבת הרב החיננית והחכמה.
משפחתה של מרים, בניגוד למשפחותיהן של שתי הגיבורות האחרות, היא משפחה מלאת אהבה ואכפתיות, ומעשי החסד של הוריה ישתלמו למרים בבוא העת וילמדו אותה על ערכן של מחוות שניתנות מעומק הלב, שלא על מנת לקבל תמורה.
האם יש כאן אמירה על התרבות היהודית, כתרבות ששמה במרכזה לא את זכויות הפרט אלא דווקא את חובותיו?
בקריאה שניה:
נראה לי שיש בספר הזה אמירה על יחסים בין אנשים המגיעים מתרבויות שונות.
מרים רואה בסטאריק אכזריות בלתי אנושית. הסטאריק מלא בוז למרים בת התמותה. למעשה, כל אחד מהם פועל ע"פ המקובל בתרבות ממנה הוא בא. ההיכרות ביניהם, המוכנות שלהם לקבל זו את עולמו של זה ולהפך - היא זו שמצילה בסופו של דבר את שני העולמות. מרים לומדת להבין את ההגיון בפעולותיו של הסטאריק, הסטאריק לומד להעריך את מרים ואת התרבות שלה.
המקבילה של זה היא כמובן יחסי יהודים/גויים: מרים היא מלווה בריבית, בעיני שכניה הנוצרים היא עלוקה מוצצת דם, אכזרית. נושה בהם ללא רחם, מתפרנסת ממקצוע שעליהם נאסר לעסוק בו. בעיניה שלה - היא קרבן לאי צדק, לעוול, היא סובלת מעוני ומחסור בזמן שהם חיים בטוב - על חשבונה.
אביה של מרים הוא היחיד שמסוגל לראות את שתי נקודות המבט. הוא המלווה בריבית המלא אמפתיה ללווים ממנו. מעשי החסד של הוריה של מרים, כפי שכתבתי, ישתלמו לה לבסוף. היכולת לחוש אמפתיה, לראות את נקודת מבטו של האחר - היא הסיכוי היחיד להצלה, זה מה שמרים לומדת לאורך הספר. נקודת המבט של ההורים שלה, בה היא מורדת בצעירותה כשהיא הופכת למלווה בריבית נטולת רחמים, היא זו שמצילה אותה בסופו של דבר ומעניקה לה את ההפי אנדינג של סוף הספר.
אם תרצו - אין זו אלא אגדה מלאת יופי, דמיון וקסם.
ואם תרצו יותר - תוכלו למצוא באגדה הזו רבדים נוספים שיעשירו את הקריאה.
כך או כך, מומלץ.
עם זאת, אפשר לשים לב לחריגות מסויימות בהיפוך הזה:
קודם כל, האח שנשאר בבית מגן עליו מפני הפולשים, ומגלה כישורי לחימה לא פחות טובים משל איגריין, גם אם הם תלויים בכישוף ולא בחרב.
אבל מעבר לזה, אפשר לראות שלמרות היפוך התפקידים, נוצר פה היפוך על היפוך:
בעוד שבעבר גברים יכלו לצאת מהבית, להילחם, להשיג הישגים בעולם שבחוץ, ונשים היו מוגבלות לתחום הבית ומלאכותיו, והניסיון לעסוק בכישוף היה לעיתים הדרך היחידה לנסות לחרוג מגורלן המוכתב מראש, במציאות שמתאר הספר המצב הוא הפוך: כישורי הקרב ושמירה על קוד האבירות הם לא יותר ממשחק, אין להם ערך בעולם שבו שולט הכישוף ואנשים מרושעים מסוגלים להשיג מה שהם רוצים באמצעותו. (אם כי יש לציין שאיגריין בהחלט משיגה הישגים משלה בזכות אומץ לבה ויכולותיה. אך ללא הכישוף - לא היה לה סיכוי).
יוצא שהאח הגדול הנשאר בבית - הוא זה שיכול להשיג הישגים אמיתיים בעולם, בעוד שאיגרין האמיצה היא באמת מאוד אמיצה.. אבל חסרת תועלת בעולם האמיתי, זה שבו אלו שנלחמים בה לרוב לא מקפידים לשמור על קוד אבירי ונאצל. האם חזרנו בסופו של דבר לסוג של חלוקה מסורתית בין דמויות גבריות ונשיות?
ואכן, בסיום הספר האביר המיוסר יגיע למסקנה כי עליו ללמוד מעט כישוף כדי להצליח במלאכתו בעתיד, וגם איגריין מתגברת לפרקים על סלידתה מכישוף כדי לקדם את מטרותיה.
וזה כמובן בסדר גמור, כי בסופו של דבר, ולמרבה השמחה, לא מדובר בפמפלט דידקטי אלא בספר, ספר כיפי.
וכששאלתי את הבן שלי אם נהנה מהספר למרות שיש לו גיבורה, הוא אמר בנחרצות שאיגריין היא בכלל בן. ההורים שלה, המכשפים, פשוט כישפו אותו להיות בת, וכך נוצרה בת שאוהבת מלחמות ואבירים.
טוב נו. אולי בכל זאת נדרש פה סמינריון במגדר ופמיניזם.
