"לא באתי לראות את קייט מפני שזה ישפר את ההרגשה שלי. באתי מפני שבלעדיה קשה לזכור מי אני."
וכך, כורכת הסופרת את גורלה של אנה - שנולדה כ"מחסן חלקי חילוף" בגורל אחותה קייט - שעבורה "נדרשו" דם טבורי (שנלקח עם לידתה של אנה), מח עצם (כ"אספקה סדירה"), ולבסוף - השתלת כליה.
לא אאריך, מאחר שנראה לי שהביקורות על הספר הזה, הן הרבות ביותר שנכתבו באתר, ומי שקורא אותן, מקבל זווית היקפית רחבה מאד, על הסיפור ועל אופיין של כל דמויותיו.
לכן אנסה ממש לתמצת.
עתירתה של אנה בת השלוש עשרה, בדבר סירובה לתרום כליה לאחותה מגיעה להתדיינות בפני בית המשפט, והשופט - רגע לפני החלטתו, האם להעתר או לדחות, מסכם בחלק מדבריו את המקרה בזו הלשון:
"...וזה שכל הנוכחים באולם ניהלו ביניהם ויכוח על איכות חיים מול קדושת חיים..." והוא ממשיך: "אולם בשלב הנוכחי הפכה קדושת חייה של קייט שזורה לחלוטין באיכות חייה של אנה, ותפקידי הוא לראות אם ניתן להפריד בין השתיים."
לפני הסיום, אנסה להביא בקצרה מקרה אישי שקרה לי, בעת שאמי הייתה מאושפזת בביה"ח, ברגעי חייה האחרונים, נקרעתי בין שתי אפשרויות לא קלות לבחירה.
כמי שהיה "אפוטרופוס הגוף" שלה, נדרשתי להחליט האם לחברה לזונדה (חיבור צינורית לנחיר באף, אל דרכי העיכול, שדרכה מאכילים את החולה), או לוותר ולמנוע ממנה את ההאכלה - בגלל הסבל הרב שבהכנסת הצינור לאפה - ושממילא "היא לא תאריך ימים", כפי שנאמר לי...
(לבסוף החלטתי לחברה, ולהאכיל אותה...).
כנראה, שמי שעמד מול החלטה קשה שכזו או דומה לה, יודע להעריך ביתר קלות, את ההתחבטות הקשה אף יותר, והנמשכת שנים רבות כל כך, שבהן נתונה המשפחה - שבתה שנולדה לצורך זה (בלבד?), מחליטה פתאום שהיא "מורדת" ואינה רוצה לתרום מאיבריה לאחותה, וייתכן שבכך גוזרת עליה גזר דין מוות.
