אני כותבת על הספר הזו בתחושה מעורבת. עבר זמן רב מאז שהתחבטתי כה רבות בדעתי על ספר, והנה כאן הלבטים הציפו אותי שוב ושוב במהלך הקריאה. הכתיבה יפהפיה ומדוקדקת, מלאה באמיתות קטנות על החיים, לעתים מרגשת – אבל איני יכולה להגיד בפה מלא שנהניתי ממנה. מדובר בקובץ סיפורים קצרים אשר מספקים לנו הצצה על דמויות שונות ומשונות מתקופה אחרת – בדרך כלל עיירה שכוחת-אל שנותרה קפואה אי שם במאה הקודמת. במרביתם חוזר נרטיב מסוים סביב ילדת העיירה הקטנה, שבחייה המשעממים והריקניים לכאורה, קיים איזשהו עקצוץ שאמור לעורר בנו תובנה על החיים – אך זה לא תמיד קרה לי. למען האמת, הרגשתי איטיות מסוימת עד שהצלחתי להתחבר אל הדמויות ואל העלילה – ואז, באירוניה מסוימת, הסיפור הסתיים ושוב הייתי צריכה להתעמת מול התחלה זרה של סיפור חדש, שלא עוררו בי התלהבות רבה מדי. כמו משפט הפרידה הידוע "זה לא אתה, זו אני" – יכול להיות שזה המקרה. בתור חובבת מתח היה חסר לי האקשן ("נו, איפה החלק שמגלים את הגופה?") שבדרך כלל קיים בשפע בסיפורים הקצרים דוגמת שרלוק הולמס ואחרים שאני כה נהנית לקרוא. באופן כללי, תמיד העדפתי לקרוא על תעלומות מסתוריות מאשר לחפש רבדים סמויים ותובנות מרגשות בסיפורים שלכאורה מצטיירים כשגרתיים וכחסרי ייחוד – בדיוק מסוג הסיפורים הקיימים בקובץ הזה. אם ניחנתם בסבלנות אינסופית ואתם מוכנים להתמודד עם האתגר של ציד הפנינים הספרותיות – עשוי להיות שתהנו מהקריאה. ואולם, אם גם בעורקיכם זורמים סחפים של מתח, מסתורין ופנטזיה – עדיף שתניחו לספר זה לנפשו, בתקווה שימצא בית חם אצל שולי פנינים סבלניים מאשר אצל אקשניסטים בכל רמ"ח איבריהם.

יש משהו מקסים בלקרוא ספר שגם אמא שלך קראה בתור נערה :)

מה אוכל להגיד על הספר הזה שלא אמרתי על ספריו האחרים והמצוינים של דניאל סילבה? דמותו האלמותית והכובשת של גבריאל אלון, סוכן המוסד האגדי, חוזרת לככב בעלילה מסעירה, המתחילה בקריית הוותיקן ברומא ומתקדמת לאיטה אל עיר הקודש הישראלית. בספר זה אנו מתוודעים לכמה מן הסודות האפלים השוכנים במדינת הוותיקן הקדושה, ולקשר שלהם לטרור עולמי. בכתיבה רבת כישרון ויוצאת דופן, סילבה מצליח להוביל את העלילה בדרכים מפותלות אל מקומות לא צפויים, שגרמו לי לקרוא את הספר בשקיקה. הרגשתי שבספר הזה סילבה הביע את עצמו יותר מבחינת השקפותיו הפוליטיות והקריאה המרשימה שלו של המפה הפוליטית במזרח התיכון ובעולם בכלל. סילבה הוא לגמרי פרו-ישראלי ואני סבורה כי ספריו המדהימים עושים שירות מדהים לתדמית של ישראל בעולם, יותר מכל תוכנית שיווקית שמשרד החוץ יוכל לייצא, כך שתמיד מסקרן אותי לקרוא מה קוראים מעריציו ברחבי העולם. מעבר לכך, כל ספר הוא פשוט תענוג קצבי ומסעיר, ולא הייתי מוותרת עליו בעד שום הון שבעולם.

מאוד נהניתי מספרו הקודם של ג'ון ורדון, "חשוב על מספר", ומהתחכום המעודן שהפתרון בסופו הציע – לשמחתי הנוסחה המנצחת של ורדון באה לידי ביטוי גם בספר הנוכחי. הבלש בדימוס דייב גרני מתבקש לעזור בחקירת רצח מזעזעת בלי כמעט שום קצה חוט – כלה יפהפיה מתגלה ערופת ראש בבקתת העובד הספרדי המתבודד, שבינתיים נעלם עם השכנה המופקרת, והחתן שהינו פסיכאטר ידוע ומצליח נותר שבור לב וגלמוד. אמה של המנוחה, אשה עשירה כקורח ונוטפת סקס אפיל, משכנעת את גרני להצטרף לחקירה. אט אט מתגלים רבדים נוספים וסודות נוראיים שהדמויות אוחזות בקרבן ועם כל גילוי העלילה מתקדמת צעד נוסף. ורדון מציג לקורא עולם אפל של נרקיסיזם חולני, מיניות בלתי מרוסנת, אימפריות פשע אכזריות ונערות צעירות שעקבותיהן נעלמו. עולמו הפנימי של דייב גרני נחשף בפנינו יחד עם הגילויים בעלילה – מדובר בדמות עגולה ומורכבת שקל מאוד לחבב. פתרון התעלומה מקורי ומפתיע ובהחלט מהווה טוויסט נחוץ ומוצלח לעלילה. מדובר בספר מתח טוב שעונה על הקריטריונים המרכזיים – כתוב היטב, בעל עלילה מבוססת ודמויות מסקרנות. לעתים ההתקדמות היתה מעט איטית אך מיד לאחר מכן ורדון דאג להגביר את הקצב. ספר שאוהבי הז'אנר בוודאי יאהבו!

"מלכוד 22 אומר שיש להם זכות לעשות את כל מה שאיננו יכולים למנוע מהם." (עמוד 387) מעולם לא נכתב ספר הגדוש בכל-כך הרבה ניגודים. בכל פרק, בכל דף ובכל משפט ומשפט. מלכוד 22 מתעד את סיפורו של החייל יוסאריאן וחבריו על האי פיאנוזה במהלך מלחמת העולם השניה. בין הדמויות המתוארות ניתן למצוא את הטייס הקרבי שאינו מוכן לטוס למשימות קרב, חברו שתוקע תפוחים בלחיו, הצעיר שמאוהב עד עמקי נשמתו בזונה שמתעבת אותו, המפקד שמסתכל על החיים רק במובנים של טפיחה על השכם או סטירה על הגב והכומר שאיבד את דרכו. הכל קורה על רקע של אי יפהפה בעל נוף עוצר נשימה, אך במחיר האלימות והמוות. לאחר עשרת העמודים הראשונים, הייתי בטוחה שמדובר באהבה מעמוד ראשון. הספר מתובל במנה גדושה של הומור וסרקסטיות (כמו שאני אוהבת) שגרמו לי לצחוק בקול לא פעם ולא פעמיים – כי כשהרופא מצהיר בריש גלי ש"אין זה עסקי להציל חיים!" איך אפשר שלא לגחך מהאבסרודיות? בהמשך הדרך ועד עמוד 200, קראתי את הספר בתחושה אמביוונלטית חזקה. הדפים מלאים באמירות חריפות ועוקצניות והצהרות מעוררות מחשבה על החיים ומאותה הסיבה בדיוק חשתי פעמים רבות שאני קוראת עד לכדי תשישות. מאמצע הספר ועד סופו, הרגשתי שחזרתי לקצב הנכון. המשפטים החלו לזרום בשצף והעלילה החלה להתקדם ולעורר יותר ויותר עניין, לצד עצבות תהומית, ממש עד העמוד האחרון. אני ממליצה לקרוא את הספר בראש נקי ובלי לחץ של זמן, כי בשביל ליהנות ממנו באמת צריך להתרכז בכל מילה ומילה שנראית במבט ראשון קטנה ותמימה אך מתגלה לבסוף כחצופה ובוטה! התרגום של בני לנדאו ובני הדר, אגב, היה שמימי ותענוג לקריאה. במשך שנים תהיתי מהו אותו מלכוד 22 שכולם מדברים עליו. זוהי מטאפורה לכל פרדוקס שמקיף אותנו בחיים: הקומדיה לצד הטרגדיה, היופי ליד הכיעור והטוב הצמוד אל הרוע עד כי לעתים בקושי ניתן להבדיל ביניהם – מלכוד 22 מסמל מבחינתי את הטבע האנושי בצורתו האפלה והמעוותת ביותר. במהלך הקריאה עלתה בי תחושה הדומה לזו שהתעוררה אצלי בעת קריאת ספרים אחרים הנחשבים ל"קלאסיקות", כגון "אהבה בימי כולרה" או "הזקן והים" : אפשר לשלות מהדפים פנינים ספרותיות רבות, אבל הן שקועות בקרקעיתו של אוקיינוס שמימיו עלולים להיראות לנו כעכורים. נא להצטייד במשקפת מתאימה!

קשה להגדיר את הספר הזה תחת קטגוריה אחת: עלילתי או עיוני? אוטוביוגרפי או ביוגרפי? דוקטומנטרי או בדיוני? כנראה שיש בו הכול מהכול. זהו מסמך אנושי של העיתונאי הפלילי ג'ייק אדלסטיין, שבו הוא פותח עבורנו צוהר לחברה היפנית על כל גווניה - המרהיבים והמזעזעים. באופן כללי, אני מוצאת את התרבות היפנית מרתקת ומסקרנת, ולכן כששמעתי שישנו ספר המתאר את היקוזה היפנית וחושף מעט מההילת הסודיות שלה, ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו. ההתחלה של הספר מעט איטית ומתרכזת בעיקר בהסתגלותו ההדרגתית של אדלסטיין לחוקים הבלתי כתובים של עבודה ככתב במדור פלילים עבור העיתון הנמכר ביותר ביפן. שלא כמו בארצות אחרות, ביפן שוררים יחסים הדוקים בין הכתבים לבין המשטרה, המעוגנים גם בתכתיבי התנהגות ויחסי חברות עמוקים שכנראה לא יימצאו בשום מדינה אחרת. מעבר ליחסים של הכתבים והשוטרים, גם ברמה המערכתית העיתונות מכבדת את המשטרה ולמשל עשויה לדחות סקופים או תגליות על מנת לאפשר למשטרה לבצע את עבודתה על הצד הטוב ביותר. בתמורה לכך, המשטרה משתפת פעולה עם העיתונאים וחוסכת להם לעתים עבודת תחקיר מפרכת על ידי כך שפשוט חושפת בפניהם את המידע. האם מדובר בהרמוניה מושלמת או במצב הכרוך בסיכון? אני בעצמי טרם הגעתי לתשובה. תוך כדי הסיפור האישי של אדלסטיין, הוא חושף בפנינו כמה עובדות מפתיעות על החברה היפנית - רשימת רבי המכר ביפן, למשל, מצביעה על לא רק על הנטייה להתאבדויות השכיחה בקרבה, אלא גם על היחס האוהד כלפיה. גם היחס למיניות וליחסי מין עשוי להפתיע בשל הסטריאוטיפ היפני של החזות המאופקת. אבל ביפן תעשיית המין פורחת וישנם מועדוני "מארחות" כמו פטריות אחרי הגשם, ודווקא מהמקומות הללו אדלסטיין מתחיל להתקרב אל כמה מבכירי היקוזה היפנית. מנסים למכור את הספר הזה כחדירה אל לב היקוזה היפנית, וזה לא נכון. החלק על היקוזה אמנם משמעותי, אך הוא מסתמן ככזה רק לקראת סיומו של הספר. אני חושבת שהספר חודר אל לבה של יפן כולה, ולכן גם אם הכתיבה אינה סוחפת או מבריקה, מי שמתעניין בתרבות היפנית גם ימצא את הספר הזה כשווה קריאה.