דמיינו את החוויה של כריסטין: כשהיא מתעוררת בבוקר - כל בוקר - היא אינה מזהה את החדר בו היא חיה, ולא את האיש שוכב לידה במיטה. לפעמים כשהיא מתעוררת היא ילדה, לפעמים היא אשה צעירה, ואז, כשהיא מסתכלת במראה היא מזדעזעת מול האשה בגיל העמידה הנשקפת אליה. ועל בעלה להסביר לה בכל בוקר שהיא בעצם בת 47, והם נשואים באושר מעל עשרים שנה, ותאונת דרכים לפני שנים השאירה אותה במצב הזה.

הרעיון של הספר הזה הוא גאוני: התאור של אמנזיה מוחלטת - מצב בו נפגע הזכרון לטווח ארוך - זה האחראי על "איכסון" כל תולדות חיינו וגם הזיכרון לטווח קצר - זה המזכיר לנו מה אכלנו בבוקר, מי האיש אותו פגשנו על השביל לפני שעה, ואיזה סידורים נועדו להיום - פגוע גם הוא. מה שנשאר הוא רק קליפה של אדם: הגיבורה תלויה בכל באנשים שיספרו לה מי היא, מה היא אוהבת לעשות, וידרשו אהבה ואמון בתמורה.

הרעיון, כמו שאמרתי גאוני. אבל הספר כלל לא: חלקו הראשון המתאר את מצבה של כריסטין מרתק בתחילה אבל מתחיל לעייף אחרי זמן קצר. חלקו השני הוא סיפור מתח אבל מהבחינה הזו הוא אינו אמין וככל שמתקדם הסיפור מצאתי את עצמי אומרת "נו, באמת!" יותר מפעם אחת, מה גם שאפשר להבין את הפיתרון מאמצע הספר בערך.

לסיכום: ספר סביר, כתוב בסדר. הפרק הראשון מרתק. אבל הסופרת - שזה לה ספרה הראשון (והוא, כמו שכתוב מאחור, תוצר של קורס לכתיבת רומן...) לא הצליחה להפוך את כישרונה לספר משמעותי. אפשר לקרוא. אפשר גם לוותר.

פורסם במקור בפורום הספרים של קפה דה מרקר

(מכיל פרטים מהספר, לא ממש הורס את חווית הקריאה אבל אני בכל זאת מזהירה)

הכריכה האחורית של ספרו הראשון של אורי לברון, "חצי הוכחה", נקראת מבטיחה לגבי תוכנו של ספר המתח ואני חובבת ספרי מתח כבר שנים. ספרי מתח ישראליים טובים הם נדירים בשוק הספרים וקשה למצוא ספר מתח עברי מקורי שישתווה לספרות מתח מתורגמת סטייל ג'פרי ארצ'ר האנגלי. אז כמו שכתבתי, הכריכה האחורית דווקא גרמה לי לחשוב שאולי הנה מצאתי ספר מתח מקורי נדיר שיסחוף אותי לעולם נפלא.

הספר בנוי משני סיפורים עיקריים של שתי דמויות מפתח, עומר ברלוביץ' וראובן גורן, ועוד סיפורי משנה של דמויות שאמורות להאיר את אופיים של השניים. הסיפור נבנה בהדרגה ממפגש מקרי בין השניים בכביש, שלא נזכר יותר במהלך הספר וציפיתי שיוזכר, מפגש נוסף על מטוס לארץ ולבסוף חיבור הדמויות לכדי דרך משותפת בפתרון פרשה בהפקת פירסומת ברומנייה ומוות כלל לא מיסתורי לקורא (עד שהופך למסתורי בכח לקראת סוף הספר).

הכתיבה אמנם נפלאה ורוב הספר אכן סחף אותי ולא נתן לי להניח אותו אך הפיק שלו לא הגיע גם אחרי שסיימתי את הספר, כל הציפייה למתח או לאיזשהו טוויסט בסיפור מתבדת היכנשהו כשעוברים שלושת רבעי ספר, סיפור המתח שבנוי בצורה מעולה על הכריכה לא בא לידי ביטוי בספר עצמו ומצאתי את עצמי מחפשת את חוסר ההגיון בסיפור הראשי שעליו אמור להיות בנוי המתח. לא מצאתי כזה וכמו שציינתי בהתחלה, המתח כאילו נדחף בכח לקורא לקראת הסוף.

נהנתי מהכתיבה של לברון, נהנתי מהסיפור, נהנתי מהקריאה אבל בסופה של קריאה התאכזבתי שלא מדובר כלל בספר מתח כפי שהוא מתיימר להיות אלא בעוד נובלה טובה מאוד שהתאמצה יותר מדי להתחפש לסיפור מתח.

מה שכנראה כל כך יפה בספר הזה הוא שהוא מספר על עולם אחר לגמרי, עולם חדש ולא מוכר לנו ובכך מספק את חווית הקריאה המושלמת, את הבריחה האולטימטיבית וכל קורא יכול לשקוע בו מיד עד הסוף. <br>לומדים להכיר את העולם הזה, על יופיו הרב וכיעור הרב לא פחות, דרך סיפורה של צ'יו שנמכרה לעבדות, לחיים של גיישה, וסיפורם של הדמויות שמעטרות את עולמה; והוא בעצם הקסם האמיתי של הספר. <br>בקשר לסרט, באמת עדיף לא לראות לפני הספר בעיקר כי לא נחמד במיוחד לקרוא את הספר כשיודעים כל הזמן מה יקרה בסוף וגם כי הוא פשוט לא מספיק טוב, ואפשר לחכות. הבעיה העיקרית בסרט היא העיבוד לתסריט לדעתי, וגם, למרות שהשחקנים היו טובים מאד, ליהוק לא נכון להרבה מהם (וגם לשחקנית הראשית הסינית). סרט בינוני שעדיף להנות מהספר לפני שצופים בו. <br>כדאי מאד לקרוא ולטייל בעולם רחוק ואחר, שאינו עוד.