טוב, אז הספר הזה שלעצמו נחמד מאוד- עלילה סוחפת, קצבית והכתיבה טובה. אבל. על כריכת הספר כתוב ברנדון סנדרסון. בדרך כלל ספרים שהשם כתוב עליהם יהיו ספרים לא טובים- מעולים, אדירים בדירוג של 1-10 הם יהיו 9.6. אבל הספר הזה פשוט לא. הייתי מדרג אותו אולי ב3. הו, הוא נחמד בהחלט וכל מה שכתבתי קודם, אבל מברנדון סנדרסון אתה מצפה להרבה יותר מזה- על כריכת לב פלדה יכול להתנוסס בגאון הסמל של מארוול. וזאת לא מחמאה לספרי פנטזיה אבל למרות זאת לא הצלחתי להניח את הספר עד 2 בלילה כדי לקרוא. אז מומלץ בתור ספר קליל לריענון, בלי לצפות לגדולות ונצורות כמו הערפילאים וגנזך אורות הסער

העלילה סבבה אם כי די צפויה ומוגבלת, אבל אני לא מבין למה צריך לפרט כל כך בתיאורים של המות ואיך הדם פורץ מהגרון וכל אלה. ממש הורס.

יש ספרים שאתה פשוט לא מעז לכתוב עליהם ביקורת מרוב שהם גדולים; אתה פשוט לא יודע מאיפה להתחיל, וכל מה שתכתוב יהיה צל מאוד מאוד חיוור של היצירה המפוארת הזאת. עד כאן אני חושב שהבהרתי את עצמי בעניין טולקין, אבל ארשה לעצמי להתבטא בנוגע לתרגום (ולמתרגמת כמובן). קודם כל, המהדורה הזאת בתרגומה של רות לבנית בעריכת עמנואל לוטם היא פשוט אדירה. אני לא יודע עד כמה זה דומה למקור באנגלית מבחינת משלב לשוני, אבל זה תרגום ברמה אחרת לגמרי. לכתוב ספר שכזה זה קשה, אז לתרגם אותו ולשמור על המשלב הלשוני, הקריאה הכייפית והמתגלגלת (כן, בהחלט. למרות מה שכמה אנשים אחרים כתבו בביקורת) זו פשוט יצירת אומנות. במיוחד בהשוואה לתרגומים אחרים (מה זה 'הצעדן'?! באמת שהפסען נשמע פי אלף טוב. אפילו כותרת הספר: תשוו 'אחוות הטבעת' ו'חבורת הטבעת'. 'בני לילית' במקום עלפים. וכו.) והשירים. וואו! אוריאל אופק פשוט כתב שיר מחדש בהשראת שיר אחר באנגלית (ככה זה נראה לי לפחות.. איך אפשר לתרגם שיר ועדיין להרגיש כאילו הוא נכתב מלכתחלה בעברית?!זה אפילו בחרוזים! בקיצור ספר ממולץ לבעלי אופי ורק בתרגום הזה

אל אלנטריס הגעתי לאחר תקופת יובש של חודשיים וחצי(!) מספרים- ואני חייב לציין שזה בהחלט סיפק את הסחורה: קודם כל ספר פנטזיה אפית שזה במקרה גם הז'אנר האהוב עליי; העלילה מקורית לחלוטין, ולא נכנסת לתבניות קיימות בצורה מובהקת כמו תבנית 'הארי פוטר' הנדושה כל כך (אמנם הספרים הבאים של ברנדון סנדרסון כן מתאפיינים באותו מבנה בסיסי של סיפור מנקודת מבט של שלושה אנשים, מתחילים לבד ואז חוברים ומשנים\מצילים את העולם. אבל אלנטריס נכתב ראשון כך שאין צמה להתלונן); העלילה די מורכבת ומכניסה לתוכה גם ויכוחים תאולוגיים שמנפחים את הסיפור בקטע טוב, למרות שלפעמים זה קצת מתיש ואתה מייחל להמשך העלילה- זה לא נורא. אגב אי אפשר שלא להשוות את השו-דרת לאסלם והשו-קוראת לנצרות- לפחות בעיני המחבר שהיה מסיונר בעבר, שהאסלם עם הג'יהאד שלו מנסה להחריב את העולם ולהכפיף את כולו לשו-דרת, למרות שלצופה מהצד זה נראה טפשי לחלוטין- שתי הדתות דומות במידה מדהימה זו לזו. אבל מעל הכל- הכתיבה. ספר טוב נמדד בכתיבה שלו- האם הוא יכול לשאוב אותך אליו, לרתק אותך כדי שלא תוכל להפסיק, ושתתענג על הכתוב כאילו זה הדבר הכי כיף בעולם. אלנטריס לא מצטיין בזה כלל. הייתי נותן לו שלוש וחצי כוכבים בקטגוריה, אבל זה לא אסון. העלילה מפצה על זה. ואחרי כל ההקדמה הזו, הספר מדבר על עיר מדהימה שירדה מגדולתה ושתושביה ירדו מאיגרא רמה לבירה עמיקתא (לא להאמין, אבל את הביטוי למדתי מנרניה..), על מלחמת דתות שלכאורה שולית וקטנונית אבל מאיימת להשמיד ממלכות שלמות. זהו סיפורם של אנשים שעם כל כוחם והשפעתם רוצים לחולל שינוי- להרוס את השיטה שהעלתה אותם לגדולה. סיפור על אומץ והעזה שגורמים לטעויות איומות. סיפור בו אין צד טוב וצד רע. לכולם כוונות טובות- אך מעשיהם נעים על ספקטרום האפור. יש פה בגידות, תיכמונים, וגם מנה גדושה של אנושיות שמחממת את הלב- דוקא ביצורים הנאלחים ביותר. זהו ספר הביכורים של ברנדון סנדרסון, אבל אפשר היה לחשוב שהוא הרביעי. אז למי שפנטזיה אפית וברנדון סנדרסון הם האוכל האהוב עליו- יש פה בשר משובח :)

אל אלנטריס הגעתי לאחר תקופת יובש של חודשיים וחצי(!) מספרים- ואני חייב לציין שזה בהחלט סיפק את הסחורה: קודם כל ספר פנטזיה אפית שזה במקרה גם הז'אנר האהוב עליי; העלילה מקורית לחלוטין, ולא נכנסת לתבניות קיימות בצורה מובהקת כמו תבנית 'הארי פוטר' הנדושה כל כך (אמנם הספרים הבאים של ברנדון סנדרסון כן מתאפיינים באותו מבנה בסיסי של סיפור מנקודת מבט של שלושה אנשים, מתחילים לבד ואז חוברים ומשנים\מצילים את העולם. אבל אלנטריס נכתב ראשון כך שאין צמה להתלונן); העלילה די מורכבת ומכניסה לתוכה גם ויכוחים תאולוגיים שמנפחים את הסיפור בקטע טוב, למרות שלפעמים זה קצת מתיש ואתה מייחל להמשך העלילה- זה לא נורא. אגב אי אפשר שלא להשוות את השו-דרת לאסלם והשו-קוראת לנצרות- לפחות בעיני המחבר שהיה מסיונר בעבר, שהאסלם עם הג'יהאד שלו מנסה להחריב את העולם ולהכפיף את כולו לשו-דרת, למרות שלצופה מהצד זה נראה טפשי לחלוטין- שתי הדתות דומות במידה מדהימה זו לזו. אבל מעל הכל- הכתיבה. ספר טוב נמדד בכתיבה שלו- האם הוא יכול לשאוב אותך אליו, לרתק אותך כדי שלא תוכל להפסיק, ושתתענג על הכתוב כאילו זה הדבר הכי כיף בעולם. אלנטריס לא מצטיין בזה כלל. הייתי נותן לו שלוש וחצי כוכבים בקטגוריה, אבל זה לא אסון. העלילה מפצה על זה. ואחרי כל ההקדמה הזו, הספר מדבר על עיר מדהימה שירדה מגדולתה ושתושביה ירדו מאיגרא רמה לבירה עמיקתא (לא להאמין, אבל את הביטוי למדתי מנרניה..), על מלחמת דתות שלכאורה שולית וקטנונית אבל מאיימת להשמיד ממלכות שלמות. זהו סיפורם של אנשים שעם כל כוחם והשפעתם רוצים לחולל שינוי- להרוס את השיטה שהעלתה אותם לגדולה. סיפור על אומץ והעזה שגורמים לטעויות איומות. סיפור בו אין צד טוב וצד רע. לכולם כוונות טובות- אך מעשיהם נעים על ספקטרום האפור. יש פה בגידות, תיכמונים, וגם מנה גדושה של אנושיות שמחממת את הלב- דוקא ביצורים הנאלחים ביותר. זהו ספר הביכורים של ברנדון סנדרסון, אבל אפשר היה לחשוב שהוא הרביעי. אז למי שפנטזיה אפית וברנדון סנדרסון הם האוכל האהוב עליו- יש פה בשר משובח :)

אל אלנטריס הגעתי לאחר תקופת יובש של חודשיים וחצי(!) מספרים- ואני חייב לציין שזה בהחלט סיפק את הסחורה: קודם כל ספר פנטזיה אפית שזה במקרה גם הז'אנר האהוב עליי; העלילה מקורית לחלוטין, ולא נכנסת לתבניות קיימות בצורה מובהקת כמו תבנית 'הארי פוטר' הנדושה כל כך (אמנם הספרים הבאים של ברנדון סנדרסון כן מתאפיינים באותו מבנה בסיסי של סיפור מנקודת מבט של שלושה אנשים, מתחילים לבד ואז חוברים ומשנים\מצילים את העולם. אבל אלנטריס נכתב ראשון כך שאין צמה להתלונן); העלילה די מורכבת ומכניסה לתוכה גם ויכוחים תאולוגיים שמנפחים את הסיפור בקטע טוב, למרות שלפעמים זה קצת מתיש ואתה מייחל להמשך העלילה- זה לא נורא. אגב אי אפשר שלא להשוות את השו-דרת לאסלם והשו-קוראת לנצרות- לפחות בעיני המחבר שהיה מסיונר בעבר, שהאסלם עם הג'יהאד שלו מנסה להחריב את העולם ולהכפיף את כולו לשו-דרת, למרות שלצופה מהצד זה נראה טפשי לחלוטין- שתי הדתות דומות במידה מדהימה זו לזו. אבל מעל הכל- הכתיבה. ספר טוב נמדד בכתיבה שלו- האם הוא יכול לשאוב אותך אליו, לרתק אותך כדי שלא תוכל להפסיק, ושתתענג על הכתוב כאילו זה הדבר הכי כיף בעולם. אלנטריס לא מצטיין בזה כלל. הייתי נותן לו שלוש וחצי כוכבים בקטגוריה, אבל זה לא אסון. העלילה מפצה על זה. ואחרי כל ההקדמה הזו, הספר מדבר על עיר מדהימה שירדה מגדולתה ושתושביה ירדו מאיגרא רמה לבירה עמיקתא (לא להאמין, אבל את הביטוי למדתי מנרניה..), על מלחמת דתות שלכאורה שולית וקטנונית אבל מאיימת להשמיד ממלכות שלמות. זהו סיפורם של אנשים שעם כל כוחם והשפעתם רוצים לחולל שינוי- להרוס את השיטה שהעלתה אותם לגדולה. סיפור על אומץ והעזה שגורמים לטעויות איומות. סיפור בו אין צד טוב וצד רע. לכולם כוונות טובות- אך מעשיהם נעים על ספקטרום האפור. יש פה בגידות, תיכמונים, וגם מנה גדושה של אנושיות שמחממת את הלב- דוקא ביצורים הנאלחים ביותר. זהו ספר הביכורים של ברנדון סנדרסון, אבל אפשר היה לחשוב שהוא הרביעי. אז למי שפנטזיה אפית וברנדון סנדרסון הם האוכל האהוב עליו- יש פה בשר משובח :)