הספר האחרון בטרילוגיית "נסיכת האפר" שמסיים את מסעה של תיאו בדרכה להיות מלכה. שם הספר, "מלכת הגחלת", מעיד על תיאו מי היא בספר הזה: היא כבר לא הנסיכה השבויה שהוכרחה לחבוש את כתר האפר לראשה ולהיות מושפלת לעיני כל – אלא מלכה שזורם בדמה אש, ויוצאת להילחם על הממלכה. למען האמת, קראתי את הספר לא בתקופה האולטימטיבית. בגלל עומס, לקח לי כחודש ושבוע עד שסיימתי אותו. כנראה אם הייתי קורא בזמן חופש, הייתי מסיים בארבעה ימים ונהנה יותר, כמו בשני הספרים הקודמים. ככה גיליתי שלא מומלץ לקרוא ספרים בזמן ארוך כל כך! לומדים מטעויות. עדיין זה ספר טוב. כנראה קצת התאכזבתי כי ציפיתי שהוא יהיה מדהים. היו יותר מדי דיבורים על מהלכים פוליטיים עד שכבר נמאס; שיחות על אסטרטגיות שלא תמיד היה לי כוח להבין; הרבה משפטים חזרו על עצמם ואירועים התקדמו לאט. בעיה נוספת לדעתי היא שהסוף לא היה מהודק מספיק. כמעט 1500 עמודים והרגיש שהסוף עצמו הסתיים מהר מדי. היה צריך אפילוג שיסביר מה קרה אחרי ולסיים מסודר יותר, והסופרת הייתה צריכה לחשוב אם הייתה יכולה לסיים בצורה יותר מספקת. הדברים הטובים שבספר, כמו בקודמים לו, הם שיש רגעים מפתיעים, מותחים, רומנטיים, אקשן, והפעם גם חלומות מעניינים ביותר שמשתלבים עם המציאות. דמויות עם כוחות על, ספינות קרב, תכנון אסטרטגיות, רעל, נשק יום הדין ומלחמה גדולה על מלוכה הם מה שמניע את העלילה המותחת עד הרגע האחרון, וגם אם הדרך לשם לפעמים איטית ומייגעת – אנו חווים אותה עם הדמויות, מחכים ומפחדים יחד איתן. מאוד אהבתי את הספר, ואני ממליץ על הטרילוגיה לכל אוהבי הפנטזיה וקרבות על מלוכה.

קראתי את אוליבר טוויסט לראשונה לפני יותר משנה, ועד היום לא ניגשתי לכתוב על הספר הזה – כי זאת יצירת מופת, מה, זה לא ברור? אבל כמעט ואין ביקורות בסימניה על הספר, כך שהחלטתי סוף סוף לצרף גם את דעתי, כדי שיותר ישימו לב לקלאסיקה המופלאה והאהובה עליי. אם יש ספר שהייתי אומר חובה לקריאה (יחד עם עלובי החיים ליתר דיוק) – זה "אוליבר טוויסט", על הילד העני באנגלייה שגדל בבית מחסה, נמכר כשולייה של קברן, בורח ומגיע לחיי הפשע האפלים, מסתבך וניצל בידי העשירים. הספר הזה נתן לי נקודת מבט שונה על החיים, נקודת מבט שאני מאמין שהפכה אותי לבוגר יותר. כי יותר הבנתי את חייהם של האומללים באמת, לצד העשירים, ואיך מטרת הפושעים היא הישרדות ומצידם הם הטובים. בנוסף, יש דגש על העובדה שקשה להיחלץ מעולם אפל לאחר שנקלעים אליו, לכן רצוי מאוד לברוח מלכתחילה מכל מה שנראה מפוקפק. הספר עוסק בנושאים שיכולים לתת לנו עוד הרבה מחשבות על אומץ, הקרבה, מהו גורל, יחסים חברתיים שמתפתחים לתלות אחד בשני, חיים בודדים, שפיטת אנשים על פי מראה חיצוני, אהבה ומשפחה. הדמויות בספר נכנסות ללב בדרך יוצאת דופן, מאחר שזה ספר על העניים, הגנבים והעשירים שמתוארים לאורך 520 עמודים – שנקראים בהנאה צרופה ו"בלגימה אחת". אפשר לומר שבעת הקריאה אנו יכולים לחוות "מסע אל המוח שלנו" שמעורר תהיות: מי יעזור לגנבים העניים ההם? מי יחלץ את אוליבר מהצרות שלו? איזה אנשים טובי לב יש בחיים? האם באמת יש אנשים מרושעים, או שאנשים אלה רק פועלים ממניעים אגואיסטיים, ועד כמה יש סתירה בין השניים? תיאוריו המופלאים של דיקנס החל ממזג האוויר בחוץ ועד לפרטים כמו צבע הכיסא בחדר, בנוסף למטאפורות, הכתיבה השנונה, ומאות העמודים שאיכשהו מצליחים לחלוף במהרה מבלי שנשים לב – כל אלה הם טביעת האצבע הייחודית שלו בספריו. נשים בצד את פייגין הנוכל שמתואר כיהודי ומכאן יש לשער כי דיקנס היה אנטישמי; אם לא מתייחסים לזה, זוהי יצירת פאר שכל מי שקורא ספרים חייב לקחת את הספר הזה לידיים. לאחר הקריאה צפיתי בסרט משנת 2005, שאני ממליץ גם עליו. לדעתי הוא מוצלח והרגש בסיפור מעובד היטב למסך, למרות השינויים שחלו בין הספר לסרט. אסיים במשפט המפורסם מהספר: "בבקשה אדוני, אני רוצה עוד", כשביקש אוליבר עוד אוכל ולכן גורש מבית המחסה. אני רוצה עוד ספרים כמו אוליבר טוויסט! ומשמח שדיקנס כתב: דייויד קופרפילד, ניקולס ניקלבי ועוד.

זה לא ספר מתח. טוב, ככה לפחות חשבתי רוב הזמן שקראתי את הספר. רובו היה רומנטיקה ויחסי זוגיות. הספר כתוב בגוף שלישי ומסופר על חייה של פיי, שכיום נשואה לג’ק, ויש קפיצות בזמן בגוף ראשון שחוזרים לתקופה שהם הכירו וחיי הנישואים שלהם. בהמשך יש גם קפיצות בזמן לתקופה שפיי הייתה צעירה יותר ולאט נחשפים פרטים נוספים על חייה. לדעתי היה אפשר לסדר לנו את הפרקים לפי הסדר במקום הקפיצות האלה. אז פיי נשואה לג’ק שהוא עשיר ומנהל חברה. יש להם ילדה בשם ג’וליאן. בחלק הראשון של הספר מתואר כיצד פיי מרגישה ״כלואה״ בחיים הלא מאושרים שלה עם בעלה (או יותר נכון בלעדיו), עד שמגלה שבגד בה ומבחינתה לקח ממנה הכל. היא מרגישה בכלוב והוא מזהב כי ג’ק עשיר. היא פותחת במסע נקמה ארוך ומסופר על השינוי שהיא עוברת, מאישה בזוגיות לא טובה לאחת ששולטת בחייה. יש לה חברה טובה בשם כריס שעוזרת לה להתמודד עם קשיים. התחלתי לקרוא את הספר וחשבתי שהוא לא משהו, כאילו מתואר בכוח על חיים לא נעימים. בהמשך הבנתי שהסיפור נבנה בהדרגתיות וכל דבר שהיה כתוב הוא בכוונה והיה חשוב להמשך. היו קטעים שהרגישו לי כל כך בדיוניים שחשבתי שפיי תתעורר מחלום - אבל זה היה המציאות. אם הסופרת רצתה להפתיע את הקוראים, היא הצליחה. עדיין אני חושב שהייתה בעיה של אי אמינות כמה פעמים. כתוב על הכריכה ״ראשון בסדרת מתח חדשה״, למרות זאת למזלנו הספר לא מסתיים בסוף פתוח ובהחלט ניתן לקרוא אותו כיחיד (אני גם לא יודע אם יתרגמו את ההמשך). השפה נוחה וקלה לקריאה, גם בוטה ויש הרבה סצנות מין, הייתי אומר שזה ספר רומנטי יותר מאשר מתח. בהקדמה סופר על שוטרת שאומרת לפיי ״שכפי שזה נראה, בעלה לשעבר רצח את בתה״ - זהו קטע ממה שקורה בסוף הספר - וזה כביכול מה שעטף את הספר כאילו הוא מתח, על אף שלא ממש. שוב, כי ההתמקדות לאורך הספר לא הייתה בזה, זה היה רק בסוף. אבל כן היו עוד שניים-שלושה קטעים מותחים שהוסיפו עניין. בעיה נוספת היא שפיי אמורה להיות גיבורת הסיפור, מישהי פמיניסטית שמקדמת נשים ויכולות שלהן בין היתר להיות עצמאיות - ואילו הרבה מעשים שלה הרסו את זה כל כך. כאילו הסופרת ממש לא שמה לב שהיא הורסת את כל הרעיון העיקרי שהיא בונה מסביב לעלילה! והכי חשוב לציין: ככל שעברו העמודים - כך הספר נהייה סוחף יותר. לסיכום, סך הכל ספר נחמד עם רעיון יפה על מישהי שעוברת שינויים דרמטיים בחיים, מאישה ״חלשה״ בזוגיות לא טובה ועבר קשה - הופכת ל״חזקה״ ושולטת ומגיעה לפסגה. הסוף לא צפוי.

הספר האחרון בטרילוגיית "נסיכת האפר" שמסיים את מסעה של תיאו בדרכה להיות מלכה. שם הספר, "מלכת הגחלת", מעיד על תיאו מי היא בספר הזה: היא כבר לא הנסיכה השבויה שהוכרחה לחבוש את כתר האפר לראשה ולהיות מושפלת לעיני כל – אלא מלכה שזורם בדמה אש, ויוצאת להילחם על הממלכה. למען האמת, קראתי את הספר לא בתקופה האולטימטיבית. בגלל עומס, לקח לי כחודש ושבוע עד שסיימתי אותו. כנראה אם הייתי קורא בזמן חופש, הייתי מסיים בארבעה ימים ונהנה יותר, כמו בשני הספרים הקודמים. ככה גיליתי שלא מומלץ לקרוא ספרים בזמן ארוך כל כך! לומדים מטעויות. עדיין זה ספר טוב. כנראה קצת התאכזבתי כי ציפיתי שהוא יהיה מדהים. היו יותר מדי דיבורים על מהלכים פוליטיים עד שכבר נמאס; שיחות על אסטרטגיות שלא תמיד היה לי כוח להבין; הרבה משפטים חזרו על עצמם ואירועים התקדמו לאט. בעיה נוספת לדעתי היא שהסוף לא היה מהודק מספיק. כמעט 1500 עמודים והרגיש שהסוף עצמו הסתיים מהר מדי. היה צריך אפילוג שיסביר מה קרה אחרי ולסיים מסודר יותר, והסופרת הייתה צריכה לחשוב אם הייתה יכולה לסיים בצורה יותר מספקת. הדברים הטובים שבספר, כמו בקודמים לו, הם שיש רגעים מפתיעים, מותחים, רומנטיים, אקשן, והפעם גם חלומות מעניינים ביותר שמשתלבים עם המציאות. דמויות עם כוחות על, ספינות קרב, תכנון אסטרטגיות, רעל, נשק יום הדין ומלחמה גדולה על מלוכה הם מה שמניע את העלילה המותחת עד הרגע האחרון, וגם אם הדרך לשם לפעמים איטית ומייגעת – אנו חווים אותה עם הדמויות, מחכים ומפחדים יחד איתן. מאוד אהבתי את הספר, ואני ממליץ על הטרילוגיה לכל אוהבי הפנטזיה וקרבות על מלוכה.

הרוקי מורקמי, כמה דובר על הסופר המפורסם הזה. מסקרנות, וגם כי רציתי לקרוא כמה סיפורים ולא ספר ארוך עם עלילה אחת, קראתי את גברים ללא נשים החדש שיצא. לא לטעמי. על אף שהתעניינתי בספר, התאכזבתי. קובץ של 7 סיפורים לא קשורים זה לזה שמה שמשותף בין כולם הוא שיש גבר וחסרה לו האישה שאהב. הרגיש לי שהסיפורים ספרותיים מדי והם לא בגובה העיניים לקורא הממוצע מבחינת הסאבטקסט, מה הסופר רוצה שנבין? לדוגמה: מישהי שחושבת שבגלגול הקודם היא הייתה צמדאי (סוג של דג, אל תראו תמונה בגוגל). איך אמורים להבין את המסר בזה? עוד משהו - לרוב הסיפורים, אולי לכולם, לא הייתה פואנטה וכאילו הם נקטעו באמצע. זה הציק, כי אני קורא ומחכה לדעת מה השיא - ולפתע מתחיל הסיפור הבא. עוד משהו שלא היה לטעמי הוא שהיו דברים מטרידים לפעמים בחלק מהסיפורים: נחשים, איש שמתעורר בלי לזכור או להבין מה זה החיים (לא מבין מילים, לא זוכר איך להתלבש ולא יודע כלום). אני אסכם - גם הסיפורים ריקים מתוכן, גם בלי פואנטה, גם חוזרים על עצמם (גבר בלי אישה שמרגיש חסר חיים), גם לא ברור מה המטאפורות (אני מניח שיש ולא הבנתי, אבל אולי אין) וגם מטריד. לא הבנתי מה המסר, או שבכלל אין ואז מיותר לקרוא. כי הסיפורים לכשעצמם - פשוט ריק. כל מיני רעיונות שעלו לסופר בראש ולא ידע איך לפתח אותם. לסיכום, ממליץ לא לקרוא. למה בכל זאת 2 כוכבים ולא אחד? כי הכתיבה שלו טובה מבחינת ניסוח ושימוש במילים. היה משהו שגרם לי לרצות לקרוא עוד ולא להפסיק. גם עניין אותי תמיד מה יהיה הסיפור הבא - ובאחד הסיפורים נקודת המבט הייתה של הסופר, זה מיוחד שהוא עצמו חלק מהסיפור. בגלל סגנון הכתיבה הישיר, הבוטה, הספרותי, הבועט, אני מתכוון לקרוא בעתיד ספר אחר של מורקמי. על פי סיפורים קצרים אני עדיין לא אשפוט סופר מצליח.

הביקורת הראשונה שלי באתר! אבל ממש לא הספר הראשון שקראתי. אני קורא כל הזמן, ותמיד יש לי ביקורת על כל ספר שאני קורא. יש כאלה יותר טובים ויש כאלה שפחות... בכל מקרה, היום סיימתי לקרוא את "לב של דיו" וחשבתי - די, הגיע הזמן לפתוח את המחשב ולכתוב את זה לכולם: זה ספר מ-ד-ה-י-ם! התעצבנתי לקרוא פה כמה ביקורות שטענו שהספר מרוח או משעמם. אז תאמינו לי, הוא לא. אלא אם כן אתם עדיין ילדים שקשה לכם לקרוא 500 עמודים. התיאורים בספר הם נחוצים, ואלה שלא - קורנליה לא כתבה. היא השאירה הרבה מקום לדמיון של הקוראים. מה שאני מנסה להגיד פה הוא שקראתי ספרים עם הרבה יותר עמודים והרבה פחות עלילה, ולב של דיו הוא ממש לא ספר לכתוב עליו משעמם... עכשיו לביקורת שלי: קודם כל, זה ספר מיוחד מבחינת הגרעין של העלילה: זה על איש (מורטימר, או בקיצור מו) שכשהוא קורא בקול קטע מספר, חלק מזה יוצא מהספר היישר אל המציאות שלנו. אין לו שליטה על מה נכנס לספר ומה יוצא ממנו. מקווה שהבנתם. אז הבלאגן מתחיל כשהוא קורא את "לב של דיו", ובטעות מכניס את אשתו לספר ומוציא ממנו את הbad guys. וגם יש את הבת שלו, מגי, בת 12 בספר הזה. כל דבר מעבר זה די ספוילר, זה יהרוס את המסתורין. אז לא אספר לכם עוד דברים, אל תדאגו. אני אהיה כנה, לא התחברתי לסגנון הכתיבה בהתחלה ושקלתי להפסיק, אבל סגנון הכתיבה משתנה אחרי 3 פרקים בלבד (מתוך 59) וזה נהייה הרבה יותר טוב. אז חבל על המילים המיותרות, ופשוט אכתוב את זה: הספר היה ממכר, לא רציתי להפסיק; הרבה פעמים לא פתחתי את הספר בבוקר והתחלתי לקרוא כי ידעתי שלא אעזוב עד הלילה (ויש לי דברים לעשות במהלך היום), לכן קראתי בשעות מאוחרות יותר. הספר הוא מעין מרדף אינסופי של דמויות שהתחברתי אליהם ממש, אז היה מתח כל הספר. גם כשחשבנו שהדמויות לא בסכנה, כבר בפרק הבא צץ משהו! מדי פעם משפטים שנונים של הדמויות, שמות הפרקים קשורים לספר (תתפלאו, יש ספרים שבסוף קריאת הפרק לא הבנתי את ההקשר לכותרת!) ויש לא מעט הפתעות במהלך הספר. מומלץ בחום. כמובן, למי שזה נשמע לו מעניין. אין רומנטיקה או רצח, ושום דבר לא מתואר בצורה קשה. אז זה ספר נוער שמתאים גם למבוגרים בגלל התיאורים (שלדעתי לא היו משהו יוצא דופן) שלפי מה שהבנתי משעממים ילדים. נ.ב. אני מנחש שכאשר תתחילו לקרוא, לא תרצו שייגמר. אני מיד התחלתי לקרוא את הספר השני, ואחריו אני בטח אקרא את השלישי. (איזה כיף, יש לי לקרוא עוד 1300 עמודים!) אבל אם עד חצי הספר כבר התייאשתם (נגיד כי לא אהבתם את הסגנון), אל תמשיכו. זה לא שיבוא משהו כל כך בלתי צפוי פתאום.