קראתי רבות מהנובלות של צווייג, ובספר הזה היה משהו שונה, מיואש וחסר אונים, אפילו אנרכיסטי. לא הופתעתי כשקראתי כי על הרומן הזה עבד בשנותיו האחרונות לפני התאבדותו תוך כדי מלחמת העולם השניה. הספר מתרחש מספר שנים אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה באוסטריה, כאשר המלחמה אומנם הסתיימה, אך המצב הכלכלי קשה מנשוא. גיבורת הספר היא כריסטינה, בת 28, שאיבדה את עלומיה ואת שמחת חייה בעקבות השנים הקשות, עובדת עבודה אפורה ומונוטונית בסניף הדואר בעיירה שכוחת אל שבה היא גרה עם אימה החולנית והתלויה בה. צווייג מפליא לתאר את עליבות חייהן ואת חוסר התוחלת. קטע כה חזק בעיני מהספר שמתאר את העליבות יפה שמתואר מאימה של כריסטינה: היטב היא יודעת שלא תאריך ימים. מזל גדול שאחרי קריסת המונרכיה עוד הצליח גיסה הפקיד הממשלתי הבכיר לדלות מן הערבוביה משרה בדואר לכריסטינה, אמנם תמורת שכר עלוב ובחור נידח ושכוח-אל כזה ואף על פי כן: קצת בטחון, כמה רעפים מעל הראש, מעט מרחב לנשימה, די הצורך כדי לחיות ובעיקר כדי להתרגל מראש לארון הקבורה הצר ממנו. בעקבות הזמנה שכריסטינה מקבלת מקרובת משפחה עשירה, היא מבלה תקופה קצרצרה במלון יוקרתי באלפים השוויצריים שם לראשונה היא מבינה עמוקות את ההחמצה שבחייה ואת העליבות שבהם. ההבנה שלה בראותה את המעמד הגבוה ופזרנותו החי חיים יפים וחסרי דאגות לעומת אופן חייה הכה סגפני ודל באמת שוברת את הלב, וממנה כריסטינה כבר לא תוכל לחזור לחייה הקודמים. הספר מתאר במקרה את כריסטינה, אבל בעיני הוא בעצם מתאר דור שלם שהקריב את חייו במלחמת העולם הראשונה הכה מיותרת, בין אם במוות תוך כדי לחימה, ובין אם במוות נפשי בהמתנה למוות החיצוני מרוב ייאוש. על האנשים הצעירים שמשמשים ככלי שרת עבור מדינאים שמובילים מדינה למלחמה לעתים תוך אדישות על ההשלכות על כל אדם ואדם מהמלחמה. ספר שיישאר לי בלב להרבה זמן, מומלץ ומעורר מחשבה.

בחמישי באוקטובר שנה שעברה ראיתי בקולנוע את הסרט גולדה, ודאי לא קשה לנחש כיצד אני זוכרת את התאריך כה טוב. הסרט התמקד בתקופת כהונתה של גולדה כראשת ממשלה וביחוד בימים הראשונים והקשים של מלחמת יום הכיפורים. הסרט היטיב לתאר את ההלם והזעזוע מנקודת המבט של הקברניטים של המדינה אל מול הפלישה וההתקפה האדירה. יצאתי מהסרט ברגשות עזים ודי מעורערת. הוא מתאר היטב עד כמה המצב היה קשה מבחינת ישראל. ויומיים אחר כך הכל השתנה, במדינה, בי. קשה שלא לראות את הדמיון בין שתי המלחמות, המלחמה מלפני חמישים שנה וזו שעכשיו. הספר תיאום כוונות מתאר את הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפוריםגם כן, אך בהתמקדות בחזית ברמת הגולן מול הצבא הסורי, ומנקודת מבטו של חייל מילואים צעיר שלומד בישיבה ומשרת כתותחן בטנק. זהו ספר מלחמה בלתי רגיל, שכתוב בחמלה שאין כדוגמתה, ואני רק יכולה לשער כמה מיוחד חיים סבתו שכתב את הספר על בסיס זכרונותיו. הכתיבה היא בעברית מאוד מיוחדת ומשולבות בה הרבה פנינים מהמקורות, כתיבה מעט אסוציאטיבית שתואמת את הלך הרוח של חייל המום מהדברים שהוא עובר בשדה הקרב. מצד אחד חוויות שלא יאומנו, של פחד קיומי לחיים בכל רגע, התמודדות עם מחסור וציוד פגום וטנקים לא כשירים, ומצד שני אמונה אדירה באל, ואפילו לא פקפוק בו לרגע. ומעל הכל, אחווה ורעות ואהבה בין לוחמים, שכנראה שמי שלא היה במלחמה לא באמת יכול להבין. אבל לפחות אפשר לנסות. ספר חובה.

הספר מתאר משפחה תל אביבית, הורים פלוס שלושה ילדים, בשנות השמונים. המשפחה מתוארת על כל חולאיה על ידי הילד האמצעי שמתעד כל רגע באמצעות הרשמקול הראשון שלו של חברת סוני, ועל כן שם הספר. כמו כן מתוארות גם המשפחות הגרעיניות של ההורים, על כל המורכבויות שבהן וביחסים הבין דוריים. ובאמת שהמשפחה הזאת חולה, ובספר אנו הקוראים נחשפים לפרפורי הגסיסה שלה, וזה מרתק ועוצר נשימה מעצב לעתים, ולפעמים קורע מצחוק, מעין שילוב משונה שכזה. הכתיבה בספר מאוד מיוחדת, בלי ממש פסקאות מסודרות, והכל מנקודת מבט של ילד צעיר, על כל הדברים שהוא מבין ולומד לצערנו להבין במהלך הספר. והסוף, אוי הסוף, מחץ לי את הלב. בלתי נשכח.

זהו ספר ראשון שאני קוראת של אשר קרביץ ונהניתי מאוד. הספר מתאר את קלמן קימרלינג, חרדי אמריקאי שעשה עליה וגר בשכונת מאה שערים בירושלים ומגשים את חלומו להיות בלש פרטי. הספר מתמקד בפרשייה סבוכה של גניבות ותקיפות שקלמן מסייע לחקור. אינני חושבת שעיקר הספר הוא התעלומה הבלשית שאט אט מפוענחת, מניחה שיש ספרים בלשיים יותר מהודקים ומתוחכמים, אלא ההווי של השכונה המיוחדת, על הטוב והרע שבה, על צדיקים ונלוזים. כמו כן על מישהו כמו קלמן שהוא מעז להיות שונה ולעסוק במקצוע לא אופייני במגזר. אין לי הרבה היכרות אישית עם השכונה בפרט ועם המגזר החרדי בכלל מלבד קולגות, כך שקשה לי להגיד עד כמה הספר מתארת בצורה אותנטית את המגזר, אך מורגש במיוחד לקראת סוף הספר שהסופר ממש נזהר כדי לא להכתים את המגזר, וזה עדין ויפה ונדיר. ההישג הספרותי גדל בעיני אחרי שקראתי על הסופר שנראה שלא בא מרקע חרדי ובטח לא משכונה חרדית. הכתיבה של קרביץ מקסימה, הרבה פעמים צחקתי בקול במהלך הקריאה, חבל שאין ספר המשך. ממליצה.

הספר מתאר משפחה יהודית קשת יום במנהטן ניו יורק, הימים הם אחרי מלחמת העולם השניה, ניתן להבין זאת במרומז. היום כשאנחנו חושבים על מנהטן, אנחנו חושבים על ברודוויי, על מרכז פיננסי של העולם, מקום יוקרתי. בשנות הארבעים של המאה הקודמת, היה מדובר במקום שהפרנסה בו היתה בדוחק רב, אנשים חשבו פעמיים לפני כל סנט שהוציאו, תיקנו גופיות, תיקנו גרביים. ימים אחרים מאוד מימינו. אב המשפחה מוריס בובר, מהגר ותיק ממזרח אירופה כנראה, הוא חנווני כבן שישים שבבעלותו מכולת כושלת שבקושי מצליח לפרנס את אשתו, עד כדי כך שנאלץ לקבל חלק ממשכורתה של בתו על מנת לשרוד. מוריס איש טוב, טוב עד כאב, כנוע וסביל, וחייו באמת שוברי לב. בזמן שקראתי עליו, עלתה במוחי המצווה הידועה ואהבת לרעך כמוך. העלילה עוקבת אחרי מערכת היחסים שנרקמת בין המשפחה הזו לבחור צעיר וגוי שמזדמן בדרך לא דרך להיות העוזר שלהם במכולת. ואולי הספר הוא סימבוליקה יפה ליחסים בין יהודים לגויים, ואולי הוא סיפור אהבה, ואולי הוא סיפור על התפתחות אישית ועל התמודדות עם יצר הרע, ואולי הוא ספר על חטא, אשמה וכפרה. מניחה שכל אחד ימצא בו משהו אחר, וזו גדולתו. אחד הספרים הטובים והמרגשים שקראתי, ישנו קו תפר דק מאוד בין כניעות וטוב לב. ספר חובה שיהדהד אצלי עוד הרבה.

ספר עדין, שילוב של אוטוביוגרפיה של מקברייד עם פרקים לסירוגין על אימו. לשתי הביוגרפיות חוט מקשר לטעמי, מציאת הזהות שלנו. זהות של אימו כאישה שנולדה בפולין למשפחה אורתודוקסית יהודית שהיגרה לארה"ב וחיה חיים לא פשוטים, עד שבחרה להתנתק ממשפחתה ולהתחתן עם גבר שחור ולהתנצר, וכל זה בשנות הארבעים באמריקה. לא מקובל בלשון המעטה. מקברייד עצמו, מחפש את זהותו גם כן, כבן שחור לאמא לבנה, באיזור שחור כמעט לגמרי, כאשר הוא ואחיו הרבים (סך הכל שניים עשר!!) חיים בעוני רב, ולא יודעים דבר על המקורות היהודיים שלה עד גיל בוגר. האמא הזאת, הכל כך נדירה, איבדה שני בעלים אחרי לא מספיק שנים, רוב חייה גידלה לבדה את ילדיה הרבים בדוחק רב אך ביד רמה, והצליחה להביא את כולם להיות בוגרי קולג'\אוניברסיטה, אנשים ישרים ומכובדים בחייהם באמצעות מסירות ונחישות בלתי מתפשרת. זהו ספר הוקרה לאימו, אישה מיוחדת במינה. ממליצה מאוד.