ברנרד מלמוד, סופר אמריקאי-יהודי ממוצא רוסי וזוכה פרס פוליצר, פרסם בשנת 1959 את ספרו 'חבית הקסמים' – אוסף של סיפורים קצרים שעיקרם בחיי היהודים המהגרים קשי היום החיים ופועלים בתחומי ניו יורק, מנסים בעבודה קשה להרוויח את לחמם ויחד איתו גם מנות מדודות של נחת. הסיפורים נעים בטווח של כ-10 עד 30 עמודים כל אחד, כאשר בבסיס כל אחד מהם דמות אחת - כמעט תמיד יהודי, כמעט תמיד חי מן היד לפה, ותמיד תמיד עם חלום כלשהוא, שאיפה – בדרך כלל צנועה - בלתי משגת, שבמידה ותתגשם יהיה עולמו שלם. אנחנו קוראים על סנדלר המבקש להשיא את ביתו למעמד הגבוה אליו משתייכים בעיניו קהל הסטודנטים; אב צעיר, חדש לרומא, שכל מאמציו נתונים למציאת בית זול אך ראוי למגורים למשפחתו; תלמיד ישיבה צעיר המתעתד להיות רב ומחפש אחר נערה ראויה לשידוך, ועוד רבים אחרים. אותה שאיפה מדוברת ונחשקת נשארת לרוב רק מעט מחוץ לטווח ידם של הדמויות שבורות הלב; החלומות, קטנים וצנועים ככל שיהיו, אינם מתגשמים, דבר שלעתים מתברר אך ורק במשפטים האחרונים של הסיפור, מותיר את הקורא עם הסוף העצוב ועם העתיד העגום, הלא ברור, של הדמות אותה למד לאהוד במהלך הסיפור. הסיפורים - בדומה לאנשים - הם פשוטים, עממיים, ללא תקריות גדולות מהחיים והם מתרחשים בין רחובות אפורים וחדרים צרים, זרועי אכזבות וכאב שנראה שהם מנת חלקם הבלתי נמנעת של כל אחד מברואיו של מלמוד, ללא יוצא מן הכלל כמעט. למי שאוהב את הרומנטיקה שבספרות, את סיפורי האהבה, ההרפתקאות והדמויות הגדולות מהחיים – 'חבית הקסמים', למרות שמו המפתה, הוא בהחלט לא ספר מומלץ. כפי שכבר צויין פה זהו ספר על האנשים הפשוטים ביותר ועל החיים הפשוטים ביותר, אלו שהמאפיינים העיקריים בהם הם העבודה הקשה והחלומות הקטנים, חוסר השאפתנות המאפיין את מי שבוחר להסתפק במועט ושהאתגר היחיד אשר הוא מציב לעצמו הוא אתגר ההשרדות. הדמויות האלו אינן מהזן הנלחם במוסכמות; הן אינן מעצבות או לוקחות חלק באף אירוע משמעותי ולא מספקות רגעים עוצרי נשימה, אפילו לא עוצרות להביט מן החלון במלנכוליות – נראה שהדבר הקרוב ביותר לכך שהן עושות הוא עצירות לרגעים על מנת להאנח ולהרגיע את מיחושי היום-יום, או להגג ביסורי הדרך להגשמת שאיפותיהם תוך שהם עוסקים בעבודתם היומית שהיא, לרוב, מפרכת. זהו בהחלט לא ספר לקוראים החולמניים שבנו אלא לאלו הנדירים המסוגלים למצוא משמעות ועניין בחיי היום-יום הפשוטים ביותר, בלבבות השבורים הקטנים ובאכזבה המרה והאישית שהיא מנת חלקו של האיש העובד; למרות שרובנו אנשים פשוטים בעצמנו, קשה לי לחשוב על אי-אילו קוראים שאני מכירה ושיתאימו לקריטריון הנ"ל. קהל הקוראים הוא מטבעו ומיסודו קהל הבנוי לספרים הממריאים יותר רחוק, ספרים שיוציאו אותנו מהשגרה המוכרת, שיסעירו ושירתקו - ומי שמוכן לנסות את מזלו בכל זאת ויקרא את סיפוריו של מלמוד ימצא ספר השופך אור על מקומות אליהם בד"כ אין דבר המגיע מלבד החושך. הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר': http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=509

אתחיל בלהבהיר שהספר משעמם. אחרי שהבהרתי, אסביר למה בכל זאת נתתי לו ארבעה כוכבים, ולמה - שבועיים אחרי שסיימתי לקרוא אותו - אני מתגעגעת. הספר הזה, חסר העלילה, שהוא מעין יומן אישי של הסופרת על שנותיה הראשונות והמשמעותיות בטוסקנה, עלול לשעמם לעיתים קרובות, בעיקר כי הוא שוטח לפני הקורא מציאות ולא עלילה דמיונית ומרתקת. ולמרות זאת, דווקא בגלל שהוא מתאר את החיים כפי שהם, משהו בו מקסים ושובה ביותר. נראה שלמחברת יש כשרון מצויין ואפילו בלתי יאמן לתאר דברים שחוותה כ"כ טוב עד שיראו מציאותיים גם לקורא. צלחתי פרקים ארוכים ומשמימים שתיארו נופים, אתרים ומתכונים שונים, בעיקר תודות לכך שיכולתי כמעט לראות בעיניי את כל הנופים, לחוש את האווירה המיוחדת באתרים ההיסטוריים ולטעום את המתכונים מעוררי התאבון. אחרי שאתה קורא את הספר הזה אתה מרגיש כאילו היית בטוסקנה, ויותר מכך - כאילו אתה מכיר אותה - ומדובר ביתרון גדול משום שטוסקנה, ואת זאת אני יודעת למרות שמעולם לא הייתי בה, מדהימה. קצת מהמם לראות כיצד סופרת זרה הצליחה להעלות על הכתב בצורה כל כך מדוייקת ומלאת חיים את המהות של חבל ארץ שלם במדינה רחוקה, ולהעביר אותה לשלל אנשים ברחבי העולם, מעירה בהם כמיהה למקום רחוק ולא ידוע יחד עם הזכרות והערכה מחדש של הדברים היומיומיים המובנים מאליהם, כמו אור שמש, קילוף פרי לארוחת צהריים ועבודה בגינה. מומלץ מאד - לאנשים סבלניים אך חדורי רוח נדודים, שרוצים להשאיר דברים כפשוטם.

"שם הורד" מתרחש במנזר בנדיקטני של ימי הביניים, אליו מגיעים נזיר בולט בחיי הפוליטיקה של איטליה באותה תקופה, וחניכו הנקרא אדסו ומפיו מסופר הסיפור, שנים רבות אח"כ, על מנת להשתתף בועידה תיאולוגית חשובה שנועדה לגשר על חילוקי דעות בין האפיפיור והמסדר הפרנסיצקני - ובין לבין גם לנהל חקירה אודות שורת מעשי רצח בלתי מפוענחים המתרחשת במנזר. היה לי מאד קשה, במאת העמודים הראשונים, להכנס לעלילה, להבין עד הסוף ולרצות לקרוא יותר, בעיקר בגלל האווירה הנוצרית של ימי הביניים ובגלל ריבוי הויכוחים והדיונים התיאולוגים-פוליטיים שנוגעים לעולם שמעולם לא הכרתי ושבמושגים שלו איני מתמצאת. ובכל זאת, לאחר שצלחתי את מספר העמודים הנ"ל, מצאתי ספר טוב, אפילו טוב מאד. משם ואילך נראה שאפילו הדיונים, המהווים לדעתי מחצית מהספר בערך, מתחילים להיות מובנים יותר עם הכניסה המאוחרת לאווירה המיוחדת השורה בספר זה, ואפילו מעניינים ותורמים. מדובר בספר שהוא חצי אנציקלופדיה או מאמר אקדמי, ושקורה והעלילה לעיתים מחווירה על רקע הידע המוצע בו. לכן - מי שמתעקש על ספר עלילתי במאת האחוזים עדיף שלא יקרא את הספר, בעיקר כי אני מאמינה שערכו ירד ללא אותו ידע מדובר. מבחינת עלילה - אני חושבת שזהו אחד הסיפורים המותחים שקראתי. כל כך הרבה רוצחים אפשריים כך שלא משנה מי יתגלה כרוצח האמיתי, ההפתעה מובטחת. הנזיר ויליאם המנהל את החקירה משתמש בשיטות מעניינות ולפעמים אפילו משעשעות על מנת להתחקות אחרי הרמזים שהרוצח מותיר אחריו שלא במתכוון ומלמד אותנו שעם קצת חשיבה וזמן ניתן לפענח הכל, אפילו מבלי להשתמש בכלים הבסיסיים ביותר. בין לבין אנחנו עדים לחילוקי דעות וספקות תיאולוגיים רבים, חלקם בדוגמת ויכוח ציבורי, חלקם בשיחות השקטות שבין כותלי המנזר ומיעוטם, או שמא רובם, בנבכי מוחם הקודח והאנושי של הנזירים- כולם מובילים לסוף הבלתי נמנע בו יפקפק איש דת בקיומו של אלוהים ובנכונות הנצרות והדת. בגלל האווירה המיוחדת שבספר, וגם בגלל הסוף המעט מזעזע, כשסיימתי את הספר היה לי קשה 'להתעורר' ממנו וחשבתי עליו זמן רב לאחר סיומו - מה שבעיניי הוא סממן לספר טוב במיוחד. בגדול - ספר לאנשים צמאי ידע המחפשים סיפור טוב, וההפך. עם קצת סבלנות- הקריאה משתלמת ביותר. מומלץ.

ב'חיי פיי' נכתב פעמים רבות שהסיפור אותו הוא מגולל יגרום לשומע ולקורא אותו להאמין באלוהים; אחרי סיום הקריאה לי נדמה שההפך הוא הנכון, אלא אם כן הכוונה היתה שהקורא יפנה ביאושו אל האלוהים לאחר שאיבד כל תקווה בבני האדם. ההתחלה היא מעין הקדמה ארוכה לעלילה האמיתית, ועדיין היא כתובה בייחוד רב ומשהו בה מאד מקסים; הילד ה'יורם' אך המיוחד שמאמין בשלוש דתות בו זמנית ומבלה את תחילת חייו בגן חיות הודי מצליח לשבות, לפרקים, את לב הקורא ולהצית עניין באשר לעתידו, למרות שזה מתואר כבר בדפים הראשונים של הספר. העלילה האמיתית עצמה, סיפור ההרפתקה בלב ים, מגיעה רק אחרי כמה וכמה דפים ופרקים והיא מוצלחת ביותר. זהו ספר מקורי בעיקר מכיוון שהוא מתאר, אחרי הכל, הרפתקה, גם אם היא כרוכה בטרגדיות רבות, ומכיוון ש- לפחות בגרסה אחת שלו- לצד הגיבור האנושי מככבות גם חיות. הטיגריס הענק מצליח לשמור על הקורא מעוניין (ומתוח מאד) במהלך כל הספר, בתקווה שיגיע לסוף טוב בו חי זאב עם כבש. והסוף - גם אם כבר כתבתי שהעלילה האמיתית של הספר מתחילה ברגע בו פיי פאטל עולה על הסירה ומסתיימת ברגע בו הוא עוזב אותה לעולמים- הפואנטה עצמה, המשמעות האמיתית של הסיפור, נעוצה בעיקר בסוף. השאלה הגדולה שתכריע האם אלו החיות המסוגלות להתעלות לעיתים על טבען החייתי ולהגיע למדרגה קרובה לזו של האדם, או שמא האדם הוא זה שבלבו שוכנת חיה אפלה המתפרצת ויוצאת כנגד אחרים בעיתות של שפל וסכנה. הייתי רוצה להאמין לסיפורו של פיי פאטל ולבחור בברירה הראשונה, אבל נדמה שלפעמים, והסופר ידע זאת היטב כשכתב את המשל והסיפור המעניין הזה, הברירה האחרת היא היותר מציאותית. מומלץ למי שידע לזהות את האמת שמאחורי הסיפור הבדיוני אך המופלא הזה, ושלא יחפש מעשיה בלבד.

קן פולט משחק את תפקיד אלוהים בספרו 'עמודי תבל': הוא בונה ומחריב בניינים, ממליך מלכים באותה מהירות שבה הוא מוריד אותם מגדולתם, שופט רשעים וצדיקים, מעניק לדמויותיו ביד אחת ולוקח באחרת. זהו מצב מוכר בספרים עבים שמתפרשים על פני תקופה ארוכה כמו בספר הזה, היות שבספרים האלו הצורך בעלילה מסעירה ובעלת תפניות רבות המתפתחות במהירות הוא הרבה יותר קריטי מאשר בספר ממוצע בעל מספר עמודים נמוך יותר – לא ניתן לאפשר זרימה אמיתית וטבעית של עלילה כאשר מתארים בה ארבעים שנה לעומת ארבע. הדבר, כמובן, פוגם באמינות של הספר ומשרה עליו משהו מן הצפוי והמעושה, כאילו יד נעלמה מתערבת מדי כמה עמודים והופכת את היוצרות לגמרי לפי גחמות פרטיות ולא מציאותיות בעליל. אולי פולט באמת ניסה ליצור תחושה דתית של נוכחותה של ישות עליונה ושופטת מוסר כלשהיא שתדאג בדרכים פתלתלות להביא לכך שהכל יסתדר וכל אחד יקבל בדיוק מה שמגיע לו – דבר שהוא רק הולם ספר המתאר בנייה של קתדרלה – אבל, למען האמת, אם ניסיון כזה אכן קיים הוא גם נכשל במידה חלקית, בעיקר בגלל סירובה של העלילה להכנע למציאות של העולם האמיתי שבו לא תמיד הרשעים נענשים בסוף והצדיקים פורשים לחלקת גן העדן הקטנה שלהם. ובכל זאת, למרות אווירת אופרת הסבון המתוארת, 'עמודי תבל' כן מצליח להתגבש במהלך 640 עמודיו לספר טוב – עצם העובדה שיש בו 640 עמ', כולם צפופים לעייפה בכתב קטן ומייגע ועם טעויות דקדוק ובלבולי שמות רבים בצורה מפתיעה, ולמרות זאת הוא עדיין קריא ואף יותר מכך כבר מעידה על כך שפולט הוא בהחלט כותב טוב, גם אם הוא אינו מספר סיפורים משכנע במיוחד. לא התייאשתי או התעייפתי במהלך קריאת הספר, גם לא בקטעים הפחות עסיסיים שבו: להפך, כל פרק רק גילה לי עוד טפח מעולם מאד מעניין ורחוק בזמן, שהעובדה שהתרחש בימי הביניים לא שימשה לו כגימיק ריקני אלא כערך מוסף ומוצלח ביותר. לסיכום, 'עמודי תבל' הוא ספר טוב, גם אם לא ספר חובה - נתקלנו בעלילה שלו פעמים רבות בעבר: אנשים טובים ומוכי גורל לעומת בעלי שררה אכזריים ורודפי ממון, מתובלים בסיפורי אהבה והרהורים תאולוגיים וקיומיים. ב'עמודי תבל' לא תקראו משהו שלא תוכלו למצוא בספרים אחרים (חוץ אולי מכמות עודפת של תיאורי אונס קשים לעיכול) ולכן מותר לפסוח עליו בלי להרגיש אשמים. הוא מתאים בעיקר לאילו מבינינו המתאווים לקרוא סיפור טוב שכתוב טוב, סיפור של פעם עם נסיכה אביר נבל מרושע ואוסף כפריים פשוטים, שלמרות שההתרחשויות בו הן לעתים לא נאיביות בעליל ומנוקדות במעשי הזימה ואלימות מזדמנים – הוא בבסיסו תמים ובהתאם לכך מתהדר בסוף שבו הצדק שב על כנו.

רינה פרנק-מיטרני פורשת את סיפורה האמיתי, כפי שרק היא יודעת לתאר את המציאות, ויורה חץ מתוק מריר ישר ללב זה לא ספר מותח או מרתק אך לעומת זאת הוא אנושי, מרגש, חכם ומוכר. הפרקים הארוגים יחד אחד אחד, כאשר אחד מספר על הילדות בעוני קשה בשכונת ואדי סאליב בחיפה והשני מתאר את נישואיה לגבר אמיד מברצלונה וחוזר חלילה, נוטעים את התחושה שאי אפשר לברוח מהבית ומהמקורות - כל מה שהדמות הראשית עושה מוביל אותה בחזרה לזכרונות ולסיפורים מהעבר ומבוסס עליהם, וכמה שלא תשתדל תמיד יהיו החיים והבעל העשירים והמודרנים זרים ומנוכרים לה, רחוקים ולא מתאימים. וכך קורה שדווקא תיאורי הילדות בספר, העוסקים בעוני ובקשיי המשפחה העולה מרומניה הם הקלילים והמשעשעים כאשר סיפור נישואיה הוא לכאורה העצוב והמכאיב יותר. היא כותבת ברגש רב אך גם בישירות שגורמת להרגיש שהאמת כולה מתגלה, שאל הקורא מדברים בגובה העיניים ללא התנשאות ותוך חשיפה אמיתית. משהו בה מעורר אמון והרבה חיבה והערכה כלפיה וכלפי הצורה בה היא מוצגת בספר, כמו גם למשפחתה - האחות הנבונה, האב האוהב והאמא המחושבת והדואגת עד כלות. מומלץ למי שמסוגל ורוצה לקרוא פחות עלילה ויותר מציאות, ושמוכן להבין ולהתרגש מנקודת מבט אחרת על החיים ועל אנשים.