הייתי צריכה לדעת זאת מהרגע הראשון.
מיד כששלפתי את הספר מהתיק חשתי במשקלו הכבד. רגע לפני שהנחתי אותו במדף הספרים הממתינים לקריאה בדקתי כהרגלי את מספר העמודים. הופתעתי. 279 העמודים לא התאימו לכובדו של הספר. מששתי דף-שניים. הם היו עבים מהרגיל. מוזר. אין זה ספר דקיק שיש לעבות את מראהו. לרגע עלה בדעתי לגשת לשכנה הבשלנית שלי, שבמטבחה מככב משקל, לשקול את הספר ובנפרד גם ספר אחר של אותה הוצאה שנמצא אצלי ונושא 264 עמודים, ולהשוות. אחר כך קצת נבהלתי מעצמי. פחדתי שהשכנה תחשוב שהפכתי לסוחרת ספרים לפי משקל וויתרתי.
שלפתי סרט מדידה ומדדתי את רוחב שידרות שני הספרים. 264 עמ' – 1.5 ס"מ. 279 עמ' – 2 ס"מ. הנחתי ספר בכל יד ו"הישראלי הנצחי" ניצח בנוקאאוט בתחושת הכובד.

הייתי צריכה לדעת זאת מהעמוד הראשון.
פתחתי את העמוד הראשון והתחלתי לקרוא. שבע שורות של חזרה על צמד המילים "אין עתיד". מימין לשמאל ומשמאל לימין, עם רווח ביניהן, בלי רווח ולעיתים גם בתוספת המילה "כאן". "אין כאן עתיד". קצת מוגזם אמרתי לעצמי, והמשכתי לקרוא את הפרק הראשון, בו פורס המחבר את ילדותו. צבר שנולד זמן קצר לאחר שהוריו עלו מברה"מ ב-1978. הם מתייחסים לישראל ולישראלים (בפרט למזרחיים) בהתנשאות."זה כפר קטן" ו"אין כאן עתיד" מנסה האב להכניס לראשו של הבן הצעיר, ומכנה אותו "מרוקאי מסריח" לנוכח נסיונותיו להיקלט. בשכונה מכנים את הילד "רוסי מסריח". הפרק הזה הוא החלק הטוב ביותר והשלם ביותר בספר. הוא אינו חף מהמגרעות המאפיינות את שאר חלקי הספר, אך אלו נבלעות בתיאורים המוצלחים של הניכור שחשים ההורים והבן, כל אחד מנקודת מבטו הוא.

מכאן מתחילה ההתדרדרות.
בדיוק כמו עודף המשקל הלא-מוצדק, הספר סובל גם מעודף מלל וטובע בו. תיאורים שחוזרים על עצמם בוריאציות כאלו ואחרות, מוכפלים, משולשים, מרובעים, מחומשים ומשושים לכיוון טור גיאומטרי עד מה שנראה כגבול האין סוף. (החוויה של קריאת חלק משפט מסוג "מוכפלים, משולשים, מרובעים מחומשים ומשושים" מלווה את קריאת הספר לכל אורכו. איך זה בעיניכם?)
הכתיבה התסריטאית שמגיחה לעתים גם היא די מעצבנת, בהיותה נכנסת לפרטי פרטים תפלים וחסרי עניין שמייבשים את העלילה. מה שטוב ונכון לתסריט, לא בהכרח נכון וטוב לספר.
הספר מבקש להיות סאטירה. פה ושם הוא הצליח להגשים זאת, וגרם לי לצחוק פרוע. פעמים אחרות פשוט בהיתי בכתוב שלא הצליח לעורר בי עניין.

אכזבה.

אולי בכל זאת אכנס לשכנה. אקח ממנה נפה ואתן אותה לסופר.

שניים וחצי כוכבים.

פיל ועכבר דוהרים להם יחדיו בערבה. "תראה כמה אבק אנחנו עושים", התגאה העכבר.
אָגוּר שיף מביא לפנינו מעין פיל ועכבר. העכבר הוא שיף עצמו ובשרו, הפיל הוא כנראה וכמתבקש עמוז עוז בדמות יואל און, הסופר הציני, הסרקסטי, המלא מעצמו, עטור התהילה, זה הנלמד באקדמיה, המתורגם ביותר. ומה הקשר בין שניהם? עד עכשיו לא היה ומתברר שאון, אפילו לא שמע על אחד ארם פריש. אבל שניהם מתגלגלים לכנס סופרים במרקש, מרוקו. שניהם, יחד עם רעייתו של און, תִּרזה, נחטפים למדבר. במיני סדרה, שתעשה עפ"י הספר, ליהקתי את דוב'לה גליקמן כיואל און הציני, צחי גראד כארם פריש האלמוני, וסנדרה שדה, כאשתו הנאמנה, הצינית, המשלימה, התומכת של יואל און. החוטף והמפקד הוא שף זיינדין, שאת דמותו ביקשתי לראות בשף איינסלי הריוט. יש גם מתורגמן משועשע, מי אם לא רועי בר-נתן.
עכשיו תארו לעצמכם את השלישיה הזו, יואל און, אשתו והסופר האלמוני ארם פריש, נחטפים למדבר סהרה. הם מגיעים לשום מקום, התנאים נוחים יחסית לשום מקום, אין התעללות, רק ניתוק מוחלט. זה לא החמאס, לא דאעש, לא אל קעידה, לא ברור מי בכלל. בשלב מסויים הם מתבקשים כמובן לדקלם הודעה. אבל כל זה כלל לא חשוב.
עיקר הספר סובב סביב הפרסונה המנופחת של און, סביב אלמוניותו של פריש וסביב דמותה המיוחדת של תרזה. פריש חש בכל נימי גופו את האלמוניות הלא-מבורכת אל מול התהילה של און. און קובע תחילה את הטון. הוא ממציא משחקים להעביר את הזמן, קובע את החוקים ומתרגז כשנוח לו. אבל אין רע בלי טוב. און מחליט שכדי להעביר את הזמן יש להתחיל בספר חדש. אין מתחילים ספר חדש כשאין מחשב, אין עט, אין בלוק כתיבה, אין כלום? און מחליט שתרזה תהיה הרשמקול האנושי. היא מוחה, אבל מחאתה רפה. און חושב שהיא תוכל לשחזר את עיקרי הדברים אחר כך, בבית.
כך מגיעים לעולם לב לוויצקי, האלמנה קלושינר והילד אברם פריש (לא לבלבל עם ארם פריש). שלושת אלה חיים בעיירה פוזמק בפולין. הילד נלקח מאימו, הועבר לאלמנה הרוזנת קלושינר, הקשורה ללב לוויצקי ההדור והצעיר יחסית, המשכיל וזה המחפש את קרבתה של האלמנה. איך מחברים ביניהם? האלמנה לוקחת את הילד, אומרת לכל מי שרוצה לשמוע, וכולם רוצים לשמוע, כי הילד צריך מורה. לכן היא שוכרת את המורה לוויצקי, שיגור בינתיים באחוזתה ויילמד את הילד. הילד לומד, מבריק וסקרן, סקרן כל כך שהוא תופס לילה אחד את לוויצקי בין רגליה של הרוזנת ושניהם ללא פיסת לבוש.