חיים דגן•לפני 5 שניםגם לי היתה הרגשה שהספר זקוק לבמה. ב 1976 הספר עובד לסדרת טלויזיה מצליחה.על הביקורת של עדי על דודי נפוליאון מאת איראג' פֶּזֶשְׁכְּזָאד
פרפר צהוב•לפני 6 שניםאכן נראה מוזר, לתת 4 כוכבים עם ביקורת של 2 כוכבים.על הביקורת של עדי על חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה
חשHshvo•לפני 10 שניםספר משרתותמסכימה עם כל מילה שלך! מליצות חסרות טעם - רק לשם המליצה! כמוכן גם התיאורים הלא חיים! איך אפשר בכלל תאמר על הספר הזה שהוא ראוי לקריאה? פשוט בזהות זמן יקר!על הביקורת של עדי על כותבת ומוחקת אהבה מאת ענת לב-אדלר
מועדון קרבצ'אק פלאניוקכמה סבלתי בספר הזה, עד שהבנתי מי נגד מי? מה קורה בעלילה המוזרה הזו. ואז הגיעה הטוויסט המוזר בעלילה. אולי אני צריך לראות את הסרט להבין את זה יותר טוב.
אמנות ההקשבה לפעימות הלביאן-פיליפ סנדקרהכתיבה יפה, אבל הסיפור ילדותי , העיוור והנכה שרוכבת לו על הגב. הסיפור לא ממריא, לא משאיר רושם או נקודות למחשבה. אפשר לקרוא, לא מבין למה הפך לרב מכר.
זה הסוף שלךריאן נורתנתחיל מזה שזה לא ספר, אלא אוסף סיפורים. נתנו רעיון של התחלה וכל אחד יכול לכתוב כראות עניו. הרעיו מוצה כבר בסיפור הראשון, ומשם כולם חוזרים על עצמם. הבנתי עוד בכריכה האחורית שהמכונה נותנת תחזית לא מדויקת, תמות בדריסה בגיל 57, שבעצם גיל המכונית הוא 57.
תנ''ך עכשיומאיר שלולאברהם הובטח כל השטח מהפרת ועד החידקל. אולם ששרה נפטרה הוא הלך וקנה את מערת המכפלה שהייתה בשטח שהובטח. כבר אז הוא הבין שרישום בטאבו עדיף מהבטחה שבעל פה. ספר מעניין שמציג את התנך באור עכשוי.
דודי נפוליאון איראג' פֶּזֶשְׁכְּזָאדוואלה אבויה לא לשקר? הספר הצחיק אותי מאד, היה לי גם דוד כזה שכל הזמן בדה סיפורים והאמין בהם. אבל רמת התככנות והעוקצנות שיש בסיפור זה כבר ליגה חדשה בשבילי. וסיפורי סן פרסציסקו עם המגדלים , עמוד הטווח והנמל החרב , לא הפסקתי לצחוק. קומדיית מצבים באיראן שנות ה40, עם דמויות מאד שטוחות שלא משתנות , איך לא עשו מזה עדיין סיט קום?
על שתי רגליים וכנפייםעבאס קזרוניילד קטן ורב פעלים. מצליח בכוחות עצמו לשרוד במדינה זרה. מדהים הסיפור שלו. ואיפה איפה ההמשך?
אוכלי הגחליםגיל אילוטוביץ0קטונתי. קטונתי מלהעביר ביקורת על אנשים שמקבלים החלטות שמקווה שלעולם לא אצטרך להחליט. ובכלל , כשגיבור העלילה הוא אדם קשיש חביב, הצועד יום יום ברגל מאואזיס בר"ג לטיילת בתל אביב קשה לי יותר להאשים או לשפוט. מארק גרינשטיין הוא קשיש שובה לב, מתבודד, ערירי, עובד מדינה פשוט שמסתיר אחריו סוד גדול ומשא כבד על כתפיו מתקופת השואה. הוא פודה את כל חסכונותיו ונרשם לטיול מאורגן לאינדונזיה. דווקא שם יציפו אותו זכרונותיו וההווה יתערבב עם העבר הנורא. הספר מהלך בקפיצות גסות בין המזרח הרחוק למחנות המוות של אירופה, שם נחשפות החלטות שקיבל מארק במחנה הריכוז, התפקיד שלקח על עצמו בכדי לשרוד וההשלכות שלהם על חייו עשרות שנים לאחר תום המלחמה. השפה ציורית, לא תמיד קלה וזורמת. הצבעוניות, החיות והקסם של המזרח מנוגד כ"כ לאפור של מזרח אירופה וריח המוות של המחנות . לכאורה אין כל דמיון בין המזרח, תרבותו ומנהגיו לבין ההיסטוריה היהודית- ובכל זאת ההקשר שנוצר חזק ומפתיע. העלילה מתקדמת לאט, חושפת טיפין טיפין. עבר-הווה-עבר. יש תחושה שהסופר מהלך בזהירות בין כתיבה נקייה משיפוט לבין האשמה דוממת. מגרה את חוש הצדק של הקורא ואת רחמיו בו זמנית. בדיוק כמו שאני אוהבת.
התופתדן בראון0מאז ומעולם ההרפתקאות של רוברט לנגדון מתחילות ונגמרות באיטליה. איפה שהוא לא יהיה ומה שלא יעשה- בסופו של דבר הוא נוחת בתוך הקולוסיאום, משייט בגוואנדלה ומתרוצץ ברחבת כיכר פטרוס. בוא קצת אלינו, רוברט. גם כאן יש רוחות רפאים, כנסיות ואפילו ציפורי משלנו . מקום מושלם להחביא בו סודות ורמזים. עייפתי מהמרדף הזה. זה לא אתה זו אני. נותרתי עם תחושה של סחרחורת מכל האייקונים, הבזיליקות המוזהבות והפסלים. רוברט לנגדון מוצא את עצמו, בתחילת הספר פצוע ללא זיכרון בבי"ח ברומא. משם מתפתח מרדף ארןך ומייגע בעקבות רמזים שהשאיר אחריו מדען הזוי שרוצה לדלל את אוכלוסיית כדור הארץ. ללנגדון לא ברור למה הוא נבחר לפענח את הרמזים אך הוא נשאב ללא ברירה. הנושא של התפוצצות אוכלוסין הוא בעייתי, מציאותי, מרתק ומפחיד כאחד ומובא כשירות לקורא על כל הבטיו- מוסרית, ביולוגית, כלכלית והיסטורית. אולם שלא כמו בספריו הקודמים, ואולי בגללם- הפעם העלילה לא היתה אמינה עליי. נדמה כי הסופר החליט לשפוך את כל ידיעותיו האמנותיות-היסטוריות ולחברן לכדי עלילת מתח. אם הייתי מדען הזוי שרוצה להפיץ מחלה קטלנית בעולם- למה שארצה לפזר רמזים וכתבי סוד בתוך יצירה ספרותית?? אא"כ תכננתי מראש להיכנס לסדרת לנגדון המפורסמת... ולו הייתי רוברט לנגדון (בצניעותי) וחצי מהקרביניירי היתה רודפת אחריי- כנראה שלא הייתי עוצרת ליד כל שכיית חמדה ונציאנית כדי לחדד ולשפץ את ידיעותיי האקדמאיות בנוגע אליה. אא"כ ידעתי שיכתבו על זה ספר... כנראה שאסיים את הרומן שלי עם רוברט בספר הזה. די.
הבשורה על-פי יהודהעמוס עוז0הבשורה היא שאין כל בשורה. וזו בשורה לא רעה בכלל. קצת לא נוח לי לקרוא ספר שדפיו צבועים אפור בימים של שמש ואביב. ירושלים של שנות החמישים נדמית לי מלנכולית, מרובת פיגומים ומחסומים. תחושה שעננה כבדה יושבת עליה. אולי זו הסיבה שגם התנהלות גיבורי הספר כבדה ואיטית. שמואל אש, סטודנט פרוע שיער להיסטוריה מוצא דיור אצל זוג תמהוני- חותן וכלתו. ליבו נוהה אחר עתליה, הכלה המבוגרת והיא מתנהלת כקשה להשגה. מתנהל מין משחק חיזור מוזר . בד בבד הוא כותב עבודה אקדמית על ישו בעיני היהודים ובמיקוד על יהודה איש קריות. אז הספר הוא בעצם על בגידות. עפ"י שמואל אש יהודה כלל לא בגד במנהיגו. הוא העריץ אותו ואהב אותו כאח. הוא האמין שהוא אכן איש האלוהים, בן אלמוות ולכן בכך שישו יוסגר לרומאים, ייצלב- ולא ימות- אלא יירד חי מן הצלב, זו תהיה הוכחה ניצחת לכל הספקנים . וכשהבין את הטעות הפטאלית שעשה לא יכל לחיות איתה והתאבד. גרסה מעניינת, חדשה ומאתגרת עבורי . אני צריכה עוד לישון על זה. כמו גם מיליוני נוצרים ברחבי העולם... "בוגד" נוסף שעולה מן הסיפור הוא אביה המנוח של עתליה. איש מת שרוחו מרחפת בבית כאילו לא הלכה מעולם. הוא בוגד משום שבחייו היה שמאלני קיצוני אי שם בשנות השלושים-ארבעים, כשאידיאולוגיות שכאלה הוקעו בציבור. הוא בוגד כי היה נחוש בדעתו בצורך במדינה אחת לשני העמים, בהריסת חומות לאורך הגבולות ודגל בכפר גלובלי עולמי.
