זהו ספר אווירה. אני לא אוהב ספרי אווירה. אוהב ספרים שיש בהם סיפור, סיפור אנושי קטן הכתוב בכישרון גדול, סיפור אנושי קטן המעורב בארוע היסטורי גדול. האם בספר שלפנינו יש משהו בכל זאת? קלודל התפרסם בעיקר בספרו הדו"ח של ברודק, ספר שתחילתו מעורפלת וסופו שמכה בבטן. גם כאן בוחר קלודל באווירה של ישוב קטן, כזה שמאחורי גבעותיו שומעים את הדי המלחמה, המלחמה העולמית הגדולה. דרך הישוב עוברים אלפי חיילים אל החזית הבוצית, חלקם לא חוזרים יותר וחלקם חוזרים כעיסת אדם אל בתי החולים המצויים בישוב הקטן. מה שמתחיל את הסיפור אינו דווקא עניין המלחמה, כמו עניין ילדה קטנה ויפה, בתו של אחד מבעלי בתי האכילה בעיר, המוצאת את מותה בחניקה. כדי לחקור את המוות קוראים לשופט, מיירק, המגיע לחקירה ותוך כדי רישום הפרטים מזמין כמה ביצים משום שהוא רעב והחלמון נותר על שפמו בתום האכילה. הילדה החנוקה נמצאת לא רחוק משער המוביל ל"ארמון" של דסטינה, התובע של הישוב, שכל נאשם רועד מפניו ובסוף חוטף ממנו. המספר הוא השוטר הנמצא ברקע המאורעות ולמרות הכל אין זה ספר מתח וגם הרוצח לא ממש מתגלה, וזו גם לא מטרת העלילה. המטרה היא הנפשות האפורות, אלה הנמצאות בכל ישוב קטן כגדול, אם כי בקטנים יותר כולם מכירים את כולם ויודעים למה לצפות. מאוחר יותר יש מוות נוסף ואף עוד שניים, אבל נרצחת יש באמת ילדה קטנה אחת, בלתי חשובה. קלודל יודע לכתוב, אבל לטעמי הוא באמת סופר של ספר חזק אחד, הספר הכי מפורסם שלו. הנפשות האפורות מכיל סצנות חזקות, לרוב כתובות בצורה מושכת, אבל הספר לא באמת מוביל לשום מקום וכשמבינים זאת בשלב מוקדם, מצפים לכתיבה עזה ומכה ומקבלים רק הד לציפיה זו. אם "הנכדה של מר לין" קלוש ממש, הנפשות האפורות אך מעט טוב ומתקרב לסגנון שעשה את הדו"ח של ברודק לספר חזק. מכאן, שההמלצה פושרת למדי. אין באמת טעם רב אם הרגלי האכילה הגרוטסקיים של השופט או ריקנות חייו של התובע, המתוארים בכישרון, לא מגיעים לאיזשהו קרשנדו. והם לא.

פיל ועכבר דוהרים להם יחדיו בערבה. "תראה כמה אבק אנחנו עושים", התגאה העכבר. אָגוּר שיף מביא לפנינו מעין פיל ועכבר. העכבר הוא שיף עצמו ובשרו, הפיל הוא כנראה וכמתבקש עמוז עוז בדמות יואל און, הסופר הציני, הסרקסטי, המלא מעצמו, עטור התהילה, זה הנלמד באקדמיה, המתורגם ביותר. ומה הקשר בין שניהם? עד עכשיו לא היה ומתברר שאון, אפילו לא שמע על אחד ארם פריש. אבל שניהם מתגלגלים לכנס סופרים במרקש, מרוקו. שניהם, יחד עם רעייתו של און, תִּרזה, נחטפים למדבר. במיני סדרה, שתעשה עפ"י הספר, ליהקתי את דוב'לה גליקמן כיואל און הציני, צחי גראד כארם פריש האלמוני, וסנדרה שדה, כאשתו הנאמנה, הצינית, המשלימה, התומכת של יואל און. החוטף והמפקד הוא שף זיינדין, שאת דמותו ביקשתי לראות בשף איינסלי הריוט. יש גם מתורגמן משועשע, מי אם לא רועי בר-נתן. עכשיו תארו לעצמכם את השלישיה הזו, יואל און, אשתו והסופר האלמוני ארם פריש, נחטפים למדבר סהרה. הם מגיעים לשום מקום, התנאים נוחים יחסית לשום מקום, אין התעללות, רק ניתוק מוחלט. זה לא החמאס, לא דאעש, לא אל קעידה, לא ברור מי בכלל. בשלב מסויים הם מתבקשים כמובן לדקלם הודעה. אבל כל זה כלל לא חשוב. עיקר הספר סובב סביב הפרסונה המנופחת של און, סביב אלמוניותו של פריש וסביב דמותה המיוחדת של תרזה. פריש חש בכל נימי גופו את האלמוניות הלא-מבורכת אל מול התהילה של און. און קובע תחילה את הטון. הוא ממציא משחקים להעביר את הזמן, קובע את החוקים ומתרגז כשנוח לו. אבל אין רע בלי טוב. און מחליט שכדי להעביר את הזמן יש להתחיל בספר חדש. אין מתחילים ספר חדש כשאין מחשב, אין עט, אין בלוק כתיבה, אין כלום? און מחליט שתרזה תהיה הרשמקול האנושי. היא מוחה, אבל מחאתה רפה. און חושב שהיא תוכל לשחזר את עיקרי הדברים אחר כך, בבית. כך מגיעים לעולם לב לוויצקי, האלמנה קלושינר והילד אברם פריש (לא לבלבל עם ארם פריש). שלושת אלה חיים בעיירה פוזמק בפולין. הילד נלקח מאימו, הועבר לאלמנה הרוזנת קלושינר, הקשורה ללב לוויצקי ההדור והצעיר יחסית, המשכיל וזה המחפש את קרבתה של האלמנה. איך מחברים ביניהם? האלמנה לוקחת את הילד, אומרת לכל מי שרוצה לשמוע, וכולם רוצים לשמוע, כי הילד צריך מורה. לכן היא שוכרת את המורה לוויצקי, שיגור בינתיים באחוזתה ויילמד את הילד. הילד לומד, מבריק וסקרן, סקרן כל כך שהוא תופס לילה אחד את לוויצקי בין רגליה של הרוזנת ושניהם ללא פיסת לבוש. כך מתקדם הסיפור כשבשלב מסוים און נלקח חולה לטיפול. תרזה ממשיכה את הסיפור ופריש מסיימו. אבל עד לשם עוברים חודשים, הם אינם יודעים דבר על המשא, על המתן ועל גורלם. אָגוּר שיף בהחלט יודע לספר סיפור, סיפור הדוק ומרתק והוא בחיים כמו בסיפור, הולך בצִלם של ענקים כשספרו החמישי, הנוכחי, הוא מבקש לבוא בחשבון עם גורלו זה. תעזרו להושיע אותו? זה כדאי.

בוריס ג'ונסון, מחבר הספר הזה, הוא כרגע ראש ממשלת בריטניה (מאי 2022). אין הוא היסטוריון מקצועי, פוליטיקאי בהחלט כן. לימודיו, לימודים קלאסיים, משהו כמו ב. א. כללי של אחד שלא החליט סופית מה ללמוד. ולמה אני מציין זאת? משום האפשרות שיש לג'ונסון שאין להיסטוריונים: לעמוד בנעליו של צ'רצ'יל ולשבת ב"כסא" שלו, שלא לומר, לראות את אותם נופים מהחלון. זה יתרון שאין להיסטוריון הנמצא במגדל השן שלו, ספון בספריו, אבל לא הריח, לא הנוף ואפילו לא המשברים הדומים שחווה צ'רצ'יל וחווה ג'ונסון יכולים להיות של כותב ביוגרפיות עלום. ג'ונסון הוא חובב צ'רצ'יל מושבע, מכיר בכישרונו העצום של צ'רצ'יל לנאום, להסתכל למאזין שלו בעיניו ולרדת לצפונות נפשו, לומר את הדבר הנכון, ברגע הנכון ולכבוש את לבו. מבחינתו של ג'ונסון צ'רצ'יל הוא כמעט אמיץ עד שטות וטפשות, אבל אמיץ. הוא לא חושש מירי בטוח ממול, לא חושש לשוב ולטוס אחרי נפילת מטוסו והוא בו למרות משרתו ומשפחתו, לא חושש לנאום נגד מפלגתו הוא, המפלגה השמרנית, כשהוא חושב שהם טועים ולא מייצגים היטב את העם. הוא היה רק בן 29 אז וזכה לתהילת עולם למרות הזיגזגים שלו ולמרות הלעומתיות שלו. צ'רצ'יל לא בא משום מקום. הוא נולד בארמון היחיד שאינו ארמון מלכותי או ארמון השייך לכנסייה, ארמון בלנהיים בוודסטוק שבאנגליה. שושלת מרלבורו שכנה שם ווינסטון צ'רצ'יל היה אחד מנצרי השושלת. ג'ונסון מציין בבדיחות שצ'רצ'יל כלל לא היה מרלבורו לייט... השיא הוא כמובן כניסת בריטניה למלחמה מול היטלר כשיש בממשל הבריטי כאלה החוששים, כאלה המבטלים בהינף יד וכאלה שאינם חוששים לגלות אהדה לפועלו של היטלר, הלא הוא אדוארד השמיני מלך בריטניה. נגד כל אלה יוצא צ'רצ'יל, הפעם ממושבו ראשות ממשלת בריטניה כשהוא אמנם ראשון בין שווים, אבל עם יכולת נאום ויכולת לראות את התמונה הגדולה. למשל, אי כניסת בריטניה למלחמה תמנע את כניסת האמריקאים לתמונה, סיוע הכרחי כפי שהוכיחה ההיסטוריה. יש הרואים בכניסה זו למלחמה אחד משיאיה של האנושות במירעה, באשר ניצחון של היטלר היה יכול להיות אחת הנפילות הגדולות של האנושות, שיא שלילי של כל הזמנים. זאת כמובן מנקודות ראותו של האדם החופשי, הדמוקרטי. צ'רצ'יל הבטיח להציל בדם, יזע ודמעות את האנושות כולה. כך אמר בנאומו הראשון כראש ממשלה לעם הבריטי. זה מה שהיה לצ'רצ'יל באמתחתו: דם, יזע ודמעות לנוכח הכיבוש המבהיל בעצמתו של הנאצים את הולנד, בלגיה, לוכסמבורג וצרפת. משאנגליה כבר נכחה במלחמה והמטוסים כולם שבו ממשימותיהם למנוחת הלילה, צ'רצ'יל הפטיר לנהגו, מעולם בשום מלחמה לא היו חייבים רבים כל כך את חייהם למעטים כל כך. מטבעות לשון של נואם דגול. "מכל הפוליטיקאים בדורו, צ'רצ'יל היה לא רק הנואם הגדול ביותר, אלא גם הכותב הטוב ביותר, יצרן הבדיחות המוצלח ביותר, האמיץ מכולם, הנועז מכולם והמקורי מכולם". בסופו של דבר, ג'ונסון רואה בצ'רצ'יל אדם בהחלט משכמו ומעלה. צ'רצ'יל כתב 31 ספרים, ייצר המוני טקסטים, התפרנס ממשכורת גבוהה של עיתונאי בראשית דרכו כפוליטיקאי (עוד בזמנים בהם ציפו מפוליטיקאים לפרנס עצמם ולא להסתמך על הקופה הציבורית), תמיד ראה את התמונה הגדולה בכל תפקיד בו הוא היה, שימש פעמיים כראש ממשלה, המציא וחידש דברים רבים, גם את הטנק המציא, פרט קטן. האם כל החלטותיו היו נכונות, נבונות ומוצלחות? זה כנראה שמור רק לדמויות אלוהיות או ספרותיות. צ'רצ'יל היה כאחד האדם, אבל תמיד ראה קדימה, שעט קדימה, פחד היה זר לו, החלטותיו תמיד אנושיות ודמוקרטיות. כך או כך, היה גדול הפוליטיקאים שידעה האנושות, כך לטעמו של ג'ונסון.

סוונסון, יורנסון, קספרסון, אדמסון, מורטנסון, קארלסון, פאולסון, אוסקרסון, אולופסון, גוסטבסון, הנסון, פיגוארולה... תתמודדו. ליסבת סלאנדר צריכה להתמודד עם קן הצרעות. האם השמות דלעיל הם קן הצרעות? לא, הם סתם החיבה של לרסון, עוד סון, לשמות שבדיים. גם לימור סון הר מלך? אולי. אז קן הצרעות של ליסבת הם אביה ומה שהוא מייצג, מי שסביבו ומי שרוצה רע לליסבת ולשבדיה, אותה שבדיה שאינה מקבלת חוסר סדר, להבדיל מנורווגיה, שאינה מקבלת את ישראל. הספר הזה מסכם את טרילוגיית מילניום, 1749 עמודים, רק שני עמודים יותר מהרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. הספר הזה הוא גם הארוך ביותר, המון עמודים מיותרים ושוב בגלל המנהג הנלוז, הנפסד והמסוכן לכבות סלולרים טפשים. בישראל קוראים להם כשרים... סון הר מלך? אם כן, ליסבת יוצאת למלחמת חייה נגד כוחות השחור האפלים, כוחות שמולם מתייצבים ולא מוותרים בעיקר מי שנעזר בה בעבר, הלא הוא מיכאל בלומקוויסט, המנכ"ל השותף במגזין מילניום, זה המפרסם פרסומים שנחקרו היטב, המעוררים מחשבה ואף פעולה מצד גורמי החוק, אם אינם מושחתים בעצמם. אז בספר השלישי גורמי החוק מושחתים גם מושחתים והמהומה רבה. 648 עמודים דחוסים, עם הרבה סונים, לגמרי לא מקלים על הקורא, התמה מיהו הסון הנוכחי. אבל הקצב נכבד ומהר מאוד עוברים הלאה מארמנסקי, לאדקליסט ופיגוארולה. מסתם מושחתים (נמאסתם?) מגיעים גם לראש הממשלה ומנסים לעורר אותו לפעולה כנגד המושחתים ובעיקר כנגד פעולה של אנשי חוק כביכול, הפועלים בצורה כזו ששום איש חוק ישר או ראש ממשלה, לו ידע, לא היה מסכים. אחת הנפגעות העיקריות היא ליסבת סלאנדר, שיכולותיה הפנומנליות כהאקרית מסייעות לה להציל את כבודה, שמה וראשה, תרתי שמע. ולסיכום הטרילוגיה כולה ניתן לומר שהיא קצבית, סוגרת הרבה מעגלים, נוסחתית כרגיל בספרי מתח ופורסמה, משום מה, לאחר מותו בטרם עת של לרסון. גם הסרטים, מספרים לי, הצליחו, למרות שלא אותם שחקנים מופיעים מסרט לסרט.

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים. הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית. ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה. עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש. בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו? עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג. ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים. הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית. ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה. עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש. בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו? עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג. ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.