זה מה שקורה (ולצערי גם קורא) כשמגיעים לספרייה בדקה התשעים ואחת: חוטפים מהספרנית מבטים שכולם חמה וזעם ונשלחים כלאחר כבוד אל עגלת ההחזרות תוך הקצבת 60 שניות לבחירת ספר ולהסתלקות מהירה מן המקום. מאוד מתסכל, בהנחה שיש לי רשימת קריאה ארוכה שמורכבת מספרים לא מבוקשים שמרב הסיכויים שיימצאו על גבי המדפים. הספר הראשון שעלה בחכתי מתוך העגלה היה "משתקפת בך". כבר בדרכי חזרה הביתה שמתי לב שעל העטיפה מופיע הכיתוב "הספר השני בטרילוגיה", ואת הספר הראשון הרי בוששתי לקרוא. איזה באסה. אבל אז גיליתי על גבי העטיפה את הכיתוב משובב הנפש "הצלחה בינלאומית! בצמרת רשימות רבי המכר בעולם!" והתעודדתי קמעה. אחרי ככלות הכל, מי אני שאתווכח עם ההמונים? לקח לי בערך עשרה עמודים להבין שלפניי ניצב רומן רומנטי ארוטי מהזן הירוד ביותר. העלילה קלושה ביותר ורדודה להחריד, הקיטשיות והסכריניות נוטפות וזולגות מכל משפט, השפה נמוכה ונלעגת להחריד, התיאורים המיניים מפורטים ומביכים, כצפוי, והם מהווים את לב לבו של הספר, אם אפשר לקרוא ליצור הזה ספר. הייתי אומר שזה ספרות בערך כמו שעיתון פלייבוי זה עיתונאות. בסוף הספר יש רשימת תודות בהן הסופרת (סופרת?) סילביה דיי כותבת במילים אלו: "כשכתבתי את חשופה לעיניך הייתי משוכנעת שאני האדם היחיד בעולם שיאהב אותו". תאמיני לי, סילביה יקירתי, גם אני משוכנע בכך. ולכל המוני הקוראים שחושבים אחרת ממני אני פונה בשאלה אחת קטנה: מה, לכל השדיים והרוחות, מצאתם בזבלון הזה?

סופרלטיבים שניתנים לספר בגב הספר עצמו מאוסים בעיניי, וגם די מגוחכים. אני רואה את זה כמו זלזול מוחלט באינטליגנציה של הקורא וביכולת השיפוט שלו. כאילו שהקורא לא מודע לכך שהשבחים והמחמאות ניתנים ע"י יחצ"ן, עורך או אפילו הסופר עצמו. בגב הספר הזה נכתב "קוֹרמאק מקארתי, מגדולי הסופרים האמריקאים בני זמננו, כתב רומן פילוסופי מוסרי, עמוק ומרגש" וגם "הדרך הוא יצירת מופת קאנונית, שקשה להפריז ביופיה או בחשיבותה." נו, טוב שהם לא כתבו שזה הספר הכי טוב EVER. כי בעיניי הוא ממש לא. למה לא נפלתי מהספר הזה? קודם כל בגלל שקראתי אותו בשכיבה... אבל חוץ מזה הוא מאוד בינוני בעיניי, בלשון המעטה. יותר מהכל, הספר הזה נראה לי מתאמץ. מתאמץ להיות פילוסופי, מתאמץ להיות אלגורי, משתדל להיות מעמיק, משתדל להיות איכותי. מה לעשות, כשמשתדלים יותר מדי זה הופך להיות מאולץ, מייגע וטרחני. יש בספר תיאורים פלצניים, מנופחים מרוב חשיבות עצמית, תוך שימוש בשפה גבוהה ומליצית, וזה מלאכותי ומאוד לא טבעי. טעימה (לא מתוקה בכלל...): "תקרת הגבס מעוקרת בקפלים רחבים כקפלי וילונות והכרכוב המצהיב המעוטר בשיניות מקושת ומשוחרר ממרומי הקירות"(עמוד 79). בו בזמן יש כאן שימוש בכתיבה מינימליסטית במסגרת הדיאלוגים – שפה רזה, ענייה, דלה. לא אהבתי את השילוב הזה. הקפיצות מהשפה הנשגבת לדיאלוגים של "כן", "לא", "אני מפחד" ו- "אני יודע" מאוד צרמו לי. חוץ מזה, אין כאן כמעט עלילה, ועלילה לדעתי אמורה להיות מרכיב חשוב בספר. יש כאן מסע, ויש תיאורים קודרים ומדכאים, ויש הרבה מאוד דברים נעלמים ונסתרים, וכמובן חזון אפוקליפטי נורא, שאת אופיו המדויק כלל איננו יודעים (עוד דבר שלא אהבתי בכלל). אבל עלילה? כמעט לא תמצאו כאן. מה בכל זאת מצא חן בעיניי בספר? פה ושם מבליחים להם כמה רגעים של ביטויי אהבה מרגשים בין האב לבנו, מסירות נפש שמצליחה להאיר באור יקרות את המסע האפל והקודר הזה, ונותנת לנו על הדרך שמץ של אופטימיות. אגב, לאב ולבן אין שמות, והדבר נראה לי קר ומנוכר. יכול להיות שזאת היתה כוונת הסופר, אבל בכל אופן לא אהבתי את זה. וחוץ מזה, מה אתם, בני האדם, מתלוננים על הדרך הקשה והמייסרת שלכם? מה אני אגיד, בתור צב? הדרך שלי היא הכי קשה, הכי איטית, הכי ארוכה והכי הכי מייגעת. טוב, נו, גם אחי הקטן החילזון לא בדיוק מלקק דבש...

הדרך הקלה להפסיק לעשן? הדרך הקלה לעשות כסף קל על גבם של מעשנים תמימים שמחפשים באווילותם פתרונות קסם קלים ומהירים בדמות ספר מטופש שקריאתו תביא להם את הישועה המיוחלת. אז מה יש לנו כאן? ערב רב של חידודי לשון וקלישאות שדופות שמובאים בצורה נאה ונעימה לקריאה. דוגמית: "המעשנים מאמינים שהסיגריות עוזרות להרגיע אותם. האמת היא שהניקוטין הוא מעורר כימי", "הסיגריות לא ממלאות חלל ריק. הן יוצרות אותו", "סיגריות אינן משביחות אירועים חברתיים. הן הורסות אותם", "המנסה להפחית יגמור בתחתית". האם זה נעים לקריאה? בהחלט. האם זה יכול לגמול מעישון? בהחלט לא. אז אחרי כל הקלישאות המחבר מגיע בפרק 32 ובעמוד 155 לליבת הספר. שם הפרק: הדרך הקלה להפסיק. בשתי שורות מתמצתות: כל שעליכם לעשות זה שני דברים: 1. להגיע להחלטה שלעולם לא תעשנו עוד. 2. אל תהיו מדוכדכים. תשמחו. ואני מוסיף: שטויות במיץ עגבניות. קראתי כאן באתר כמה ביקורות משבחות על הספר, ואני אומר לכל המשבחים למיניהם: אם הספר הזה "עזר" לכם, מדובר באפקט פלצבו בלבד. הספר הזה כל כך עצבן אותי, שהדבר הראשון שעשיתי אחרי שקראתי אותו כדי להירגע זה להדליק סיגריה.

הדרך הקלה להפסיק לעשן? הדרך הקלה לעשות כסף קל על גבם של מעשנים תמימים שמחפשים באווילותם פתרונות קסם קלים ומהירים בדמות ספר מטופש שקריאתו תביא להם את הישועה המיוחלת. אז מה יש לנו כאן? ערב רב של חידודי לשון וקלישאות שדופות שמובאים בצורה נאה ונעימה לקריאה. דוגמית: "המעשנים מאמינים שהסיגריות עוזרות להרגיע אותם. האמת היא שהניקוטין הוא מעורר כימי", "הסיגריות לא ממלאות חלל ריק. הן יוצרות אותו", "סיגריות אינן משביחות אירועים חברתיים. הן הורסות אותם", "המנסה להפחית יגמור בתחתית". האם זה נעים לקריאה? בהחלט. האם זה יכול לגמול מעישון? בהחלט לא. אז אחרי כל הקלישאות המחבר מגיע בפרק 32 ובעמוד 155 לליבת הספר. שם הפרק: הדרך הקלה להפסיק. בשתי שורות מתמצתות: כל שעליכם לעשות זה שני דברים: 1. להגיע להחלטה שלעולם לא תעשנו עוד. 2. אל תהיו מדוכדכים. תשמחו. ואני מוסיף: שטויות במיץ עגבניות. קראתי כאן באתר כמה ביקורות משבחות על הספר, ואני אומר לכל המשבחים למיניהם: אם הספר הזה "עזר" לכם, מדובר באפקט פלצבו בלבד. הספר הזה כל כך עצבן אותי, שהדבר הראשון שעשיתי אחרי שקראתי אותו כדי להירגע זה להדליק סיגריה.

בגיל שמונה עברתי טראומה קטנה כשדרכתי על חילזון ומחצתי אותו. מאז הפכתי לצמחוני, למגינת לבם של הוריי. כך שהספר הזה הוא די לשכנע את המשוכנע... כבר השם של הספר מצא חן בעיניי – לאכול בעלי חיים. כבר השם הזה קורא לילד בשמו ולא עושה הנחות. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל אנשים אומרים "אני אוכל עוף לארוחת צהריים" ולא "אני אוכל תרנגולת". "אני אוכל בשר בקר" ולא "אני אוכל פרה". "אני אוכל שווארמה" ולא "אני אוכל כבש צלוי על האש". אז מה יש לנו כאן? בספר הזה מציג ג´ונתן ספרן פויר את ממצאיו ממסע פיזי ונפשי שהוא ערך. הוא משלב בהם גם פילוסופיה וגם ספרות, גם פרטים מדעיים וגם זיכרונות אישיים. זה לא ממש פרוזה, אבל זה גם לא ספר עיון. לא יודע להגדיר את זה, אבל זה כתוב בחן כובש ומשלב גם הומור שחור. למשל, הסופר משרטט בספר ריבוע פיזי ומראה לנו שזהו שטח המחיה האמתי והמציאותי של תרנגולת בדרכה לשחיטה. לאכול בעלי חיים חוקר את הדרכים שבהן מצדיקים בני האדם את נוהגי האכילה הבשרית שלהם: פולקלור ותרבות פופולרית, מסורות משפחתיות ומיתולוגיות לאומיות, עובדות מוצקות ובדיות גמורות. והוא חושף את האופן שבו ההצדקות הללו מאפשרות לנו לשקוע בשכחה אכזרית. אז הוא מעלה את כל התובנות הללו מתהום הנשיה ומזכיר לנו שלאכול בעלי חיים זה בעצם סוג של קניבליזם .

מעשה בספר שהעלה אבק בספרייה הביתית שלי (סוף סוף הגעתי אליו) ושהוכיח לי שהמשמעות שלי בחיים היא מזגן. אחרי הקדמה לא מעניינת במיוחד של איזה פרופסור, נמצא בחלק הראשון את חוויותיו של המחבר, ויקטור פראנקל, ממחנה הריכוז. המילה "חוויות" גרמה לי לנוע בכיסאי בחוסר נוחות כי היא מתקשרת לי עם דברים חיוביים, אבל כך נקרא הפרק עצמו - "חוויות במחנה ריכוז". אז מסתבר שגם ל"חוויות" כל כך קשות שעוד מובאות בגוף ראשון אפשר לשרבב איזה טיפת חוש הומור. וכמו שפראנקל כותב בעצמו "הניסיון לפתח חוש הומור היה בבחינת להטוט שאדם לומד בשעה שהוא מסגל לו את אמנות החיים. עפ"י אמנות חיים זו אפשר לנהוג גם במחנה ריכוז. דבר פעוט ערך מאוד עשוי לעורר את הגדולה בשמחות". הפרק השני מביא לקורא בדרך קריאה ומאוד זורמת את מושגי היסוד של הלוגותרפיה - כיצד להתמודד עם תחושת הריקנות הפנימית וחוסר התכלית הקיומית שרבים מאיתנו חשים ואיך להגיע למציאת המשמעות המיוחלת. בדרך כלל אני לועג לספרי הדרכה עצמית "רוחניים" – עם מרכאות כפולות ומכופלות – אבל משהו בספר הזה תפס אותי. אולי בגלל הפרק הראשון הקשה והעצוב ואולי בגלל שלמרות שהמחבר הוא פסיכיאטר במקצועו, הוא מביא את דבריו בצורה מאוד נעימה לקריאה, תמציתית וללא חפירות מיותרות. כל הספרון הזה הוא בן 160 עמודים קטנים. ואולי הוא כבש אותי בגלל שהוא לא זורה חול בעיני הקורא – הלוגותרפיסט דומה למומחה עיניים יותר מאשר לצייר. הצייר מנסה להראות לנו את העולם כפי שהוא נראה לו. מומחה העיניים מנסה לאשר לנו לראות את העולם כמו שהוא באמת. אז אולי כדאי שציניקן כמוני פשוט יחליף משקפיים וישנה את תפיסת עולמו שבכל זאת אין משמעות לחיים. בינתיים, בגל השרב של סוף השבוע האחרון, מצאתי לי משמעות קטנה בחיים. מזגן.