וואו... ספר כבד, אבל פשוט מיוחד. קשה לקריאה, כדי להנות ממנו אין ספק שצריך לשקוע בעולם שהוא מייצג. קלאסי ביותר, קטעי ההומור שלו אינם פסה, אלא עתיקים ויפים. זהו ספר שונה, קשה להגדרה מכיוון שאין בו מתח שנבנה במקצועיות, אלא יופי שונה שקיים ברמות. מומלץץץ

יש ספרים רגילים ומדהימים, ויש ספרים מיוחדים ומדהימים. אדון הטלקינזיס משתייך לז'אנר השני. הדמיון להארי פוטר בולט, אך לא מציק, מהסיבה שכאן מדובר במדע בדיוני ולא בקסם, מה שהופך את העולם שבספר לנחשק יותר מקרבתו למציאות והקושי בלדמיין שזה קיים, איננו. הנקודה שכל אחד יוכל לבחור אם היא אהובה עליו או לא היא, שבספר יש הווי אנושי מאד. כלומר, כאשר משעמם ל-'איידן' כוכב הסיפור, הקורא עלול להשתעמם, וכאשר כיף לו, כך יקרה לאוחז הספר. לכן אי אפשר לומר 'סוחף, אי אפשר להניח מהידיים!' כי לספר הזה אין את היתרון הזה. אך לעומתו, היתרון שמונח בו הוא שמדובר במדע בדיוני שהוא ממש מציאות. ההומור אמיתי, אין דמויות 'מגניבות' מדי, אפילו הגיבור 'איידן' לא מרשים במיוחד, המציאות סחבה אותו בעל כורחו לעלילה בעייתית. ספר שראוי לעמוד בשורה אחת וצרה לצד הספרים הטובים ביותר. והנה התקציר מאחורי הספר, נמנעתי מלכתוב בעצמי כדי לא להרוס: איידן לא מכיר דבר מלבד העולם הרגיל, ולמיטב זכרונו מעולם לא הזיז חפץ איזשהו בלי לגעת בו, ומעולם לא ביקר בעיירה של אנשים היודעים לקרוא את מחשבותיו. מעולם גם לא הואשם איידן בהפנוט מישהו בעל כורחו; וחרב? הוא מודה שתמיד רק חלם להחזיק אחת. מפגש בלתי צפוי, עם דמות צפויה עוד פחות, מוביל את איידן למכתב מסתורי, שהמתין לו שנים רבות. מכתב זה משנה את חייו ללא הכר - לגורל שתוכנן עבורו עוד לפני לידתו.

יש ספרים רגילים ומדהימים, ויש ספרים מיוחדים ומדהימים. אדון הטלקינזיס משתייך לז'אנר השני. הדמיון להארי פוטר בולט, אך לא מציק, מהסיבה שכאן מדובר במדע בדיוני ולא בקסם, מה שהופך את העולם שבספר לנחשק יותר מקרבתו למציאות והקושי בלדמיין שזה קיים, איננו. הנקודה שכל אחד יוכל לבחור אם היא אהובה עליו או לא היא, שבספר יש הווי אנושי מאד. כלומר, כאשר משעמם ל-'איידן' כוכב הסיפור, הקורא עלול להשתעמם, וכאשר כיף לו, כך יקרה לאוחז הספר. לכן אי אפשר לומר 'סוחף, אי אפשר להניח מהידיים!' כי לספר הזה אין את היתרון הזה. אך לעומתו, היתרון שמונח בו הוא שמדובר במדע בדיוני שהוא ממש מציאות. ההומור אמיתי, אין דמויות 'מגניבות' מדי, אפילו הגיבור 'איידן' לא מרשים במיוחד, המציאות סחבה אותו בעל כורחו לעלילה בעייתית. ספר שראוי לעמוד בשורה אחת וצרה לצד הספרים הטובים ביותר. והנה התקציר מאחורי הספר, נמנעתי מלכתוב בעצמי כדי לא להרוס: איידן לא מכיר דבר מלבד העולם הרגיל, ולמיטב זכרונו מעולם לא הזיז חפץ איזשהו בלי לגעת בו, ומעולם לא ביקר בעיירה של אנשים היודעים לקרוא את מחשבותיו. מעולם גם לא הואשם איידן בהפנוט מישהו בעל כורחו; וחרב? הוא מודה שתמיד רק חלם להחזיק אחת. מפגש בלתי צפוי, עם דמות צפויה עוד פחות, מוביל את איידן למכתב מסתורי, שהמתין לו שנים רבות. מכתב זה משנה את חייו ללא הכר - לגורל שתוכנן עבורו עוד לפני לידתו.

שלמות מפחידה. ספר אדיר, אכזרי במידה כזאת ששינה את חוקי הדור הבא, לגבי מה מותר לצעירים לקרוא או לא. מותח ומלחיץ, עצוב בחלק מהקטעים, קרוב להיקרא אפל. לספר יש שני סוגי סוף, אחד מתוחכם ויפה והשני קצת מיותר ולא אמין, אבל הכרחי מצד סיפוק האקשן וההפתעה של הסוף (אני נמנע מלכתוב אותו כדי לא להרוס למי שטרם קרא). זהו אחד הספרים המומלצים ביותר, בלי ספק

יש ספרים רגילים ומדהימים, ויש ספרים מיוחדים ומדהימים. אדון הטלקינזיס משתייך לז'אנר השני. הדמיון להארי פוטר בולט, אך לא מציק, מהסיבה שכאן מדובר במדע בדיוני ולא בקסם, מה שהופך את העולם שבספר לנחשק יותר מקרבתו למציאות והקושי בלדמיין שזה קיים, איננו. הנקודה שכל אחד יוכל לבחור אם היא אהובה עליו או לא היא, שבספר יש הווי אנושי מאד. כלומר, כאשר משעמם ל-'איידן' כוכב הסיפור, הקורא עלול להשתעמם, וכאשר כיף לו, כך יקרה לאוחז הספר. לכן אי אפשר לומר 'סוחף, אי אפשר להניח מהידיים!' כי לספר הזה אין את היתרון הזה. אך לעומתו, היתרון שמונח בו הוא שמדובר במדע בדיוני שהוא ממש מציאות. ההומור אמיתי, אין דמויות 'מגניבות' מדי, אפילו הגיבור 'איידן' לא מרשים במיוחד, המציאות סחבה אותו בעל כורחו לעלילה בעייתית. ספר שראוי לעמוד בשורה אחת וצרה לצד הספרים הטובים ביותר. והנה התקציר מאחורי הספר, נמנעתי מלכתוב בעצמי כדי לא להרוס: איידן לא מכיר דבר מלבד העולם הרגיל, ולמיטב זכרונו מעולם לא הזיז חפץ איזשהו בלי לגעת בו, ומעולם לא ביקר בעיירה של אנשים היודעים לקרוא את מחשבותיו. מעולם גם לא הואשם איידן בהפנוט מישהו בעל כורחו; וחרב? הוא מודה שתמיד רק חלם להחזיק אחת. מפגש בלתי צפוי, עם דמות צפויה עוד פחות, מוביל את איידן למכתב מסתורי, שהמתין לו שנים רבות. מכתב זה משנה את חייו ללא הכר - לגורל שתוכנן עבורו עוד לפני לידתו.

יש ספרים רגילים ומדהימים, ויש ספרים מיוחדים ומדהימים. אדון הטלקינזיס משתייך לז'אנר השני. הדמיון להארי פוטר בולט, אך לא מציק, מהסיבה שכאן מדובר במדע בדיוני ולא בקסם, מה שהופך את העולם שבספר לנחשק יותר מקרבתו למציאות והקושי בלדמיין שזה קיים, איננו. הנקודה שכל אחד יוכל לבחור אם היא אהובה עליו או לא היא, שבספר יש הווי אנושי מאד. כלומר, כאשר משעמם ל-'איידן' כוכב הסיפור, הקורא עלול להשתעמם, וכאשר כיף לו, כך יקרה לאוחז הספר. לכן אי אפשר לומר 'סוחף, אי אפשר להניח מהידיים!' כי לספר הזה אין את היתרון הזה. אך לעומתו, היתרון שמונח בו הוא שמדובר במדע בדיוני שהוא ממש מציאות. ההומור אמיתי, אין דמויות 'מגניבות' מדי, אפילו הגיבור 'איידן' לא מרשים במיוחד, המציאות סחבה אותו בעל כורחו לעלילה בעייתית. ספר שראוי לעמוד בשורה אחת וצרה לצד הספרים הטובים ביותר. והנה התקציר מאחורי הספר, נמנעתי מלכתוב בעצמי כדי לא להרוס: איידן לא מכיר דבר מלבד העולם הרגיל, ולמיטב זכרונו מעולם לא הזיז חפץ איזשהו בלי לגעת בו, ומעולם לא ביקר בעיירה של אנשים היודעים לקרוא את מחשבותיו. מעולם גם לא הואשם איידן בהפנוט מישהו בעל כורחו; וחרב? הוא מודה שתמיד רק חלם להחזיק אחת. מפגש בלתי צפוי, עם דמות צפויה עוד פחות, מוביל את איידן למכתב מסתורי, שהמתין לו שנים רבות. מכתב זה משנה את חייו ללא הכר - לגורל שתוכנן עבורו עוד לפני לידתו.