את הספר פגשתי לראשונה כשהייתי בת תשע. באותה תקופה לא קראתי כול כך הרבה אבל אם מדי פעם יצא שהייתי בחנות ספרים- קניתי. הדבר הראשון שאני מבחינה בו זה הכריכה. כריכה יפה-יש הדבר השני שאני רואה ואוהבת זה שם הספר שם יפה-יש גם התקציר נחמד והפרק הראשון תקציר טוב-יש קניתי את הספר והלכתי הביתה. באותו ערב כשאני עשרה עמודים לפני הסוף ולא מבינה אך זה יתכן אני בודקת מאחורה ורואה שזה ספר ראשון. תוך יומיים יומיים יש לי את השניים האחרים. כשהייתי בת תשע, ממש אהבתי את הספר. עוד עולם חדש. לפני כמה שבועות לא היה לי מה לקרוא והיה לי חלון של יומיים. כשהגעתי לאמצע הספר לא הבנתי מה מצאתי בספר. סיפור אהבה קיטשי. קיילה הרגישה לי כמו דמות בלי אישיות. "קיילה שונה. קיילה אחרת. קיילה לא כמו כולם." לפי הספר קיילה אמורה להיותר מהממת: שיער בלונדיני עיניים ירוקות רזה מאוד.אבל היא מקנאת באיימי.למה?.למה היא מקנאת בה?. גם הדמויות של בן ואיימי לא הרגישו אמיתיות. בן מושלם מדי ואיימי תמימה מדי. אבללל יש גם ברים טובים בספר. אהבתי את הסוג עולם שהספר בנוי. עולם עתידי שהממשלה מושחתת, איום על ילדי המדינה ומישהי "משובשת". גם אהבתי, או יותר נכול להגיד הערכתי, שלמרותשיש לקיילה חבר, גם אחרי קריאת הספר הייתי ילדה תמימה בת תשע. לא ממליצה אם אתם מעל גיל עשר.

אם יש לכם רשימה של ספרים טובים ששווים קריאה חוזרת, שהפואנטה מעניינת ולא חרושה והדמויות אמיתיות, אז אתם יכולים להכניס את הספר "13 האוצרות לרשימה". האמת, התקציר והכריכה לא משכו ועיניינו אותי במיוחד. מהתקציר הנחתי שזה ספר לילדים יותר קטנים בגלל הפיות. הכריכה פשוט לא הייתה מובנת לי. אבל מהר מאוד הבנתי את טעותי. הספר מדהים ומקורי. הרעיון שלו יוצא דופן והוא מראה שבספר טוב לא צריכה להיות דמות שהולכת למקום חדש ופוגשת בן והם מתאהבים ונלחמים בכוחות הרשע והאהבה מנצחת ובלה בלה בלה בלה. טניה, גיבורת הספר, רואה פיות והיא לא יכולה לספר עליהן לאף אחד מפני שיחשבו שהיא משוגעת או שהפיות יפגעו בה.יום אחד לאחר מפגש עם פיות, לאמא של טניה, שלא רואה פיות, נמאס והיא שולחת את טניה לבית סבתה. אהבתי מאוד בספר, שלמרות שהרעיון שלדמות הראשית יש כוח מסויים וסופסוף היא מגלה אנשים שיכולים להסביר לה מה הוא (וכול השטויות הלעוסות מהסוג הזה) הספר מעניין לא דומה לספרים אחרים. גם אהבתי את הרעיון שפיות, שכולם חלמו שפיה טובה תבוא ותעפוך אותם לסינדרלה או משהו בסגנון, הן פחות או יותר הדמויות הרעות בספר. ולמרות זאת, יש כמה דברים לא טובים בספר. בניגוד לשם הספר, חוץ מהסבר קצר בערך בסוף הספר, אין ממש התייחסות ל13 האוצרות. הם לא גורם משמעותי וחשוב. גם מאוד הפליא אותי שפביאן קיבל את העובדה שיש פיות באמת, יחסית בקלות. אני הייתי הולכת לדפוק את הראש בקיר או משהו. ההרפתקאה שלהם מתחילה בשלב די מאוחר בספר. בנוסף, גם כשהגעתי לסוף הספר והיה היזכור של דמות, לא ידעתי מי היא כי לךדמויות שמות לא מובנים ושחכתי אותם די מהר. לסיכום, הספר קליל ונחמד עם פואנטה קצת שונה ממה שיש היום ברוב הספרים. ממליצה מאוד. -שירה-

תגידו, באמת אפשר לחדש בנושא פרסי ג'קסון? נתחיל בדברים המובנים מאליהם: הספר אחד המדהימים שקראתי, והסופר גאון שבא לנשק אותו . הדמויות בנויות בצורה די רדודה אבל הן לא צפויות ולא משעממות, פרסי לא ואני מדגישה לא התאהב באנבת' אחרי חצי משפט שהיא אמרה לו (כן, יצא לי לקרוא ספרים כאלה. גם שהדמויות מתאהבות אחרי חצי משפט וגם שהדמויות בנות 12 מתאהבות אחרי חצי משפט) הספר הומוריסטי, ציני ומצחיק באופן שמשתלב ביחד ויוצר שעות של כאבי בטן מצחוק, הספר מפתיע ומעניין מאוד. ועכשיו לדעתי האישית- לקחו ילד מופרע שזה משהו שקורה בהרבה ספרים, הפכו אותו לגיבור וללוחם מיומן ושלחו אותו למשימה בת 10 ימים של חיים ומוות. עד כאן הכול נורמלי וסביר להניח שיש כמה וכמה ספרים עם עלילה כזאת, אני צודקת? אז זהו, שלא. את העלילה, אם אי אספר למישהו בעל פה היא תישמע די נורמלית אבללללללל לא. לא ולא ולא ולא ולא. ולא. אני לא יודעת מה גורם לספר להיות שונה מספרים אחרים שקראתי. אולי הפואנטה- "סיפורו של החצי ילד, חצי אל, גיבור מושלם: פרסי ג'קסון" אולי הרעיון שהמיתולוגיה משולבת בספר אולי הדרך שהציגו את האלים (נו באמת, יש ך כול מה שאתה רוצה העולם ואתה לובש ז'קט עור שחור? בתור אל מלחמה אני מאוכזבת ממך מאוד) אולי בגלל שקראתי קודם את "מגנס ציי'ס" ורק אז את "פרסי ג'קסון" ואולי בגלל סיבה אחד פשוטה. הספר "פרסי ג'קסון" פשוט טוב.

הספר הוא ספר נחמד, לא יותר. הוא יותר מדי קיטשי לדעתי. ברצינות רגע, לא יכול להיות שנורה חושבת על פאץ כול הזמן! ממש כוללללללל הזמן! זה כבר דוחה. למרות הקטעים הקיטשיים (הרבים) הספר נחמד ובהחלט אפשר להישאר ערים עד מאוחר כדי לגמור אותו. ממליצה לקרוא אותו *רק* כשאין ספר יותר טוב לקרוא.

האמת שדי התאכזבתי מהספר. העלילה עצמה שונה אבל הדמויות חוזרות על עצמן. טסה מתארת את אחיה בתור אח נהדר ובמקביל מספרת שהוא מכור להימורים ושתיין. קצת לא מובן לי. למרות זאת, העליעלה חדשה ומעניינת, הכתיבה נפלאה (עשית את שלך קסנדרה) והספר שונה מסדרת בני הנפילים. מחכה בקוצר רוח לספר השני.

וואו. ככה הרגשתי כשסיימתי את הספר. וואו. ממש ממש וואו. אתם יודעים מה אני אוהבת במיוחד בספרים של קסנדרה? אני אוהבת שלמרות שקליירי היא הדמות הראשית, היקום לא סובב סביבה. לא כול פעולה היא בגלל קליירי, למען קליירי, במטרה לפגוע בקליירי וכדומה.השמש לא זורחת בשבילה.דברים קורים גם לדמויות אחרות. וזה משהו שאני אוהבת במיוחד בספרים של קסנדרה והרבה סופרים אחרים צריכים ללמוד ממנה. בספר היה כול מה שספר צריך: מישהי שעוברת על החוק בשביל להציל מישהי שהיא אוהבת(וכמאט מתה), חבר שמנסה להגן עליה, מישהו שנכלא על כלום (ואהובתו לעתיד לא יודעת את זה שיעול*איזבל*שיעול), ממשלה מושחתת, רע שמת, גופה שנעלמת ואת אלק ומגנוס. מה יש עוד להוסיף? -שירה-