לא כתבתי פה הרבה זמן, אם להיות מדויקים בעוד שבוע זה יהיה חמש שנים. אבל יום ההולדת ה18 המתקרב גורם לי לחזור ולהיזכר בדברים שלא עשיתי הרבה זמן.אם זה לקרוא ברנדון סנדרסון ואם זה לכתוב בסימניה (וכן אני יודעת שאין לי הרבה עבר להיות נוסטלגית כלפיו כי אני כולה עוד שבוע 18 אבל ככה זה מרגיש) אז אלנטריס, אלנטריס זה ספר שהתחלתי לקרוא די הרבה פעמים ולא הצלחתי לסיים. וזה באמת לא אשמתו, לצערי הרב אחת התכונות הלא מוצלחות שלי זה שאני מפסיקה ספרים באמצע. יש לי אפילו מדיף מקסים ומאיר עניים בספריה שלי שנקרא מדף הבושה, עליו יושבים יפה כל הספרים שהפסקתי באמצע ונועצים בי מבט מאשים (אחלה פטנט ממליצה לכולם). אלנטריס למשל נמצא שם כל כך הרבה זמן שהוא הספיק להיות שם לחזור לספריה של אח שלי ואז להיות שם שוב. סוף סוף הצלחתי לסיים אותו אתמול בלילה ואפילו קראתי את שבעים העמודים האחרונים ביום אחד ואת הרוב בבינג' (דבר שאני של לפני חמש שנים הייתה מזלזלת בו ממש, אבל אני הי"בתניקית די מרוצה ממנו) והוא הזכיר לי את ההרגשה המדהימה של לקרוא ספר פנטזיה טוב. אז כן אלנטריס לא מושלם, רואים שהוא הספר הראשון של ברנדון ושהרבה נקודות שלו לא מהוקצעות כמו בספרים האחרים שלו (והוא עדיין כותב מדהים, כן? הלוואי עליי חצי מיכולת הכתיבה שלו). ראודן כתוב לנו כדמות חסרת פגמים, הרע והטוב קצת ברורים מדי ויש כמה סצנות אקשן מציקות. אבל הקסם של ברנדון נמצא שם ועוד איך. הדיאולוגים הנהדרים בין הדמויות עולם מושקע ומורכב, מלא בהגיון פנימי עד הפרט הכי קטן. יש טוויסטים מפתיעים ממש אבל כאלה שאם תקרא את הספר שוב תראה את הרמזים מפוזרים לכל אורך הדרך. אבל מעל הכל היכולת האמיתית והיפה שלו להראות לנו שתמיד יש טוב ותמיד יש תקווה. העולמות של ברנדון הם לא עולמות של חדי קרן וקשתות בענן, העולמות שלו קשים והחיים של הדמויות אפילו יותר. אבל הוא מראה לנו שאם מספיק אומץ, ,תקווה ואמונה אמיתית בטוב שבאדם אנחנו יכולים ליצור עולם טוב יותר מתוך האפר. כן זה נאיבי והחיים מורכבים יותר, אבל הכוח של ברנדון הוא בלתת משימה ענקית ובלתי אפשרית ולהשיג אותה בעזרת צעדים קטנים. הוא אופטימי במובן הטוב של המילה, לא בהתעלמות מהמציאות, אבל באמונה בבלתי אפשרי כי זו הדרך היחידה לשנות. אז אני בת 18 עוד שבוע והרבה דברים קרו לי מאז שהייתי הילדה בת ה12 שקראה הערפילאים. אבל הספרים שקראתי, הספרים שאהבתי מפוזרים לכל אורך הילדות שלי, נוצרים בתוכם רסיסים של דברים שחוויתי, של הילדה שהייתי (שלצערי גם כתבה דברים די מתומטמים שנמצאים פה לנצח). אלנטריס הזכיר לי שלא כל כך עמוק בפנים יש עדיין את הילדה הזו שאוהבת פיות וסיפורי אגדות ושבמקום מסוים היא אולי החלק הכי אמיתי שלי. חלק שאני צריכה לפנות לו מקום ולהאכיל אותו בספרי פנטזיה טובים לא משנה כמה חשוב לי לשדר מגניבות (ולא, אני לא משדרת מגניבות בשום צורה, אני רק רוצה להאמין שכן) ולסיום, אני הולכת עכשיו לקרוא את הערפילאים השלישי ולהזכיר לעצמי לא להתפשר על זוגיות שהיא לא עם וין. הביקורת מוקדשת ללוליפופ שכנראה לא תראה אותה, על היותה האדם שהביא אותי לסימניה וזה שהיא החברה הראשונה שיכולתי לדבר איתה על הספר הזה. אני אוהבת אותך מאוד(:

מכיל ספויילרים התחלתי לקרוא את מלכה אדומה בגלל חברה שלי Lolipop, שהמליצה לי עליו בחום. די אהבתי את הספר, אך הוא דומה מעוד!!!!!!!!! ברעיון שלו לערפילאים. ולמה? גם שם יש נערה שמגלה שיש לה כוחות, שבני עמה לא אמורים לדעת עליהם. גם שם הנערה מתחזה לאצילה, וגם שם הנערה מצטרפת למורדים שמורדים במלך/אל. למרות הדמיון בין הספרים שהציק לי בספר הוא היה טוב מעניין ובילתי צפוי. כדי לקרוא...

לא כתבתי פה הרבה זמן, אם להיות מדויקים בעוד שבוע זה יהיה חמש שנים. אבל יום ההולדת ה18 המתקרב גורם לי לחזור ולהיזכר בדברים שלא עשיתי הרבה זמן.אם זה לקרוא ברנדון סנדרסון ואם זה לכתוב בסימניה (וכן אני יודעת שאין לי הרבה עבר להיות נוסטלגית כלפיו כי אני כולה עוד שבוע 18 אבל ככה זה מרגיש) אז אלנטריס, אלנטריס זה ספר שהתחלתי לקרוא די הרבה פעמים ולא הצלחתי לסיים. וזה באמת לא אשמתו, לצערי הרב אחת התכונות הלא מוצלחות שלי זה שאני מפסיקה ספרים באמצע. יש לי אפילו מדיף מקסים ומאיר עניים בספריה שלי שנקרא מדף הבושה, עליו יושבים יפה כל הספרים שהפסקתי באמצע ונועצים בי מבט מאשים (אחלה פטנט ממליצה לכולם). אלנטריס למשל נמצא שם כל כך הרבה זמן שהוא הספיק להיות שם לחזור לספריה של אח שלי ואז להיות שם שוב. סוף סוף הצלחתי לסיים אותו אתמול בלילה ואפילו קראתי את שבעים העמודים האחרונים ביום אחד ואת הרוב בבינג' (דבר שאני של לפני חמש שנים הייתה מזלזלת בו ממש, אבל אני הי"בתניקית די מרוצה ממנו) והוא הזכיר לי את ההרגשה המדהימה של לקרוא ספר פנטזיה טוב. אז כן אלנטריס לא מושלם, רואים שהוא הספר הראשון של ברנדון ושהרבה נקודות שלו לא מהוקצעות כמו בספרים האחרים שלו (והוא עדיין כותב מדהים, כן? הלוואי עליי חצי מיכולת הכתיבה שלו). ראודן כתוב לנו כדמות חסרת פגמים, הרע והטוב קצת ברורים מדי ויש כמה סצנות אקשן מציקות. אבל הקסם של ברנדון נמצא שם ועוד איך. הדיאולוגים הנהדרים בין הדמויות עולם מושקע ומורכב, מלא בהגיון פנימי עד הפרט הכי קטן. יש טוויסטים מפתיעים ממש אבל כאלה שאם תקרא את הספר שוב תראה את הרמזים מפוזרים לכל אורך הדרך. אבל מעל הכל היכולת האמיתית והיפה שלו להראות לנו שתמיד יש טוב ותמיד יש תקווה. העולמות של ברנדון הם לא עולמות של חדי קרן וקשתות בענן, העולמות שלו קשים והחיים של הדמויות אפילו יותר. אבל הוא מראה לנו שאם מספיק אומץ, ,תקווה ואמונה אמיתית בטוב שבאדם אנחנו יכולים ליצור עולם טוב יותר מתוך האפר. כן זה נאיבי והחיים מורכבים יותר, אבל הכוח של ברנדון הוא בלתת משימה ענקית ובלתי אפשרית ולהשיג אותה בעזרת צעדים קטנים. הוא אופטימי במובן הטוב של המילה, לא בהתעלמות מהמציאות, אבל באמונה בבלתי אפשרי כי זו הדרך היחידה לשנות. אז אני בת 18 עוד שבוע והרבה דברים קרו לי מאז שהייתי הילדה בת ה12 שקראה הערפילאים. אבל הספרים שקראתי, הספרים שאהבתי מפוזרים לכל אורך הילדות שלי, נוצרים בתוכם רסיסים של דברים שחוויתי, של הילדה שהייתי (שלצערי גם כתבה דברים די מתומטמים שנמצאים פה לנצח). אלנטריס הזכיר לי שלא כל כך עמוק בפנים יש עדיין את הילדה הזו שאוהבת פיות וסיפורי אגדות ושבמקום מסוים היא אולי החלק הכי אמיתי שלי. חלק שאני צריכה לפנות לו מקום ולהאכיל אותו בספרי פנטזיה טובים לא משנה כמה חשוב לי לשדר מגניבות (ולא, אני לא משדרת מגניבות בשום צורה, אני רק רוצה להאמין שכן) ולסיום, אני הולכת עכשיו לקרוא את הערפילאים השלישי ולהזכיר לעצמי לא להתפשר על זוגיות שהיא לא עם וין. הביקורת מוקדשת ללוליפופ שכנראה לא תראה אותה, על היותה האדם שהביא אותי לסימניה וזה שהיא החברה הראשונה שיכולתי לדבר איתה על הספר הזה. אני אוהבת אותך מאוד(:

לא כתבתי פה הרבה זמן, אם להיות מדויקים בעוד שבוע זה יהיה חמש שנים. אבל יום ההולדת ה18 המתקרב גורם לי לחזור ולהיזכר בדברים שלא עשיתי הרבה זמן.אם זה לקרוא ברנדון סנדרסון ואם זה לכתוב בסימניה (וכן אני יודעת שאין לי הרבה עבר להיות נוסטלגית כלפיו כי אני כולה עוד שבוע 18 אבל ככה זה מרגיש) אז אלנטריס, אלנטריס זה ספר שהתחלתי לקרוא די הרבה פעמים ולא הצלחתי לסיים. וזה באמת לא אשמתו, לצערי הרב אחת התכונות הלא מוצלחות שלי זה שאני מפסיקה ספרים באמצע. יש לי אפילו מדיף מקסים ומאיר עניים בספריה שלי שנקרא מדף הבושה, עליו יושבים יפה כל הספרים שהפסקתי באמצע ונועצים בי מבט מאשים (אחלה פטנט ממליצה לכולם). אלנטריס למשל נמצא שם כל כך הרבה זמן שהוא הספיק להיות שם לחזור לספריה של אח שלי ואז להיות שם שוב. סוף סוף הצלחתי לסיים אותו אתמול בלילה ואפילו קראתי את שבעים העמודים האחרונים ביום אחד ואת הרוב בבינג' (דבר שאני של לפני חמש שנים הייתה מזלזלת בו ממש, אבל אני הי"בתניקית די מרוצה ממנו) והוא הזכיר לי את ההרגשה המדהימה של לקרוא ספר פנטזיה טוב. אז כן אלנטריס לא מושלם, רואים שהוא הספר הראשון של ברנדון ושהרבה נקודות שלו לא מהוקצעות כמו בספרים האחרים שלו (והוא עדיין כותב מדהים, כן? הלוואי עליי חצי מיכולת הכתיבה שלו). ראודן כתוב לנו כדמות חסרת פגמים, הרע והטוב קצת ברורים מדי ויש כמה סצנות אקשן מציקות. אבל הקסם של ברנדון נמצא שם ועוד איך. הדיאולוגים הנהדרים בין הדמויות עולם מושקע ומורכב, מלא בהגיון פנימי עד הפרט הכי קטן. יש טוויסטים מפתיעים ממש אבל כאלה שאם תקרא את הספר שוב תראה את הרמזים מפוזרים לכל אורך הדרך. אבל מעל הכל היכולת האמיתית והיפה שלו להראות לנו שתמיד יש טוב ותמיד יש תקווה. העולמות של ברנדון הם לא עולמות של חדי קרן וקשתות בענן, העולמות שלו קשים והחיים של הדמויות אפילו יותר. אבל הוא מראה לנו שאם מספיק אומץ, ,תקווה ואמונה אמיתית בטוב שבאדם אנחנו יכולים ליצור עולם טוב יותר מתוך האפר. כן זה נאיבי והחיים מורכבים יותר, אבל הכוח של ברנדון הוא בלתת משימה ענקית ובלתי אפשרית ולהשיג אותה בעזרת צעדים קטנים. הוא אופטימי במובן הטוב של המילה, לא בהתעלמות מהמציאות, אבל באמונה בבלתי אפשרי כי זו הדרך היחידה לשנות. אז אני בת 18 עוד שבוע והרבה דברים קרו לי מאז שהייתי הילדה בת ה12 שקראה הערפילאים. אבל הספרים שקראתי, הספרים שאהבתי מפוזרים לכל אורך הילדות שלי, נוצרים בתוכם רסיסים של דברים שחוויתי, של הילדה שהייתי (שלצערי גם כתבה דברים די מתומטמים שנמצאים פה לנצח). אלנטריס הזכיר לי שלא כל כך עמוק בפנים יש עדיין את הילדה הזו שאוהבת פיות וסיפורי אגדות ושבמקום מסוים היא אולי החלק הכי אמיתי שלי. חלק שאני צריכה לפנות לו מקום ולהאכיל אותו בספרי פנטזיה טובים לא משנה כמה חשוב לי לשדר מגניבות (ולא, אני לא משדרת מגניבות בשום צורה, אני רק רוצה להאמין שכן) ולסיום, אני הולכת עכשיו לקרוא את הערפילאים השלישי ולהזכיר לעצמי לא להתפשר על זוגיות שהיא לא עם וין. הביקורת מוקדשת ללוליפופ שכנראה לא תראה אותה, על היותה האדם שהביא אותי לסימניה וזה שהיא החברה הראשונה שיכולתי לדבר איתה על הספר הזה. אני אוהבת אותך מאוד(:

לא כתבתי פה הרבה זמן, אם להיות מדויקים בעוד שבוע זה יהיה חמש שנים. אבל יום ההולדת ה18 המתקרב גורם לי לחזור ולהיזכר בדברים שלא עשיתי הרבה זמן.אם זה לקרוא ברנדון סנדרסון ואם זה לכתוב בסימניה (וכן אני יודעת שאין לי הרבה עבר להיות נוסטלגית כלפיו כי אני כולה עוד שבוע 18 אבל ככה זה מרגיש) אז אלנטריס, אלנטריס זה ספר שהתחלתי לקרוא די הרבה פעמים ולא הצלחתי לסיים. וזה באמת לא אשמתו, לצערי הרב אחת התכונות הלא מוצלחות שלי זה שאני מפסיקה ספרים באמצע. יש לי אפילו מדיף מקסים ומאיר עניים בספריה שלי שנקרא מדף הבושה, עליו יושבים יפה כל הספרים שהפסקתי באמצע ונועצים בי מבט מאשים (אחלה פטנט ממליצה לכולם). אלנטריס למשל נמצא שם כל כך הרבה זמן שהוא הספיק להיות שם לחזור לספריה של אח שלי ואז להיות שם שוב. סוף סוף הצלחתי לסיים אותו אתמול בלילה ואפילו קראתי את שבעים העמודים האחרונים ביום אחד ואת הרוב בבינג' (דבר שאני של לפני חמש שנים הייתה מזלזלת בו ממש, אבל אני הי"בתניקית די מרוצה ממנו) והוא הזכיר לי את ההרגשה המדהימה של לקרוא ספר פנטזיה טוב. אז כן אלנטריס לא מושלם, רואים שהוא הספר הראשון של ברנדון ושהרבה נקודות שלו לא מהוקצעות כמו בספרים האחרים שלו (והוא עדיין כותב מדהים, כן? הלוואי עליי חצי מיכולת הכתיבה שלו). ראודן כתוב לנו כדמות חסרת פגמים, הרע והטוב קצת ברורים מדי ויש כמה סצנות אקשן מציקות. אבל הקסם של ברנדון נמצא שם ועוד איך. הדיאולוגים הנהדרים בין הדמויות עולם מושקע ומורכב, מלא בהגיון פנימי עד הפרט הכי קטן. יש טוויסטים מפתיעים ממש אבל כאלה שאם תקרא את הספר שוב תראה את הרמזים מפוזרים לכל אורך הדרך. אבל מעל הכל היכולת האמיתית והיפה שלו להראות לנו שתמיד יש טוב ותמיד יש תקווה. העולמות של ברנדון הם לא עולמות של חדי קרן וקשתות בענן, העולמות שלו קשים והחיים של הדמויות אפילו יותר. אבל הוא מראה לנו שאם מספיק אומץ, ,תקווה ואמונה אמיתית בטוב שבאדם אנחנו יכולים ליצור עולם טוב יותר מתוך האפר. כן זה נאיבי והחיים מורכבים יותר, אבל הכוח של ברנדון הוא בלתת משימה ענקית ובלתי אפשרית ולהשיג אותה בעזרת צעדים קטנים. הוא אופטימי במובן הטוב של המילה, לא בהתעלמות מהמציאות, אבל באמונה בבלתי אפשרי כי זו הדרך היחידה לשנות. אז אני בת 18 עוד שבוע והרבה דברים קרו לי מאז שהייתי הילדה בת ה12 שקראה הערפילאים. אבל הספרים שקראתי, הספרים שאהבתי מפוזרים לכל אורך הילדות שלי, נוצרים בתוכם רסיסים של דברים שחוויתי, של הילדה שהייתי (שלצערי גם כתבה דברים די מתומטמים שנמצאים פה לנצח). אלנטריס הזכיר לי שלא כל כך עמוק בפנים יש עדיין את הילדה הזו שאוהבת פיות וסיפורי אגדות ושבמקום מסוים היא אולי החלק הכי אמיתי שלי. חלק שאני צריכה לפנות לו מקום ולהאכיל אותו בספרי פנטזיה טובים לא משנה כמה חשוב לי לשדר מגניבות (ולא, אני לא משדרת מגניבות בשום צורה, אני רק רוצה להאמין שכן) ולסיום, אני הולכת עכשיו לקרוא את הערפילאים השלישי ולהזכיר לעצמי לא להתפשר על זוגיות שהיא לא עם וין. הביקורת מוקדשת ללוליפופ שכנראה לא תראה אותה, על היותה האדם שהביא אותי לסימניה וזה שהיא החברה הראשונה שיכולתי לדבר איתה על הספר הזה. אני אוהבת אותך מאוד(:

לא כתבתי פה הרבה זמן, אם להיות מדויקים בעוד שבוע זה יהיה חמש שנים. אבל יום ההולדת ה18 המתקרב גורם לי לחזור ולהיזכר בדברים שלא עשיתי הרבה זמן.אם זה לקרוא ברנדון סנדרסון ואם זה לכתוב בסימניה (וכן אני יודעת שאין לי הרבה עבר להיות נוסטלגית כלפיו כי אני כולה עוד שבוע 18 אבל ככה זה מרגיש) אז אלנטריס, אלנטריס זה ספר שהתחלתי לקרוא די הרבה פעמים ולא הצלחתי לסיים. וזה באמת לא אשמתו, לצערי הרב אחת התכונות הלא מוצלחות שלי זה שאני מפסיקה ספרים באמצע. יש לי אפילו מדיף מקסים ומאיר עניים בספריה שלי שנקרא מדף הבושה, עליו יושבים יפה כל הספרים שהפסקתי באמצע ונועצים בי מבט מאשים (אחלה פטנט ממליצה לכולם). אלנטריס למשל נמצא שם כל כך הרבה זמן שהוא הספיק להיות שם לחזור לספריה של אח שלי ואז להיות שם שוב. סוף סוף הצלחתי לסיים אותו אתמול בלילה ואפילו קראתי את שבעים העמודים האחרונים ביום אחד ואת הרוב בבינג' (דבר שאני של לפני חמש שנים הייתה מזלזלת בו ממש, אבל אני הי"בתניקית די מרוצה ממנו) והוא הזכיר לי את ההרגשה המדהימה של לקרוא ספר פנטזיה טוב. אז כן אלנטריס לא מושלם, רואים שהוא הספר הראשון של ברנדון ושהרבה נקודות שלו לא מהוקצעות כמו בספרים האחרים שלו (והוא עדיין כותב מדהים, כן? הלוואי עליי חצי מיכולת הכתיבה שלו). ראודן כתוב לנו כדמות חסרת פגמים, הרע והטוב קצת ברורים מדי ויש כמה סצנות אקשן מציקות. אבל הקסם של ברנדון נמצא שם ועוד איך. הדיאולוגים הנהדרים בין הדמויות עולם מושקע ומורכב, מלא בהגיון פנימי עד הפרט הכי קטן. יש טוויסטים מפתיעים ממש אבל כאלה שאם תקרא את הספר שוב תראה את הרמזים מפוזרים לכל אורך הדרך. אבל מעל הכל היכולת האמיתית והיפה שלו להראות לנו שתמיד יש טוב ותמיד יש תקווה. העולמות של ברנדון הם לא עולמות של חדי קרן וקשתות בענן, העולמות שלו קשים והחיים של הדמויות אפילו יותר. אבל הוא מראה לנו שאם מספיק אומץ, ,תקווה ואמונה אמיתית בטוב שבאדם אנחנו יכולים ליצור עולם טוב יותר מתוך האפר. כן זה נאיבי והחיים מורכבים יותר, אבל הכוח של ברנדון הוא בלתת משימה ענקית ובלתי אפשרית ולהשיג אותה בעזרת צעדים קטנים. הוא אופטימי במובן הטוב של המילה, לא בהתעלמות מהמציאות, אבל באמונה בבלתי אפשרי כי זו הדרך היחידה לשנות. אז אני בת 18 עוד שבוע והרבה דברים קרו לי מאז שהייתי הילדה בת ה12 שקראה הערפילאים. אבל הספרים שקראתי, הספרים שאהבתי מפוזרים לכל אורך הילדות שלי, נוצרים בתוכם רסיסים של דברים שחוויתי, של הילדה שהייתי (שלצערי גם כתבה דברים די מתומטמים שנמצאים פה לנצח). אלנטריס הזכיר לי שלא כל כך עמוק בפנים יש עדיין את הילדה הזו שאוהבת פיות וסיפורי אגדות ושבמקום מסוים היא אולי החלק הכי אמיתי שלי. חלק שאני צריכה לפנות לו מקום ולהאכיל אותו בספרי פנטזיה טובים לא משנה כמה חשוב לי לשדר מגניבות (ולא, אני לא משדרת מגניבות בשום צורה, אני רק רוצה להאמין שכן) ולסיום, אני הולכת עכשיו לקרוא את הערפילאים השלישי ולהזכיר לעצמי לא להתפשר על זוגיות שהיא לא עם וין. הביקורת מוקדשת ללוליפופ שכנראה לא תראה אותה, על היותה האדם שהביא אותי לסימניה וזה שהיא החברה הראשונה שיכולתי לדבר איתה על הספר הזה. אני אוהבת אותך מאוד(: