אני שופטת אנשים, גם ממבט ראשון. כמעט כולנו ככה. אנחנו שופטים אנשים כשאנחנו רואים אותם.
אנחנו נסתכל על הילדה עם השיער המחומצן שלועסת מסטיק ברעשנות ומתקתקת עם ציפורניה המטופחות על מקשי האייפון הוורוד שלה, וכן- נשפוט אותה. כנראה שנקרא לה פרחה. זה לא משהו שנתון לשליטה של אף אחד מאיתנו. אבל אני משתדלת להיות טובה, ולא לשפוט אנשים ישר כשאני רואה אותם, כי אני לא יודעת אם יש להם סיבות או מה עבר עליהם שהם התדרדרו למקום כזה או הגיעו אליו במהירות, במה שנראה לי כהרף עין.
אבל האנה נתנה סיבות, ואני שופטת אותה- בדיוק כמו שהיא שפטה אחרים.
ביום האינטרנט הבטוח התנהל איזשהו דיון בכיתה, וילדים סיפרו על מקרים שקרו להם במרחבי הרשתות החברתיות. כמה ילדים סיפרו בדמעות שהם עברו אירוע קיצוני שכלל בתוכו תגובה של "מכוער" באינסטגרם או שכשהם העלו פוסט לפייסבוק לא החזירו להם לייק. כמה סיפרו שבכיתה ב' הם כתבו תגובה לאיזשהו משחק ואמרו להם שהם מפגרים שלא מבינים כלום. אחרים הפנו זה כלפי זה את האצבע המאשימה ואמרו שלמרות שהם חברים הוא לא הזמין את זה ליום ההולדת שלו והעלה תמונה באינסטגרם עם כולם חוץ ממנו והעלבון היה צורב והדמעות זלגו שם בחופשיות. בקיצור, בכיינים ממדרגה ראשונה.
והספר הרגיש לי כמו הדיון. מייגע, נמרח, יבבני ודווקאי שכזה. כאילו מנסה בכוח ללחוץ על בלוטת הדמעות שלי.
כשהייתי קטנה אהבתי לגלגל כדורי שלג. ראיתי אותו הופך מכדור פצפון לכדור בגודל של הראש שלי, ואז חיכיתי שהוא יימס וחזרתי הביתה, כי הייתי משועממת והיה לי קר באצבעות.
טוב, אז האנה הרגישה כמו בתוך כדור שלג. שכל מעשה מוביל למעשה אחר ושהיא לא מסוגלת יותר להתמודד עם הכל, והיא מצאה את הפיתרון המתאים והמושלם שבטוח לא יגרום להיסטריה. ולה לא היה משעמם וקר באצבעות, היא המשיכה, נתנה לעצמה להפוך לכדור שלג גדול יותר ויותר.
והפתרון הגאוני שלה הוא התאבדות. ואז, כדי להחזיר להם (אמרתי דווקאי), היא שלחה קלטות (באמת? קלטות? הפעם האחרונה שראיתי קלטת הייתה לפני חמש שנים, בשוק הפשפשים) לכל אותם האנשים שהגיע להם (אמרתי כבר דווקאי) לקבל קלטת ובה מסופר בפירוט על ידי בחורה מתה על מה שהם עשו ואיך הם אשמים במוות שלה.
אבל רק היא אשמה במוות שלה. היא בחרה שלא לנסות אפילו, וכשהיא הרגישה מדוכאת היא פשוט העלתה את כל הסיבות והתאבדה.
לחפש אשמים לא יעזור. תמיד יש את האנשים שאומרים "זה לא אני אשם, זה הוא." הם מאשימים אחרים. אבל זה לא עוזר. זה שנגיד שלא היא אשמה ושהוא אשם לא יחזיר אותה לחיים, בגלל מה שהיא עשתה- בגלל מה שהיא אשמה בו.
אני לא מצדיקה את האנשים האשמים כביכול. לא. אבל אני גם לא מצדיקה את האנה, כי היא פרסמה את השמות של האנשים שכביכול אשמים במוות שלה והפיצה אותם. אז מה, האנה? את רוצה שגם הם יתאבדו?
היא יכולה להגיד שהם הובילו להחלטה שהיא קיבלה. לא לכך שהם אשמים במוות שלה, במעשה שהיא עשתה- היא בחרה לעשות את זה.
אני לא מאשימה את האנה כי היא החליטה להתאבד, אבל אני כן מאשימה אותה על זה שהיא החליטה להתאבד ומאשימה אחרים בזה שהיא מתה.
מישהו שהכרתי התאבד. הוא היה בן שבע עשרה בערך, ובדרך כלל היה שמח. אבל לפעמים הוא, כאילו, כבה. במכתב שהוא השאיר הוא אמר שאף אחד לא הוביל למוות שלו. רק הוא.
הספר לא עזר לי לקבל תובנות על החיים והמוות. הוא לא ריגש אותי. הוא רק גרם לי להתעצבן.
אני לא מתעצבנת בקלות. לוקח לי הרבה מאוד זמן להתעצבן, אבל אם אני מתעצבנת על ספר זה אומר שהוא שהוא ממש גרוע או שהסופר ממש אידיוט.
ופה, שני המקרים היו נכונים.
התעצבנתי על הכתב הדבילי, ועל עובדה ששניים מספרים מנקודת המבט שלהם- פסקה, של האנה, פסקת תגובה של קליי. זה מגוחך, אוקיי?
התעצבנתי על זה שהספר לא אמין. ילדים שהתאבדו, כמו דוד-אל מזרחי ואמנדה טוד עברו התעללות. התעללות פיזית, התעללות נפשית, התעללות ברשת. אבל האנה, לא.
הפיצו עליה שמועות. אתם יודעים מופצת שמועה? מישהו מחליט לספר אותה. ואפשר להתמודד, להוכיח שזה לא נכון.
ואז קרו כמה מקרים- שאם לא היו קורים באותה התקופה היו נראים בעיניה זניחים, אבל מכיוון שהם קרו באותה התקופה הם לא נראו לה כאלו- והיא החליטה להתאבד, לא לפני שתשלח לכולם קלטות עם הסיפור שלה ושל האשמים.
וזה לא הפתרון.
וגם הספר הזה לא הפתרון.
