"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" המהם לו מאיר אריאל, וככל הנראה ממשיך ומהמהם מאי שם עם זר קוצים ריחני. במובן זה, "המנהרה" של א.ב יהושע הוא רומן ישראלי המנסה גם הוא לתהות לאן יתגלגל הסיפור המזרח תיכוני. יתרונו הגדול של יהושע הוא בבחירה לעשות זאת בקריצה הומוריסטית מתמדת ועם איזה נסיון חיים וניסיון כתיבה עשיר, המאפשר פחות להגביר את עוצמת הרמקולים בכל פעם שאותו משפט בעברית נפגש עם ענני הנרגילה. צבי לוריא, גיבור סיפורנו, הוא גימלאי של "נתיבי ישראל", שם הנדס דרכים, תכנן כבישים, דבק באג'נדה שאינה מאפשרת מקום לחיים האישיים של העובדים לבוא לידי ביטוי בתוך יחסי עבודה. עם פתיחת הספר הוא כבר מעל לשבעים, אב לשניים וסב, נשוי לרופאת ילדים ובעיקר הכי חשוב - מאובחן כסובל מאטרופיה קטנה, אך הולכת וגדלה, כלומר אובחנה אצלו דימנציה. בהרצאה מצוינת של יהושע בה תאר את הספר עם צאתו (הרצאה שהיתה הטריגר מבחינתי לקריאה, גם אם קרתה אי אלו שנים אחריה) הוא אמר שיש שתי מילים עבריות למחלה: קיהיון ושיטיון. הוא היה כה מבסוט על כך שהאקדמיה ללשון עברית גילתה בעצמה - כך לראות עיניו - קורטוב הומוריסטי במבטה על הדימנציה. "שכן יש הבדל ענק בין להגיד לילדים 'סבא חולה בקיהיון', לבין הכרזה ש'סבא חולה בשיטיון'" כלומר עושה קצת שטויות וצחוקים. אני מרגישה שלאמירה כזו מפי אדם שבעצמו סמוך לגילאי גיבוריו בספר, כמו גם חברו של עמוס קינן שנפטר לאחר מחלה זהה (אף את זה הזכיר באותה הרצאה) היא אפשרות להביט קדימה אל עתיד לא ידוע ולומר - אני לא יודע אם אני עדיין אזכור איך קוראים לי, אבל אני בוחר להביט בכך בחיוך. אולי זו בעצם דרכו של א.ב יהושע לדבר על התסבוכת הישראלית פלסטינית, דרך אדם שמחובר עד מאוד למקום (בסיפור מופיע קבר בן גוריון, תמונתו של בן צבי התלויה עדיין במשרדו של לוריא גם אחרי פרישתו ועוד) אבל כבר אינו בדיוק זוכר מיהו, או אולי הולך ושוכח. גם הצד הפלסטיני בסיפור נמצא באובדן זהות (לא אסביר מדוע לנסות להמעיט בספוילרים) ואולי יהושע סבור כי רק כששני הצדדים קצת שוכחים אפשר להתחיל לרקום סיפור חדש יחד. איני מנסה להגן או לתקוף כאן את עמדה זו, אבל בעיקר להודות לסופר שלא הכניסה באופן גס, מעיק או בוטה, לא בדרמה או ברעם, אלא לרוב בשיטיון חינני המעלה חיוך דק. הרגעים המצוינים בספר (בעיני) הם כשיהושע מרשה לעצמו באמת "לשחק" עם השיטיון של גיבורו, להביט באמת באופן בו דווקא השוטה הוא ההגיוני והשקול ואנחנו, המביטים בו עם שלל עקרונותינו המוצקים, מאבדים יציבה. אחד מהם הוא הרגע בו רעיתו של לוריא מתאשפזת בשל חיידק אלים (מבטיחה לכם שנכתב לפני הקורונה, למרות הביטויים של בידוד ומסיכות שמופיעים שם). לוריא מאבד אט אט את היכולת לשלוף את קוד הרכב ובוחר לקעקע אותו על ידו, כך שיוכל להיות לעזר עבור אשתו החולה. כשהיא מתאוששת קמעא ומבינה מה עשה היא אומרת לו: "השתגעת?! עשית לעצמך מספר על היד?!" ודבר ראשון אפשר להתענג על האתנחתא הקומית. לאחר מכן, אולי גם לחשוב האם הזיכרון הארוך שלנו יותר מסייע לנו, או לעיתים דווקא מקשה עלינו להתגמש אל צרכי הכאן ועכשיו. בעיני אחל'ה ספר, ממליצה

שמעתי על הספר הזה והרבה יותר מפעם אחת. כדרכם של עוד ספרים אחרים שמבקשים לדבר איתי על המוות, ובכן, לא תמיד יש שעה טובה לשיחה הזו. מצאתי את עצמי אולי באופן משונה מבקשת את הספר הזה לאפיקומן השנה, וכך ביליתי בחברתו השבת מתחילה אותו בשעות הבוקר המאוחרות וצמודה אליו, כמה סימבולי, עד לצאת הכוכבים. הספר נכתב כספר זוגי, על ידי שני בני הזוג יאלום, ארווין - פסיכיאטר מפורסם, כתב את "כשניטשה בכה" ועוד סדרת ספרים עיוניים וספרי קריאה פופולריים, ורעייתו, פמיניסטית וחוקרת ספרות צרפתית וגרמנית, שכדבריו "כל כל ספר שכתבתי אני, היא כתבה ספר משלה". בעת כתיבת הספר חולה מרלין במלאנומה, כלומר סרטן במצב סופני, היא נמצאת בטיפול כימותרפי אך מניחה במהרה את סוגיית בחירת סיום החיים כאופציה שהיא בהחלט מבקשת לבחון במידה והטיפול לא יסייע או יגרום לה סבל מעבר ליכולתה. נראה כי בני הזוג מבקשים לדבר בכנות על העובר עליהם, במיוחד ארווין, שכבר בספרים אחרים שלו נוטה לגילוי שמשכנע באנושיותו החפה מנסיון ליצור איזה "חלון ראווה" מצולם היטב. הוא מדבר על ההתמודדות עם הטיפול במרלין, על הרגעים בהם הוא בורח משם במשאלה "לשמר בזיכרוני את מרלין היפיפייה והזכה שלי", אבל בעיקר מקום נרחב זוכה לדיון הנפשי האם לשאלת סיום החיים יש יותר מקול אחד בהצבעה, איזו זכות יש / אין לו ללחוץ עליה להמשיך לחיות, חרף הסבל שהיא חווה, אך למול החרדות העזות שלו מפני אובדנה. הזוג יאלום נשוי 65 שנה בעת כתיבת הספר, מרלין בת 87 וארווין בן 88 ובעל שפע בעיות בריאותיות משל עצמו. הם יחד מאז התיכון ומתארים זוגיות מאד חמה ואוהבת, הכוללת החזקת ידיים בזמן צפייה בסרטים ושיתוף מעולמם הפנימי זה את זה בפתיחות גלויה וקרובה. יש לא מעט אומץ הכרוך בבחירה להביט באופן ישיר גם בסיומה של אהבה זו ובמסע הכרוך בכך. ואולי הכי טוב לסיים את הדיבור על הספר הזה במוטו שבחר בו יאלום לפתיחתו: "אֵבֶל הוא המחיר שאנחנו משלמים עבור האומץ לאהוב אחרים." עבורי היה זה מרתק. ממליצה

"היינו כשני נוסעים שהגורל קשר אותם אל ספסל משותף למשך מסע ארוך ברכבת. חייבים לנהוג זה בזה שימת-לב, להקפיד על נימוסים זהירים, לא להטריד ולא להידחק זה אל זה, גם לא לחטט הרבה." הציטוט הזה הנו מתוך "מיכאל שלי", עמוס עוז. אך באמת תהיתי לעצמי תוך קריאת "סטונר" כיצד זה נכתבו בסמיכות כה קרובה שני רומנים, האחד בישראל המתרחש בתוך ירושלים הקטנה שלפני מלחמת ששת הימים על אשתו של "הדוקטור מיכאל גונן, גיאולוג, איש נוח" ומעבר לים בארה"ב יצא ב1965 סיפורו של סטונר, הוא מעין "הצד של מיכאל" בעניין. טוב. סליחה על ההשוואה, אולי באמת אסור להשוות בין ילדים וספרים. סטונר גדל בבית של עובדי כפיים ובעצם נטול חלומות או שאיפות שיבוא יום ויגאל אותו מן הבדידות הקיומית של היותו בן יחיד, מן השתיקות הסוככות מכל עבר בבית. יום זה מגיע, אך סטונר כמדומה ממשיך ונושא את לבדיותו ושתיקתו עמו לכל מקום. הוא משתלב בתוך אוניברסיטת מיזורי, קולומביה, עובר מלימודי חקלאות אל ספרות ומתגלה ככישרון גדול. עם זאת, משהו נותר בו לאורך העלילה כולה כמן "נוכח-נפקד" בחייו שלו עצמו. זה לא שאין בו רגש. כלל לא זה העניין. הוא מתאהב בבתו גרייס, יש קשר זוגי ששם פתאום מתעורר בו ניצן רך לחיים ונראה שאולי יש אפשרות שיסיר את השריון שעטה על עולמו הפנימי. עם זאת, קצר הוא האביב. וכשקמל אותו ניצן, שב סטונר אף בנוקשות רבה הרבה יותר ממקודם, אל מעטהו ואל התכנסותו התהומית עוד ועוד פנימה. אל דחיקת העולם שבחוץ הרחק הרחק מעבר לו. עלו בי מחשבות מעניינות אגב קריאת הספר (וזו כבר בעיני סיבה מצוינת לקרוא) אחת מהן התכתבה עם הציטוט המקסים הבא: "בנעוריו ראה סטונר באהבה מצב קיומי מושלם, שאדם בר-מזל יכול למצוא את דרכו אליו; בבגרותו הגיע למסקנה שהאהבה היא גן עדן של דת כוזבת, שיש להביט בו באי-אמון משועשע, בבוז חולין עדין ובנוסטלגיה מלאת מבוכה. ואילו עכשיו, בגיל העמידה, החל להבין שאהבה היא לא חסד נשגב אך גם לא אשליה. הוא ראה בה פעולה אנושית מתהווה, מצב שנוצר ומשתנה רגע אחר רגע ויום אחר יום, באמצעות הרצון, התבונה והלב." איני יודעת אם סטונר נשאר נאמן לתחושתו זו שמובעת עדין כל כך כאן. אך בי הדברים עוררו מחשבות על עניינים נוספים בחיים שניתן במהלך ההתבגרות לנוע בהתבוננות בהם, ואולי גם הם "פעולה אנושית מתהווה" מעין זו. אולי אושר אישי. אולי עולם רוחני. אולי יחסי אנוש. אולי עוד. מומלץ

בימים האלה, של יקום מטולטל, ואם יותר לי לומר גם משוגע, אני מדמיינת את מישל פוקו משקיף עלינו בקרחתו הבוהקת ומשקפיו הבולטים מאי שם, נקרע מצחוק ככל הנראה מן המתרחש על הכדור העגול הכחול שלנו. הספר נפתח בסקירה (מרתקת בעיני) של התהליך ההיסטורי-סוציולוגי שעברו בתי החולים לטיפול במצורעים. הסקירה מתחילה בימי הביניים, אז נהוג היה לבנות באזורים המרוחקים מן העיר בתי חולים לטיפול בצרעת. הצרעת נחשבה גם מחלה איומה אך גם קללה ועונש מאת האל לחוטאים, כך שהרחקת המצורעים מן החברה בוודאי שרתה בראש ובראשונה את החברה, אך גם קיבלה תוקף של מעשה מוסרי ראוי (במקום למשל לעורר אשמה על כך שזורקים את האדם החולה הנזקק הרחק). עם העלמותה של הצרעת מן הנוף מתאר פוקו את האופן בו החל שינוי ההגדרה של המוסדות שנותרו ריקים, והחלו לאכלס את מי שהוגדרו כמשוגעים. הסקירה הזו בהחלט מטורפת בפני עצמה, היא מתחילה עם שיטת טיפול חברתי במשוגעים דרך מלחים ויורדי ים שנדרשו לשגר משוגעים ממקום אחד אל מקום אחר במטרה להיפטר מן המטרד (קצת באופן דומה למחזה קורע לב של כלב שבעליו נוטשים אותו הרחק מן הבית). דרך תפיסה - ולו תרבותית - שיש במשוגע קרבה יתרה אל דבר האל, יכולת בהירה לומר איזו אמת שקשה לשומעה בחיי היומיום, ובהמשך במאה ה17 מתחילה כליאה של ממש למי שהוגדרו כמשוגעים. תיאור הכליאה מתחיל לעורר את הבחילה האמיתית, שכן למשל בת משפחה שנהגה בהפקרות מינית ופגעה בסיכויי הנישואין של בני ובנות המשפחה יכלה בהחלט להכלא בבית משוגעים. האישור לכליאה היה נתון לרשות המקומית, וזו לא ממש התעמקה בחוק היסוד של כבוד האדם וחירותו, למשל. יש מקומות של סאדיזם נורא כלפי המשוגעים, תנאי קור קיצוניים, מלקות, אבל אולי נוראים מאלה הם תיאורים של מוסד צרפתי שהרוויח כסף מכך שבימי ראשון בתור שעשוע להמונים הוציאו את המשוגעים ודרשו כסף תמורת הבידור לראות את השוטים בהתנהגותם הבזויה והנלעגת. נראה שתודה לאל העולם פסע איזה צעד או שניים משם. עם זאת, כשפוקו נכנס לתיאור של מה שמוגדר היום כהפרעה נפשית או מחלת נפש הוא מנסה להמשיך ולטעון כי גם היום העמדה שבה אנו נוקטים כלפי מה שמוגדר כנורמה וכחריגה מן הנורמה, בעצם הוא גבול עדין מאוד, סובייקטיבי ונתון למבט של האדם הקובע יותר מאשר קביעה אובייקטיבית ללא עוררין. הספר מעניין, מעורר מחשבה. יש צורך בהול בתרגום, שכן כפרה על אהרון אמיר, אבל גם בטרמינולוגיה הפסיכיאטרית חלו לא מעט שינויים, וגם כבר נאמר כאן בעבר אי אלו דברים לגבי איכות העברית של אמיר לצד חופש היתר שנטל לעצמו ולא פעם בעוכריו. לשאלתכם, אודה בכנות שלא שרדתי עד הסוף ולא קראתי מכריכה לכריכה, אבל מה שכן קראתי ערב לחיכי, אולי בשלב מסוים קצת מיציתי. ונסיים בשורה מאת האדמו"ר מאיר אריאל זצוקלל"ה: "אני נורמלי להיות נורמלי?!"

נפגשנו בטעות. כלומר, ממש ממש לא התכוונתי, אבל אופס. ומשם בגדול אפשר לומר שניתן היה לשמוע אותי נקרעת מצחוק בקול רם אחת לזמן-מה, גם אם אני לבד או גם אם אני ממש אבל ממש לא בסביבה שמתאים או מהוגן בה להתפוצץ מצחוק. ככה זה. ומכיוון שהסדר הפוך בהגעת הספר אליי, כך גם אתחיל דווקא הפעם בציטוט: "חתיכת ארץ מובטחת. דבש אמנם היה בה, אך את החלב הבאנו אנו בעטיני עזינו. לתושבי קליפורניה נותן אלוהים חופים נהדרים, תעשית קולנוע ואת בורלי הילס. לנו הוא נותן חול. לקאן נותן הוא פסטיבל סרטים זוהר. אנו מקבלים את הארגון לשחרור פלשתין. החרפים שלנו גשומים, הקיצים לוהטים. לעמים שלא ידעו איך מכוונים שעון-יד הוא נותן אוקינוסים תת-קרקעיים של נפט. לנו הוא נותן שבר במפשעה, טחורים ואנטישמיות. המרגלים הספקנים ההם, ששבו מארץ כנען לאחר הצצה ראשונה, תיארו את המקום כארץ אוכלת יושביה, ארץ שכולה מאוכלסת נפילים. הדיווחים הללו היו כוזבים, אבל היה בהם משהו. נכון, היו שם תאנים, רמונים ואשכולות ענבים כבדים, שאפשר היה לסחוב אותם בחזרה רק במוט בשנים, במוט עבה מוכתף על שכמם של שני גברים. אך יש ויש לארץ הזו נטיה לאכול את יושביה. אבל מה לעשות, ארץ טובה מזו לא הוצעה לנו, ורצוננו לאחוז במה שיש." דוד המלך פונה לסיכום חייו לקראת מותו, כשבחוץ הומה כיכר העיר בשאלת המלך הבא: אדוניה בן חגית או שלמה בן בת שבע. את דוד באופן אישי זה לא באמת מעניין, הוא היה מעדיף לבלות רגעים אינטימיים עם בת שבע, שכבר לא מגלה בו שום התעניינות, מעבר למינוי של בנה יחידה. דוד שמתאר ג'זף הלר בהחלט רחוק מדימוי ה"דוד מלך ישראל חי-חי-וקיים", בטח שאינו קדוש מעונה, אבל מצד שני מצטיין בהומור טוב, גם עצמי, ויש לו גם כנות יחפה. בקיצור, הרבה יותר מעניין לשבת איתו לכוס קפה, כלומר בירה, ברור, מאשר שכנו הצדיק אשר "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". אם אתם בגישה הזו, הספר הזה הוא בהחלט טעות בשבילכם. הלר בקיא היטב במקורות התנ"ך, או הברית הישנה אם תרצו, הוא שולט שליטה מרהיבה בחומר, וגם לא משנה את העובדות המוכרות, אך בהחלט מתמקם בזוית של "תנ"ך בגובה העיניים", או אם להיות קצת יותר כנה, אז זה הרבה יותר נמוך מאשר העיניים, יותר אזור הבטן התחתונה ומטה... דוד מתחיל כנער עם הרבה אמביציה ורצון להוכיח לעולם, ויש לו קשר מרהיב עם אלוהיו, אבל לאחר מות התינוק שנולד מהקשר האסור עם בת שבע, דוד כועס ומתנתק מאלוהיו, ובוא נגיד שגם אלוהים לא ממש משאיר לו הודעות לוהטות במזכירה האלקטרונית... דוד של הלר שונא את הפסל של מיכאל אנג'לו, מתחרט על הרגע שהכיר את מיכל, מלא כבוד והערכה כלפי אביגיל, אבל מה שיש לו להגיד על שלמה הוא קצת פחות נאום של אבא גאה בצאצא שירש אותו... הסצנות התנ"כיות עולות שוב בזיכרונו והפעם יש כאן פרשן עם מבט מחודש ורענן, והספר העתיק קם לחיים חדשים, סוערים ופרועים, נטולי גבולות אבל בצידם גם עונשים כבדים. הספר בעיני מעניין ומאוד קולח, שוב אומרת שלא בהכרח יתאים למי שפחות חפץ לפגוש את התאוות והתשוקות של אבותינו ואת הקנאה, הכבוד ושאר היצרים האפלים יותר או פחות, אבל האנושיים והמוכרים, גם בקרב דמויות התנ"ך. בעיני היה בכך משהו משעשע, גם עם קצת עומק, אבל באופן אישי אצלי ניצח השעשוע, סטייל פרק מוצלח של היהודים באים. יאללה וקדימה, יש עניין לציבור.

הספרון הקטן הזה, סטייל מדריך לחיים בתשע תשעים ותשע, הוא אחת היצירות הקולעות והמטלטלות בעיני. פמה צ'ודורון לא מספרת הרבה על עצמה, אבל ממה שכן היא מתארת דמות של אישה מערבית שיום אחד בהיר בעלה הודיע לה שהוא מקיים רומן מחוץ לנישואין והוא מעוניין להתגרש. עבורה זו היתה הקרקע שנשמטה מתחת לרגליה. למרות שככל שעסקתי בספר, נדמה היה לי שבעצם בכל רגע נתון הדברים מתפרקים לנו, מעצם היותם זמניים וכלים, בעודנו משתוקקים לדבר על נצח, תמיד, באושר ועושר. צ'ודורון שוטחת את עקרונות הבודהיזם בספר, באופן זמין, מעניק כלים להתמודדות, לצמיחה, להתפתחות מתוך הציפייה הבלתי אפשרית שלנו מן החיים ומעצמנו, אל אפשרות לשאת את החיים האלה בהתמקמות שונה שתאפשר לנו פקחון רב יותר וגם חמלה רבה יותר לעצמנו ולסביבה. קראתי כמה וכמה ספרים שעוסקים בבודהיזם, אני מקווה ללמוד ולקרוא עוד, אך בינתיים בעיני הוא בהחלט אחד המוצלחים ואני באהבה ממליצה לחובבי הז'אנר או למסתקרנים. על הדרך כמה ציטוטים: "אנחנו חושבים, שההגנה על עצמנו מסבל היא גילוי של נדיבות כלפי עצמנו. האמת היא שאנחנו רק מתמלאים יותר בפחד, מתקשחים ונעשים מנוכרים יותר. אנחנו חווים עצמנו כנפרדים מהשלם. ההפרדה הזאת הופכת למעין כלא בשבילנו, כלא שמגביל אותנו לתקוות האישיות ולפחדים שלנו ולדאגה רק לאנשים הקרובים ביותר לנו. באורח משונה אם בראש מעיינינו השאיפה להגן על עצמנו מאי נוחות, נסבול. ולעומת זאת, כשאיננו נסגרים, כשנניח ללב שלנו להישבר, נגלה את קרבתנו לכל היצורים." "מהות החיים היא שהם מאתגרים. לפעמים הם מתוקים ולפעמים מרים. לפעמים הגוף שלך מתוח, ולפעמים הוא נרגע או נפתח. לפעמים יש לך כאב ראש, ולפעמים אתה מרגיש בריא במאה אחוז. מזווית הראייה של הערות, הניסיון לקשור את כל הקצוות הרופפים וסוף סוף להתארגן עם החיים פירושו מוות, כי זה כרוך בדחייה של הרבה מהחוויות הבסיסיות שלך. יש משהו תוקפני בגישה הזו לחיים, הניסיון לשטח את כל הבליטות המחוספסות וחוסר השלמות לנסיעה חלקה ונחמדה." "להיות חי באופן מלא, להיות אנושי באופן מלא ולהתעורר לגמרי זה להיזרק כל הזמן מהקן. להיות חי באופן מלא זה להיות תמיד בשטח הפקר, לחוות כל רגע כחדש ורענן לגמרי. לחיות זה להיות מוכן למות שוב ושוב." שיהיה לנו בהצלחה עם זה.