שלום לכם ! עבר הרבה מאוד זמן מאז שכתבתי פה, יותר מדי זמן. לא התכוונתי לכתוב את הביקורת הזאת, באמת שלא. היא פשוט יצאה ממני. את הספר הזה רכשתי בתאריך ה-19 בספטמבר 2016 וסיימתי אותו בתאריך ה19 בספטמבר 2016. הוא היה מהפנט. יש לי הרבה מה לומר על הספר הזה, וארצה להתחיל עם הדבר שלפי דעתי הפך את הספר הזה למעניין כול כך. הדמויות. דמויות הם המרכיב העיקרי בכול ספר, אם הדמויות לא טובות - הספר לא יהיה טוב. לא משנה עד כמה מעניינת העלילה תהיה, ברגע שהדמות הראשית מבאסת, היא מבאסת את כול הספר והופכת אותו לביאוס אחד גדול. אבל אם יש ספר שהעלילה בו היא די פשוטה, אפילו סיפור אהבה ראשונה בין נער ונערה, והדמויות בו מורכבות ומעניינות הספר יהיה טוב, או לפחות סביר. כי הדמויות מרכיבות לפי דעתי 80 אחוז מהספר. אז בספר הזה העלילה הייתה די פשוטה, עולם דיסטופי, הבנים חיים עד גיל 25, הבנות עד גיל 20, והרבה בנות נחטפות ונמכרות להיות כלות כדי שיולידו ילדים, המין האנושי גווע. העולם הרוס. ריין - הדמות הראשית, נחטפת ונאלצת להתחתן עם לינדן - בן עשירים. יחד עם עוד שתי בנות ומנסה לחזור הביתה. לא מסובך במיוחד. אבל הדמויות לקחו את העלילה הפשוטה הזאת ומילאו אותה בכול כך הרבה ציבעוניות ועניין ורגש ופשוט היפנטו אותי. אתחיל עם ריין. אהבתי אותה, האומללות שלה נגעה לליבי, היא הייתה דמות חזקה ועצמאית. היא לא הייתה דמזל אין דיסטרס וחיכתה לאביר על הסוס הלבן שיציל אותה (כמו בהרבה ספרי נוער אחרים). היא הסתמכה רק על עצמה, הייתה מוכנה לנצל את לינדן כדי לברוח, ואפילו גררה איתה את גבריאל, שבלעדיה הןא בחיים לא היה יוצא מהאחוזה הזאת. היא הייתה באמת דמות חזקה, והדמות היחידה האחרת שעליה היא הסתמכה הייתה ג'נה (גירלס פאוור !!!) רציתי ללמוד עוד עליה. היא הייתה מרתקת. מהפנטת. אני מבינה למה היא הקסימה את לינדן כול כך. ועכשיו, לדמות השנייה האהובה עלי, ג'נה. ג'נה הייתה אולי אפילו יותר אומללה מריין. לאחר שאחיותיה נרצחו והיא הוכרחה לחיות באותו בית עם הרוצחים שלהן, היא וג'נה חוברות ביחד וג'נה עוזרת לה לברוח, היא לא בורחת בעצמה כי היא כבר בת 19 - משמע, עוד שנה היא תמות. אהבתי את ג'נה, וריחמתי עליה. החיים שלה היו נוראיים כול כך. רציתי שיהיה לה טוב. חוסר האופטימיות שלה וההשקפה העצובה שלה על העולם פשוט שברה את הלב שלי. קיוויתי שהיא איכשהו תברח עם ריין, קיוויתי שאיכשהו החיים שלה יסתדרו. אבל זה לא קרה. כי ג'נה לא תוכל להיות שמחה יותר. את רגשותיי לסיסלי עוד לא הצלחתי לפענח. אני קרועה בין שנאה ובוז כלפיה ובין רחמים. ההתרפסות שלה על לינדן הייתה דוחה, אבל אני יכולה להבין למה היא רצתה לאהוב אותו. היא רצתה חיים טובים באחוזה מפוארת ובעל שאוהב אותה. אני לא יכולה להאשים אותה או לשנוא אותה על זה. התמימות הילדותית שלה הייתה מרעננת והביאה קצת אופטימיות לספר, היו קטעים שבאמת אהבתי אותה וקטעים שרציתי לחנוק אותה. אבל היא הייתה מאוד אנושית. מאוד מובנת. אני לא יכולה לומר שחיבבתי אותה, אבל היא דמות מצויינת. אני לא אוהבת את לינדן. אני מצטערת. הוא רכיכה, חסר עמוד שדרה, ילד של אבא, די טיפש, ומעצבן בצורה יוצאת דופן. אני לא אוהבת אותו. ההשקפה שלו כלפי העולם צרה כול כך, הוא מסתמך על אבא שלו בהכול (בשונה מאוד מריין) ולא מסוגל לעשות כלום בעצמו. הוא פשוט עלוקה. כן. זה המילה המתאימה בשבילו. הוא מתעלק על אבא שלו, הוא התעלק על רוז, ולאחר שהוא מתה והוא היה צריך עוד מישהו להתעלק עליו הוא מתעלק על ריין. ממש נמאס לי מהמילה מתעלק. אני באמת לא מבינה איך דמות חזקה ומקסימה כמו ריין יכלה לסמפת עם הרכיכה הזאת. אני מניחה שהיא פשוט ריחמה עליו. אבל עד כמה שלא אהבתי את לינדן אני לא יכולה להכחיש שהוא דמות מעולה. כלומר, אבא שלו כלא אותו באחוזה כול החיים שלו, והוא ורוז היו פחות או יותר החברה היחידה שלו. אז אני מניחה שזה לא פלא שהוא יצא כמו שהוא יצא. ועכשיו לדמויות האחרות. גבריאל, מושא האהבה של ריין היה דמות חמודה. אין לי הרבה מה לומר עליו, בחור נחמד. חיבבתי אותו, אבל לדעתי הסופרת הייתה צריכה להרחיב הרבה הרבה יותר על מערכת היחסים שלו עם ריין. כי זה ממש חסר לי. את רוז ממש חיבבתי גם, היא די הזכירה לי את ססילי, שוויתרה על החופש בשביל חיים שקטים וחסרי מודעות עם בעל שהיא בחרה לאהוב בכלוב של זהב. ווהן היה פשוט חלאה. שנאתי אותו. אבל הוא היה דמות מרתקת. רציתי לדעת עוד עליו. מה גרם לו להיות כול כך מעוות ואפל, אולי המוות של הבן שלו? ***ספוייילר!!**** דרוש רוע אמיתי כדי לעשות ניסויים על הגופה של אישתו המתה של הבן שלך, להרוג עוד אישה של הבן שלך ואולי אפילו את הנכדה שלך. זה היה עוד קטע שממש אהבתי בווהן. את המיסתוריות שאפפה אותו. לא היה ברור עם הוא באמת מאחוריי הרצח של הנכדה שלו. הכתיבה הייתה סוחפת. היא הייתה קרה ומרוחקת, היא התאימה לדמות של ריין. קרה מרוחקת ואומללה והפכה את הספר למעט מלנכולי. אהבתי אותה. לסיכום, לורן דסטפנו הצליחה ברוב כישרונה לקחת עלילה, לא חזקה במיוחד או מסובכת במיוחד, ולמלא אותה בחיים וציבעוניות. שאפו. מומלץ ביותר.

רציתי לכתוב ביקורת על "תיכון לילה." התיישבתי מול המחשב, וחשבתי. ואז הבנתי. אין לי מה לכתוב. אין מילים שיוכלו לתאר את גודל האכזבה שלי מהספר העלוב הזה. אני לא אוהבת להשמיץ ספרים, אבל הספר הזה פשוט דורש השמצה. הייתי מציעה לסופרת, או למי שלא אחראי על הכריכה המזעזעת למדי של הספר המזעזע למדי הזה לכתוב בגדול בכריכה :"השמיצו אותי." אבל אני חושבת שמיצינו את המילה "השמצה". מאיפה להתחיל? מהדמיות השיטחיות להפליא? מהעלילה הכול כך לא מעניינת, מהכריכה הכעורה? אני חושבת שנתחיל בעלילה, כי זה הגורם הבעייתי ביותר בספר. ההתחלה נראתה "מבטיחה" למדי, הגיבורה הראשית היא "פנקיסטית" "מגניבה", ואיך אנחנו יודעים את זה? כי היא ריססה על דלת חדר המנהל "רוס ההומו." אלי, פושעת שכמוך. הסופרים נורא אוהבים להקצין דמויות, או שהדמות היא גותית-שונאת אדם-חסרת חברים-מרססת על דלתות-פושעת מטורפת, או שהדמות היא ורודה מארץ הורדרדים-מלכת השכבה-אני אוהבת את עצמי יותר מדי. במקרה של אלי, התחלתנו עם הפושעת, וסיימנו עם פרחה נוצצת. אני מודה, אלי באמת עברה תהליך התבגרות. ולא לטובה. כלומר, היא התחילה בתור שונאת אדם, נכנסת לכלא, לובשת נעליים מגניבות להפליא, וסיימה בתור פרחה נוצצת, שאוהבת את עצמה ואת המראה שלה קצת יותר מדי. מה הבעיה של סופריי הנוער של היום? אני לא מבינה, מה הבעיה שתהיה דמות נורמלית, אנושית לשם שינוי, עם מניעים מובנים, לא יפהפיה הורסת, לא מתאהבת בכול בן שהיא רואה. כלומר, אני מסכימה שדמויות צריכות להיות מיוחדות, ובעיקר דמויות ראשית. אבל הסופרים חייבים להבין שגיבורה ראשית לא חייבת להיות מוקצנת עד כדי כך, כדי שנוכל להתחבר אליה. אני לא אומרת שדמויות לא צריכות להיות משונות או מוזרות, אבל אני מוחה כנגד הגישה הזאת שאו שנערות הן פושעות, או מלכות ורודות. ואנחנו נתקלים בזה כול כך הרבה פעמים. נערה מגיעה למקום חדש, שני בחורים מתאהבים בה וכו'. אבל אחד הדברים שהפריעו לי בספר היה שכול הזמן דיברו על ריכולים. רכילויות. ריכול. חצי מהספר לפחות הוקדש לנושא הכול כך חשוב הזה. אני אישית חושבת שצריך לעודד ילדים לחשוב שמה שאחרים חושבים עליהם לא משנה, ושהם יכולים לעשות כאוות נפשם, אבל מי אני, נערה טיפשה בת 13 מישראל, שתתווכח מול הגאונה סיי ג'יי דוהרטי ? הדמויות היו כול כך שטחיות, גם סילבן וגם קרטר, וגם ג'ו וכול שאר הדמויות שכבר שחכתי את שמם. אבל למי אכפת? גם ככה כול הספר מתמקד באלי-קרטר-סילבן. אה.. ובמנהלת המוזרה שלהם איזבל דה לה משהו. עולב. עולב. עולב. והכריכה, הכריכה הנוראה. אחוזה מאיימת (שאגב, לא זהה לתיאור שבספר) ו"אפלה", ושמיים מסתוריים (כן, בטח) ו...חכו לזה, ירח. ולא סתם ירח, הו לא, ירח מלא ! כן כן חברים, פרס הכריכה הגרועה ביותר של השנה הולך ל .. (מי שעיצב את הכריכה הישראלית לספר, ואני לא יודעת איך קוראים לו וגם אין לי כוח לברר). והרי לכם, סיקור קצר על ספר גרוע ביותר. לא לקרוא לעולם. קריאה אסורה בהחלט.

הנסיך הקטן חי בכוכבית, הכוכבית שלו היא בגודל של דירה ממוצעת בתל אביב, אולי רובכם יחשיבו את קוטנה של הכוכבית כחיסרון, אבל אתם לא הנסיך, מכיוון שהכוכבית קטנה כול כך הנסיך זוכה להנות לא משקיעת שמש אחת ביום, כמותנו, הרגילים, אלא לעשרות של שקיעות שמש ביום, כי כאשר הוא מעוניין לצפות בשמש השוקעת, הוא פשוט הולך כמו צעדים, ורואה את האזור בכוכבית שבו מתרחשת השקיעה. וצופה בה. יפה שקיעת השמש ללב עצוב. הנסיך הקטן עזב את הכוכבית, ונטש את השושנה שלו לחסדי היקום. הנסיך הקטן אוהב את השושנה שלו,מכיוון ששושנה כמו שלו יש רק אחת. ועכשיו, כשעזב אותה, מה יהיה על שושנתו המסכנה ? מה יקרה אם, חס וחלילה, כבשה תאכל אותה? הנסיך הקטן מתמודד עם בעיית גינון חמורה, עצי הבאובב, שמאיימים להחריב את כוכביתו היקרה. הנסיך הקטן, כול כך קטן, אבל עדיין כול כך גדול. הנסיך הקטן הוא משהו שאני לא יכולה לגעת בו, או להבין אותו, כי אני לעולם לא אבין לחלוטין את הנסיך, את קסמו, את תחושותיו. כי הוא אגדה. הוא תעלומה. הוא בא באותה הפתאומיות שבה הלך. הנסיך הקטן הוא מיוחד, ואני מקבלת את העובדה שלעולם לא אוכל לדעת מה קרה לו בסוף, או האם הכבשה אכלה את השושנה, האם עצי הבאובב ביצעו את זממם והשתלטו על הכוכבית. כול מה שאני יכולה לעשות הוא לאהוב אותו, לאהוב אותו ולתהות כמה נסיכים קטנים אבודים יש בעולם, או כמה שושנים שכבשות עלולות לאכול אותם. אני לא אכתוב יותר, ואתן לקסם של הספר לעשות את שלו. להתראות, נסיך קטן, נתראה אי שם, בין הדפים.

רציתי לכתוב ביקורת על "תיכון לילה." התיישבתי מול המחשב, וחשבתי. ואז הבנתי. אין לי מה לכתוב. אין מילים שיוכלו לתאר את גודל האכזבה שלי מהספר העלוב הזה. אני לא אוהבת להשמיץ ספרים, אבל הספר הזה פשוט דורש השמצה. הייתי מציעה לסופרת, או למי שלא אחראי על הכריכה המזעזעת למדי של הספר המזעזע למדי הזה לכתוב בגדול בכריכה :"השמיצו אותי." אבל אני חושבת שמיצינו את המילה "השמצה". מאיפה להתחיל? מהדמיות השיטחיות להפליא? מהעלילה הכול כך לא מעניינת, מהכריכה הכעורה? אני חושבת שנתחיל בעלילה, כי זה הגורם הבעייתי ביותר בספר. ההתחלה נראתה "מבטיחה" למדי, הגיבורה הראשית היא "פנקיסטית" "מגניבה", ואיך אנחנו יודעים את זה? כי היא ריססה על דלת חדר המנהל "רוס ההומו." אלי, פושעת שכמוך. הסופרים נורא אוהבים להקצין דמויות, או שהדמות היא גותית-שונאת אדם-חסרת חברים-מרססת על דלתות-פושעת מטורפת, או שהדמות היא ורודה מארץ הורדרדים-מלכת השכבה-אני אוהבת את עצמי יותר מדי. במקרה של אלי, התחלתנו עם הפושעת, וסיימנו עם פרחה נוצצת. אני מודה, אלי באמת עברה תהליך התבגרות. ולא לטובה. כלומר, היא התחילה בתור שונאת אדם, נכנסת לכלא, לובשת נעליים מגניבות להפליא, וסיימה בתור פרחה נוצצת, שאוהבת את עצמה ואת המראה שלה קצת יותר מדי. מה הבעיה של סופריי הנוער של היום? אני לא מבינה, מה הבעיה שתהיה דמות נורמלית, אנושית לשם שינוי, עם מניעים מובנים, לא יפהפיה הורסת, לא מתאהבת בכול בן שהיא רואה. כלומר, אני מסכימה שדמויות צריכות להיות מיוחדות, ובעיקר דמויות ראשית. אבל הסופרים חייבים להבין שגיבורה ראשית לא חייבת להיות מוקצנת עד כדי כך, כדי שנוכל להתחבר אליה. אני לא אומרת שדמויות לא צריכות להיות משונות או מוזרות, אבל אני מוחה כנגד הגישה הזאת שאו שנערות הן פושעות, או מלכות ורודות. ואנחנו נתקלים בזה כול כך הרבה פעמים. נערה מגיעה למקום חדש, שני בחורים מתאהבים בה וכו'. אבל אחד הדברים שהפריעו לי בספר היה שכול הזמן דיברו על ריכולים. רכילויות. ריכול. חצי מהספר לפחות הוקדש לנושא הכול כך חשוב הזה. אני אישית חושבת שצריך לעודד ילדים לחשוב שמה שאחרים חושבים עליהם לא משנה, ושהם יכולים לעשות כאוות נפשם, אבל מי אני, נערה טיפשה בת 13 מישראל, שתתווכח מול הגאונה סיי ג'יי דוהרטי ? הדמויות היו כול כך שטחיות, גם סילבן וגם קרטר, וגם ג'ו וכול שאר הדמויות שכבר שחכתי את שמם. אבל למי אכפת? גם ככה כול הספר מתמקד באלי-קרטר-סילבן. אה.. ובמנהלת המוזרה שלהם איזבל דה לה משהו. עולב. עולב. עולב. והכריכה, הכריכה הנוראה. אחוזה מאיימת (שאגב, לא זהה לתיאור שבספר) ו"אפלה", ושמיים מסתוריים (כן, בטח) ו...חכו לזה, ירח. ולא סתם ירח, הו לא, ירח מלא ! כן כן חברים, פרס הכריכה הגרועה ביותר של השנה הולך ל .. (מי שעיצב את הכריכה הישראלית לספר, ואני לא יודעת איך קוראים לו וגם אין לי כוח לברר). והרי לכם, סיקור קצר על ספר גרוע ביותר. לא לקרוא לעולם. קריאה אסורה בהחלט.

רציתי לכתוב ביקורת על "תיכון לילה." התיישבתי מול המחשב, וחשבתי. ואז הבנתי. אין לי מה לכתוב. אין מילים שיוכלו לתאר את גודל האכזבה שלי מהספר העלוב הזה. אני לא אוהבת להשמיץ ספרים, אבל הספר הזה פשוט דורש השמצה. הייתי מציעה לסופרת, או למי שלא אחראי על הכריכה המזעזעת למדי של הספר המזעזע למדי הזה לכתוב בגדול בכריכה :"השמיצו אותי." אבל אני חושבת שמיצינו את המילה "השמצה". מאיפה להתחיל? מהדמיות השיטחיות להפליא? מהעלילה הכול כך לא מעניינת, מהכריכה הכעורה? אני חושבת שנתחיל בעלילה, כי זה הגורם הבעייתי ביותר בספר. ההתחלה נראתה "מבטיחה" למדי, הגיבורה הראשית היא "פנקיסטית" "מגניבה", ואיך אנחנו יודעים את זה? כי היא ריססה על דלת חדר המנהל "רוס ההומו." אלי, פושעת שכמוך. הסופרים נורא אוהבים להקצין דמויות, או שהדמות היא גותית-שונאת אדם-חסרת חברים-מרססת על דלתות-פושעת מטורפת, או שהדמות היא ורודה מארץ הורדרדים-מלכת השכבה-אני אוהבת את עצמי יותר מדי. במקרה של אלי, התחלתנו עם הפושעת, וסיימנו עם פרחה נוצצת. אני מודה, אלי באמת עברה תהליך התבגרות. ולא לטובה. כלומר, היא התחילה בתור שונאת אדם, נכנסת לכלא, לובשת נעליים מגניבות להפליא, וסיימה בתור פרחה נוצצת, שאוהבת את עצמה ואת המראה שלה קצת יותר מדי. מה הבעיה של סופריי הנוער של היום? אני לא מבינה, מה הבעיה שתהיה דמות נורמלית, אנושית לשם שינוי, עם מניעים מובנים, לא יפהפיה הורסת, לא מתאהבת בכול בן שהיא רואה. כלומר, אני מסכימה שדמויות צריכות להיות מיוחדות, ובעיקר דמויות ראשית. אבל הסופרים חייבים להבין שגיבורה ראשית לא חייבת להיות מוקצנת עד כדי כך, כדי שנוכל להתחבר אליה. אני לא אומרת שדמויות לא צריכות להיות משונות או מוזרות, אבל אני מוחה כנגד הגישה הזאת שאו שנערות הן פושעות, או מלכות ורודות. ואנחנו נתקלים בזה כול כך הרבה פעמים. נערה מגיעה למקום חדש, שני בחורים מתאהבים בה וכו'. אבל אחד הדברים שהפריעו לי בספר היה שכול הזמן דיברו על ריכולים. רכילויות. ריכול. חצי מהספר לפחות הוקדש לנושא הכול כך חשוב הזה. אני אישית חושבת שצריך לעודד ילדים לחשוב שמה שאחרים חושבים עליהם לא משנה, ושהם יכולים לעשות כאוות נפשם, אבל מי אני, נערה טיפשה בת 13 מישראל, שתתווכח מול הגאונה סיי ג'יי דוהרטי ? הדמויות היו כול כך שטחיות, גם סילבן וגם קרטר, וגם ג'ו וכול שאר הדמויות שכבר שחכתי את שמם. אבל למי אכפת? גם ככה כול הספר מתמקד באלי-קרטר-סילבן. אה.. ובמנהלת המוזרה שלהם איזבל דה לה משהו. עולב. עולב. עולב. והכריכה, הכריכה הנוראה. אחוזה מאיימת (שאגב, לא זהה לתיאור שבספר) ו"אפלה", ושמיים מסתוריים (כן, בטח) ו...חכו לזה, ירח. ולא סתם ירח, הו לא, ירח מלא ! כן כן חברים, פרס הכריכה הגרועה ביותר של השנה הולך ל .. (מי שעיצב את הכריכה הישראלית לספר, ואני לא יודעת איך קוראים לו וגם אין לי כוח לברר). והרי לכם, סיקור קצר על ספר גרוע ביותר. לא לקרוא לעולם. קריאה אסורה בהחלט.

אני כועסת. אני כועסת מאוד. אני מבולבלת מאוכזבת עייפה מותשת ורעבה. אבל בעיקר כועסת. אני זוכרת שבשנה שעברה למדנו על דמות עגולה ודמות שטוחה. דמות עגולה - דמות שעוברת שינוי ריגשי במהלך הספר. דמות שטוחה - דמות קבועה ויציבה שאינה משתנה. כמובן שהסופרת כתבה את הדמויות במטרה שהם יהיו עגולות, אבל בואו נשים את הניסיון הפטתי הזה בצד וניצמד להגדרות. ספויילרים (אבל ברצינות, תמשיכו לקרא, תאמינו לי אני רק עושה לכם טובה) אוקיי, יש את אלה. בחורה שלאחר התאבדות אימה מחליטה לברוח לקולג' רחוק מהעיירה המתפוררת שהיא גרה בה, להפוך מפרועה לילדה טובה ולקבור את כול סודותיה האפלים עמוק בפנים ובלה בלה בלה בלה בלה. תגידי, ג'סיקה סורנסן, שי לך את זה ביותר קיטשי? תכירו את מייקה, החלום של כול בחורה. הוא חתיך ומנגן על גיטרה... וחתיך... ו.. אה, ציינתי כבר שהוא מנגן על גיטרה? אמממ... יש לו גם עגיל בשפה. הוא חרמן (סליחה על המילה, פשוט אין דרך יותר יפה להגיד את זה.) על אלה מאז שהם היו בני שש עשרה. ושבור אחרי שהיא נטשה אותו כדי להירשם לקולג' ולנסות לעשות משהו בחיים האומללים שלה. הספר מתחיל בזה שאלה חוזרת לבקר אחרי שנה שהיא לא הייתה בעיירה המדורדרת שלה, וגוררת איתה חברה עשירה, כי יש לה חברים עשירים עכשיו, כי היא כזאת ילדה טובה. לוקח לאלה בדיוק יומיים כדי להשיל מעליה את תדמית הילדה הטובה הפטתית שהיא ניסתה לעטות על עצמה, לא שהיא פחות פטתית בלעדיה, כן ? להתאהב במייקה, שכובש את ליבה בעזרת המראה שלו, והגיטרה שלו ולחדש את הקשר שלה עם אביה ואחיה, שלא ברור למה היא ניתקה אתם קשר מההתחלה. הכול קורה כול כך מהר בספר הזה, כמה זמן היא הייתה שם? חודש? ובזמן הזה כול כך הרבה קורה? סליחה אבל זה לא אמין בשיט. ומייקה הוא פשוט חזיר. הוא שולח רמזים מיניים גסים מאוד לאלה כול עמוד שני, מחפש כול הזמן תירוצים לגעת בה, אפילו כנגד רצונה, וכשהסיפור מסופר מהנקודת מבט שלו, הדבר היחיד שהוא מדבר עליו זה כמה שאלה חתיכה וכמה שעומד לו, והגיטרה שלו. כן. איך שחכתי את הגיטרה ? שאר הדמויות כול כך מישניות שאני לא אטרח אפילו לכתוב עליהם. הספר הזה פשוט הגעיל אותי. המיניות הגסה שיש בו, ולווא דווקא קטעי הסקס, שדווקא היו סבירים בגסות שלהם. אלא התפיסה של מיניות בספר בכללי, מיניות היא לא דבר גס, היא לא חייבת להיות מכוערת. מיניות וסקס ומשיכה יכולים להיות כתובים בצורה עדינה ויפה, אבל הספר הזה עיוות אותה כול כך, מה שגם הסופרת בחרה לעסוק רק במיניות ובחיצונית, ולא באהבה עצמה. אני לא זוכרת משפט פיוטי אחד מהספר שמדבר על אהבתם, מה שאני כן זוכרת הוא אינספור משפטי "עמד לי כול כך עד ש... " שהופיעו בכול עמוד. זוכרים את ההגדרות של הדמות השטוחה והעגולה ? מייקה לא עבר שום שינוי רגשי בספר הזה, הוא התחיל בתור מניאק חרמן, וסיים בתור מניאק חרמן. הוא לא השתנה בכלל. מה השינוי הרגשי היה אמור להיות בכלל? שהוא היה אומלל כשאלה לא הייתה ועכשיו הוא מאושר כשהוא סוף סוף שכב איתה ? (וניגן בגיטרה אחרי. חשוב לציין. כי הוא אמן רגיש ומיוסר) ואלה, השינוי הזה מילדה טובה עאלק לסמרטוט של מייקה. פטתי. עלוב. בזבוז של זמן ונייר. הספר הזה גס, חסר עלילה, הדמויות בו הם לא יותר מאותיות שחורות על נייר, וכך גם הספר הזה. לא יותר ממילים שחורות על נייר לבן שלא מתחברות לי בכלל. תודה ושלום.