אמי כבר מזמן הפסיקה לבוא לחדרי ולבדוק מה המצב ומתי אני מסיים את אותו הפרק כדי שוכל להצטרף אליהם, והייתי אמור בטח להיות רגוע בגלל זה אבל בחיי שלא הייתי. אפילו רציתי שאמי תתפרץ מיד ועכשיו לחדר, תיקח ממני את הספר בכוח, תעיף אותי מהחדר ישר בחבטה רמה על אחד מן הכיסאות שמסביב לשולחן האוכל ותניח לפניי צלחת גדושה בכל טוב.
אבל זה לא קרה. ובזמן שאמי בילתה לה שם, במטבח, יחד עם קרובי משפחתי- אני שקעתי בתוך חדרי, אל תוך תפריט מרתק העשוי בעיקר מ: פוליטיקאי מוכר בציבור בשם סרג' לומן, אחיו המובטל- פאול לומן, אשתו של הפוליטיקאי- בבט ואשתו של אחיו של אותו פוליטיקאי- קלייר.
ארבעתם נפגשים ערב אחד במסעדה.
אזהרת ספויילרים
- אחרי שאיש עם זרת (אל תשאלו, סיפור ארוך) שמתברר שהוא מנהל המסעדה מציג בפניהם את מגוון המאכלים שהמסעדה הזו יכולה להציע להם, אחרי שאחד מן הסועדים רוצה לעשות 'סלפי' עם סרג' (נו מה לעשות, הוא פוליטיקאי מאוד מפורסם...) ואחרי שפאול מגלה שהטלפון של בנו מישל נמצא בטעות עמוק בתוך כיסו ושבנו בדרך לשם כדי לקחת אותו ממנו (ושם נחשף בפניו של פאול לומן הרמז הראשון למעשה הנורא שעשה בנו שהרביץ יחד עם ריק, בנו של סרג' אחיו, לחסרת בית מסכנה מפני שהיא חסמה להם את הדרך לכספומט) -
סוף ספויילרים
הגיע סוף כל סוף הזמן לדבר על הילדים ועל ההשלכות של מעשיהם על הוריהם ועתידם (ואכן יש השלכות. קשות מאוד אפילו), ותוך כדי גם פאול לומן משתף אותנו בזכרונותיו, שחלק מהם נוצרו אפילו עוד מהימים שמישל, בנו, היה רק תינוק קטן. והזיכרונות שלו, מובילים בסוף, איכשהו, לפתרון ולהחלטה הסופית שמתקבלת על ידי הנפשות הפועלות.
מה שגרם לכך שלא יכולתי להניח את הספר הזה מהיד הוא, לפי מה שנראה לי, המקוריות הלא יודעת גבולות, ההומור המוזר והאקזוטי והידע המורחב של קוך על אוכל. וכן, גם השאלות העמוקות והמטרידות שקוך שואל אותנו, הקוראים, תוך כדי העלילה, שגרמו לי לחשוב לא פעם ולא פעמיים על עצמי בעוד משהו כמו 10 שנים עם ילד ומה אני אמור לעשות אם אני יודע שהילד שלי אחראי למעשה מזעזע שכלל לא האמנתי שהוא יכול לעשות, כמו שרואים בסיפור הזה.
(או לחלופין, מה אני אמור לעשות בעוד 10 שנים עם ילד, בכדי שירגיש טוב ושיינתן לו החינוך הטוב ביותר?)
כמו כן, הסיפור כתוב בצורה כל כך... כל כך ריאליסטית. ממש הצלחתי לחוש את קולות העצב והבכי, השמחה והצחוק וגם את קולות הויכוח הסוער שעלו מדי פעם משולחן הסועדים.
בקיצור, הספר אכן עשה את שלו. קראתי אותו במשך 3 שעות רצוף, מההתחלה ועד הסוף, כמעט ללא עצירות ורק בעמוד האחרון, כשנשארו לי כמה מילים ספורות לקרוא עד לסיום הנחשק, הופיע הרגע המעצבן הזה שאותו כולם מכנים בשם 'הקש ששבר את גב הגמל': פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, שמעתי קול מוזר בוקע מגופי, מעמקי בטני.
קרקור בבטן.
<I>"זהו אמא, סיימתי את הפרק" אני נכנס סוף כל סוף ובשעה טובה למטבח "אפשר לאכול?"
"תגיד, הסתכלת במקרה על השעון?" אמי צועקת בהיסטריה ומוסיפה: "לא, לא, לא. אני מצטערת, אבל הזמן לארוחת הערב נגמר. אבא סבא וסבתא כבר הלכו מזמן , האחיות שלך ישנות וכבר נמצאות מזמן בשנת ה- REM, ואתה מבקש ממני עוד לאכול את ארוחת הערב שלך שהיית צריך לסיים כבר לפני שעתיים או אפילו יותר? בפעם הבאה תשקול טוב טוב מה אתה מעדיף: לאכול ארוחת ערב עם אמא ואבא וסבא וסבתא והאחיות שלך שדואגים לך ועושים הכל בשביל שתהיה מאושר ושיהיה לך מה לאכול , או לאכול ארוחת ערב עם סתם איזה פוליטיקאי מוזר ואשתו ואחיו של הפוליטיקאי ואשתו של האח שלא עושים בשבילך כלום מלבד לבלבל לך את השכל ולהדביק אותך למיטה עם ספר כמו איזה מטומטם?"</I>
הממ...
כיום אמנם אני כבר גדול הרבה יותר ואני לא צריך כיסא בשביל לקחת לי משהו מארון הממתקים (ובטח שבטח לא לעלות על קצות האצבעות) אבל החוק לגבי לקיחת ממתקים מארון הממתקים, עדיין פועל בבית...
הספר 'חיבוק' מאת דוד גרוסמן אמנם נמצא אצלנו כעת בארון הספרים אבל אין לי ספק בכך שמקומו האמיתי הוא בארון הממתקים.
כי הספר הזה הוא פשוט ממתק. וממתקים, כמו שכבר אמרתי מקודם, לא פשוט להשיג.
ואת הספר הזה אכן היה קשה להשיג.
כל הקטע שלי עם הסיפור הזה התחיל לפני 3 שנים, כשהייתי בן שתים עשרה והספר הזה היה רק בחיתוליו. בתקופה ההיא, השם גרוסמן עוד לא אמר לי הרבה אבל את השם 'חיבוק' דווקא שמעתי. זה היה בתקופה שבה אמי הייתה מקריאה לי סיפורים לפני השינה.
על אף שהייתי די גדול יחסית למישהו שמקריאים לו סיפורים לפני השינה, אהבתי את זה מאוד. הרגשתי כאילו אמי ואני מתאחדים מחדש בערב אחרי שהיא נמצאת כל הזמן בעבודה ואני בבית הספר. כאילו יש רגע אחד קטן ביום שהוא שלנו ורק שלנו. מה גם שמאוד אהבתי להרדם עם איזה סיפור טוב ונעים ומושר השכל חכם.
אמי העלתה את הנושא באחד מהלילות, כשסיימנו לקרוא את כל הסיפורים שהיו לנו בבית ורצינו לקרוא משהו קצת אחר. היא אמרה לי שהיא תחפש לי את הספר ואז נוכל לקרוא אותו. שמחתי לשמוע את זה ובאמת נמאס לי לקרוא כבר את אותם סיפורים שוב ושוב, ורציתי לקרוא משהו חדש לשם שינוי, אז ואמרתי "בסדר".
מהתיאור שלה על הספר, הבנתי שזה סיפור קצרצר עם רישומים ואיורים בעיפרון, סיפור על אמא ובן ומושר השכל. מושלם. בדיוק מה שאני אוהב.
אבל מתברר שלא הכל היה מושלם: אמי חיפשה אותו בכל מקום אפשרי ולא הצליחה למצוא אותו. באיזה מקום היא לא חיפשה? בספריות, בחנויות ספרים, אצל חברים ומכרים, סתם ברחוב לראות אם מישהו השאיר.
אבל כלום. נאדה. הספר הזה באמת היה קשה להשגה.
לבסוף, בלית ברירה, חזרנו לקרוא את הסיפורים שכבר קראנו וכעבור לא הרבה זמן, חודשיים אולי, הפסקנו לחלוטין אם המנהג הזה בגלל לחצים שהיו אצל אמא שלי בעבודה, שעבדה עד שעות מאוחרות ולא היה לה זמן לקרוא לי סיפורים.
ואולי גם בגלל שהתבגרתי. בכל זאת, גיל שתים עשרה.
לפני כמה שבועות בלבד, חזרתי מבית הספר הביתה ואמי קידמה את פניי בהתרגשות. היא הודיעה לי שמחכה לי הפתעה בחדר. אני אוהב הפתעות, ולכן רצתי מיד לכיוון לחדר, לראות מה ההפתעה. גיליתי שם ספר. (הפתעה ממש גדולה לתולעת ספרים שכמוני...) בעצם לא ספר, אלא ספרון. ספרון דקיק, קטן, עדין אך הכריכה שלו הייתה מחוספסת, בצבע לבן, השם 'חיבוק', שם הסופר דוד גרוסמן ושם המאיירת מיכל רובנר ניצבו בראש הספר.
הוא מצא חן בעיניי. עדיין לא ממש הצלחתי לקלוט שזה הספר שחיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו, אך הוא מצא חן בעיניי. כעבור כמה שניות, אמי הזכירה לי הכל. היא גם הוסיפה ואמרה שאת הספר היא קיבלה מחברה טובה שלה ללימודים שעזבה ועברה לאוניברסיטה אחרת ורצתה לתת לה משהו נחמד בתור פרידה.
'זה ממש נס משמיים!' כך היא תיארה את המקרה היוצא דופן הזה. ואכן הסכמתי עם כל מילה שלה. הרגשתי כאילו ארון הממתקים, שעד כה היה נעול בסוגר הבריח, נפתח סוף כל סוף והביא לנו את הספר הזה. ממש נס משמיים.
נכון, עבר יחסית די הרבה זמן בשביל שאני אוכל ממש להתרגש בעוצמה רבה אבל בכל זאת, שמחתי נורא על המתנה.
אמרתי לה תודה ואז שאלתי אותה: "אני יכול לקרוא את זה עכשיו?"
אמי הנידה ראשה לשלילה ואמרה: "לא, אני רוצה לקרוא את זה יחד אתך, הערב לפני השינה, כשיהיה לי זמן פנוי. בסדר?"
"נו טוב" אמרתי באכזבה קלה והיא יצאה מן החדר.
מקודם אמרתי שהספר הזה הוא כמו ממתק, אז מן הראוי שאטעם ממנו, לא?. אז חרף בקשתה של אמי לקרוא אותו יחד איתה לפני השינה, לא הצלחתי להתאפק והתחלתי לטעום ממנו בלעדיה.
תוך שתי דקות מתוקות ביותר, סיימתי את הספר. ומה אפשר לומר, אלו היו שתי הדקות הנפלאות ביותר שתולעת ספרים יכולה לבקש לעצמה.
וכמובן שאמי גילתה את זה. (ואיך לא?) היא אמנם לא הענישה אותי, אבל ניכר היה שהיא מאוכזבת. אך למרות זאת היא אמרה שהיא תשמח בכל זאת לקרוא אותו איתי בלילה לפני השינה, כמו פעם, בימים הטובים ההם, למרות הכל.
לא התנגדתי לעוד שתי דקות, זהות כמו קודמיהן, אך מהנות לא פחות. הפעם גם אמא שלי הייתה שותפה לטעימה וזה היה הרבה יותר נעים מלטעום אותו לבד. ניכר בה שנהנתה לא פחות ממני. ואולי אפילו יותר.
הסיפור מספר את סיפורם של אם ובנה שהולכים לטייל בשדה. האם אומרת לבנה שאין כמוהו בעולם. הבן מחזיר לה בשאלה: "באמת אין כמוני בעולם?" ומכאן מתחיל דיאלוג מקסים בינה לבינו על משמעות הקיום שלנו, על יחסים בין אמא לבן ועל כך שבכל אחד ואחת מאיתנו יש משהו שמייחד אותו או אותה מכל השאר, כמו שבסימניה יש כותבים מכל הגוונים: יש את המצחיקים והמשעשעים, יש את המרגשים, יש את אלו שמספרים על החיים, יש את המסבכים, יש את המסתבכים ויש את אלו שמזכירים את ארון הממתקים.
אני לא אמשיך ואספיילר לכם עוד, כי נראה לי שגיליתי לכם כבר חצי מהספר, ואני יכול אפילו להעתיק לכם את כולו והוא יראה לכם כמו ביקורת קצרה יחסית (אבל המילים המקסימות של גרוסמן הם לא הכל בספר, ויש גם את הרישומים הנהדרים והקסומים של מיכל רובנר שאותם אני בשום פנים ואופן לא יכול לגלות!) אבל אני בהחלט ממליץ על הספר הזה. במיוחד בתור מתנה, כמו שאמי קיבלה. אז אם יש לכם מישהו שאתם מכירים ונורא אוהבים ורוצים לתת לו איזו מתנה, אז קנו את הספר הזה, תקראו ממנו, תעטפו אותו בעטיפה יפה יפה, תכתבו איזו ברכה או הקדשה בתחילת הספר (כמו שחברתה של אמי עשתה) ופשוט תנו להם אותו. אני בטוח שהם יחשבו שזו המתנה הכי טובה שהם יכלו לקבל.
מומלץ גם למעריצי גרוסמן וגם לאלו שלא.
אה, ועוד משהו שאתם צריכים לדעת: הספר מסתיים בחיבוק.
