דרומית לגבול, מערבית לשמש, חשבתי שאמצא מנוח. אולם עבורי גם מורקמי לא הצליח לסייע. הספר מגולל את קורות חייו (הרומנטיים בעיקר) של האג'ימה, ילד יחיד, שכמותו כולנו, בודדים בעולם. הספר חולף בהבזקים, כשקפי מקרן נוגים ומסמאים. סגנון הכתיבה של מורקמי, אינו תמיד לרוחי. אולם את הבלי שגרתו השכיחים, נוהג לרוב עולם התוכן שלו להשכיח. עלי לשבח מספר דימויים סוחפים, כמו גם את תיאורו המדויק של סגולת המוזיקה על האדם. אני לא יכול להגיד שהגיבור הראשי התחבב עלי, אבל ללא ספק מצאתי בינינו מספר נקודות דמיון - התהיות הקיומיות אודות דוחק הזמן, החיים המיוחלים מול החיים שבפועל, היטשטשות העצמי והרעב חסר השובע, כל אלה בערו בי, והצילו מבחינתי את הקריאה. יש יצירות שדורשות ארוטיקה, ויש סופרים שיודעים לספקה, ערבה עד אין קץ. מורקמי אינו אחד מהם, הארוטיקה שלו, גסה מדי לטעמי. ההומור בדיאלוגים שלו (בעיקר בפלירטוטים), ככל הנראה אבד במלאכת התרגום. מורקמי לא יכול לכתוב ספר רע, גם ביצירות הפחות טובות שלו, תימצא הפנינה שהייתה שווה את המסע ("ההיסטריה הסיברית" במקרה הזה). אולם לאחר יותר מדי סיפורת, ובעיקר בתקופה הנוכחית, הייתי צריך את הפנטזיה המטלטלת שלו, את הסוויץ' המחשבתי שמערבב חלום ומציאות, תוך שמעורר, התפעלות עמוקה. בסוף, לא השאיר אותי מורקמי חסר כל. ערפל פלאי נמתח, כאשר נדמה שהאג'ימה חובר אל אהובתו. שלושה כוכבים של קסם, אם זה אפשרי.

יום אחד, אביו של דני, אוריאל, עזב אותו. בלי שום התראה הוא עקר מביתו ומשפחתו אל הלא נודע. השמועות אומרת שנראה בלונדון, אך כל הניסיונות לאתרו, עלו בתוהו. שנים רבות אחר כך, דני מקבל שיחה מהיבשת הישנה, שאביו נמצא, אך שם קץ לחייו. רכוש מועט השאיר אחריו, אך בין היתר, יומן החושף את הלך רוחו בתקופה בה עזב את ביתו. אוריאל אינו אדם טיפוסי, יש לו תאווה אחת בחיים – לקרוא (אני יכול להזדהות). אין דבר שמסב לו יותר אושר ומימוש עצמי, וכל השאר (מלבד בנו ואשתו), הוא הבל הבלים. אבל התאווה הופכת לאובססיה כשאוריאל יוצא לפנסיה מוקדמת, על מנת להקדיש את כל זמנו לקריאה. ומה עם ההשלכות הכלכליות? הוא לא חושב על העתיד, רק על ההווה ועל עצמו, גם אם זה אומר לגרור את המשפחה למעגל העוני. אוריאל מחזיק בתפיסת עולם שהחיים אינם הוגנים, שאין טעם להחזיק את הראש מעל המים אם כך או כך את טובע, שמיליונים כמוהו נאבקים רק כדי לשרוד, ומה הפואנטה לשרוד אם אתה לא נהנה מהחיים עצמם. אני יכול להבין את הבסיס להשקפה הזו, אבל בשום אופן לא להתחבר לבכיינות ולאנוכיות שבה. כן, גם אני עובד כדי לפרנס משפחה וחלום, זה לא תמיד כיף, אבל זה גם לא כל כך נורא. יש אמיתות שצריך לקבל, וכלכלה עצמית היא אחת מהן. אפשר לעבוד וגם לחיות, לשרוד וגם לממש את עצמך, אני מנסה להיות הדוגמה לכך. ככל שהמשפחה ממשיכה לרדת מנכסיה, אוריאל ממשיך לרדת מדעתו. הוא לא יכול שלא לשים לב לדרי הרחוב, ולקשישים לרוב, שמסמלים את ההתנוונות הבלתי נמנעת של מאבק האדם כנגד המציאות. אוריאל מגלה שמי שמתנכר לאנושות, עלול לאבד גם את האנושיות שבו, כאשר הזדמנות חד-פעמית להתעשר אך גם לאבד את עצמו, נקרית בדרכו. זו תהיה נקודת המפנה שתגרום לו לבודד את עצמו ממשפחתו, ולבקש מחילה. את אופיר טושה גפלה אני מכיר מ"עולם הסוף" היצירתי והמבריק. ציפיתי לנופף פנטסטי גם בספר זה, אך התבדיתי. עם זאת, תופעת הקשישים ודרי הרחוב, הזכירה לי את מורקמי, בזעקה השקטה והאלימה שלהם. תהיתי אם הוא שאב השראה לאב או לבן מחייו האישיים, והאם זוהי זעקתו האישית על עולם הספרות שמתקרב לקצו נוכח השינויים שאנו חווים כחברה. זה הספר השני שאני קורא בשנה האחרונה (מאז שבתי נולדה). קיוויתי ליותר, במחילה מטושה גפלה ומאשת המערות.

אני אוהב לטייל לבד, לעטות את גלימת ההיעלמות שלי ולהתמזג עם הקהל. בלי הסחות דעת, סף הרגישות שלי עולה. המראות, הצלילים והניחוחות מהדדים בתוכי ביתר שאת. אני מתמסר למצב הכרתי חדש, ומתלכד עם המציאות. "הזיותיו של מטייל בודד" הוא ספרו האחרון של הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו. במסגרתו הוא מתאר את הגותו במהלך ימיו האחרונים. לטענתו, עליו לדבוק באמונתו ועקרונותיו כפי שהגה אותם בצעירותו (גיל ארבעים), בשיא התמקדותו, שלוותו ותבונתו, ולא בערוב ימיו, כשנפשו איבדה מכוחה (עקב זקנה ומצוקה). לדידו, אינו חכם, מלומד, וכן יותר משהיה בצעירותו. הספר מתאפיין בעברית עשירה ומענגת (הקרדיט למתרגמת – אירית עקרבי). המבוא בתחילתו, מכין את הקרקע לקראת המסע אליו אנו נלווים. אין טעם להחכים לעת זקנה, טוען רוסו – "בלידתנו אנו נכנסים לזירת מרוץ, במותנו אנו יוצאים ממנה. מה הטעם ללמוד לשלוט היטב במרכבה, כשאתה מצוי כבר בסוף המסלול?". אולם אני חולק עליו, יש טעם בתובנות גם בגיל מבוגר – אתה יכול להעביר אותן הלאה, למשל באמצעות הכתיבה (כפי שהוא עשה, וכפי שאני מתיימר לעשות). רוסו עוסק בטיב האמת והשקר. לטענתו, האמת היחידה שאנו חייבים לזולתנו היא האמת האובייקטיבית, הטהורה. מתי אסור לשקר? כאשר השקר מונע מאדם את אושרו. באשר לאמיתות אשר אין בהן כדי להועיל או להזיק לאיש, לפיו, אין שום חשיבות להגדרתן כאמת או שקר. אפשר למעשה להעלותן או להסוותן מבלי להפר איזשהו אידיאל מוסרי. אולם אני חולק על רוסו, ראשית, אין באפשרותנו להכיר את האמת האובייקטיבית, וזו הסובייקטיבית, דינמית, משתנה מאדם לאדם. לכן, אם נבחר לשקר, גדולים הסיכויים כי מנענו מפלוני את אושרו. שנית, אולי אין חשיבות להגדרת אמיתות תפלות כאמת או שקר (או להגדרות בכלל), אך עצם חשיפת אדם לדברי הבל, מבזבז את זמנו, וזו עבירה מוסרית בפני עצמה. רוסו מהלל את חיי הפרישות, אולם נדמה כי אלו באו על חשבון ילדיו (אותם נטש בבית יתומים). טענותיו כי הפקירם למען גורלם, אינן עולות בקנה אחד עם טיעוניו וההיגיון (האם המזל שפר על אסופי המאה השמונה עשרה? מדוע לא חדל בילד הראשון, מדוע הרחיק לכת עד החמישי?) לא ברור כיצד הפרישות שנטל על עצמו מסתדרת עם עצם פרסום הגותו ונוכחות אשתו לצדו. לא ניתן לחמוק מתחושת הרדיפה שאוחזת ברוסו. הוא חש מושפל ומוכפש על-ידי הבריות. רוסו אכן נודה על-ידי החברה. אולם ביטול דבריהם, מאחר שאינו מצא בהם היגיון, הוא פעולה מעט פשרנית (אם כי אופיינית במצבו). הוא מגדיר עצמו כמקולל באדם, אך מפויס עם גורלו. כאדיש לעוול החברה, אולם ניכר מאבקו לחפותו. נדמה כי בערוב ימיו, רוסו רתם את תבונתו על מנת להצדיק את גורלו. רוסו מרחיב בספר אודות טיב האושר, טוב האדם ותשוקתו הגדולה – ממלכת הטבע. הפילוסוף, בן המאה השמונה עשרה, לא רחש כבוד רב לרופאים וכימאים, ודאי לא אלה שיונקים את תורתם מצמחים מבלי להבחין בסגולתם. לטעמו, אין האדם תפס את מהותו של הטבע, וממלכת הצומח בפרט. מדובר באוטוביוגרפיה עשירה בהגיגים ובשפה. פרצה את מחסום הקריאה של השבועיים האחרונים, ממליץ בחום.

מה לעזאזל קראתי? כמה פעמים אצטרך לקרוא שוב כדי לנסות לפענח? זה מדע בדיוני? מותחן-אימה? הגות ומוסר או אולי כולם ביחד? האנושות סוף סוף מצאה חיים מחוץ לכדור הארץ, אבל לא איזה אי.טי חמוד או סופרמן (חייזרים דמויי אדם שאפשר לתקשר איתם) אלא אוקיאנוס כביר ומסתורי בכוכב הלכת סולאריס. אינספור ניסויים נערכו על הברייה, שערערה את כל המדע שהכרנו, אך כל ניסיונות התקשורת עלו בתוהו. לא ברור האם האוקיאנוס מגיב אלינו, לועג או אולי בכלל לא מבחין בקיומנו בעודו מהרהר מקומו ביקום. קריס קלווין נשלח אל סולאריס בעידן בו האנושות התנכרה לו, המדע לא היה מסוגל להתמודד עם הכישלון ומשמעותו. קלווין אמור להצטרף כחוקר לשלושה שכבר מאיישים את הפלנטה, אך עם נחיתתו מגלה, שאחד מהם כבר לא בחיים. אם זה לא מספיק נדמה שהאוקיאנוס התעורר ומנסה לעמת את החוקרים עם האנשים שהם פגעו בהם בחייהם, בין היתר, עם זוגתו המתה של קלווין. האם האוקיאנוס עושה זאת בתמימות או במזיד? במודע או שלא? ואם כן, מה ניתן להסיק ומי בעצם הוא החוקר והנחקר. לא ארחיב מחמת ספוילרים, רק אציין שהערכתי מאוד את התהיות המוסריות והפילוסופיות שהספר מעלה ואת הביקורת של לם על האנושות ועל צורכה להאניש הכול, חרף מגרעותיה וטרם השכילה לפענח את עצמה. תהיתי לעצמי האם קלווין עצמו אינו אלא אורח שהאוקיאנוס זימן לזוגתו לשעבר או שהאחרון מנצל אותו כדי שיוציא אותה מסולאריס ובכך יסייע ליישובו את היקום (אולי על חשבון האדם). היצירה ראתה אור בשנות השישים ויוחסה בין היתר גם כביקורת על הקולוניאליזם והמלחמה הקרה. לם מתברר כיוצר בחסד וכמבקר מקורי של האדם. אבקש לסיים בציטוט – "איננו רוצים בכלל לכבוש את החלל, כי אם להרחיב את גבולות כדור הארץ. לעולם יהיו בעינינו כוכבי לכת מסוימים צחיחים כמדבר סהרה, אחרים קפואים כמו הקוטב או חמים כמו הג'ונגלים של ברזיל. אנחנו הומניים, נאורים, אצילי נפש כביכול, איננו שואפים לשעבד גזעים אחרים, אנחנו רק רוצים להעניק להם את ערכנו ולקבל בתמורה את מורשתם. איננו מחפשים אלא בני אדם, בני אדם כמונו. אין לנו צורך בעולמות אחרים אלא במראות. איננו יודעים כלל מה לעשות עם עולמות אחרים, די לנו בעולם האחד שלנו, וגם אותו קשה לנו לבלוע." ספר שצריך לקרוא פעמיים, ארבעה וחצי כוכבים.

קיבוץ גלויות הם הבטיחו לנו, שוויון, אחווה וצדק. אבל איך שוויון כשגלות אחת הקדימה אחרת ארצה, כשהילידים הצברים נוהגים בהתנשאות וביתרון תנאים וזכויות? נורי, נער שעלה עם משפחתו מעירק, מנסה להימלט מגורל המעברות אל חיק הקיבוץ המכיל והעוטף כביכול. הוא נאבק לשלב את עצמו וחבריו בישראליות החדשה תוך נקיפות מצפון כלפי צור מחצבתו. כבר במחנות העולים, אנו מתוודעים לכישלון מיזוג הזהויות, כאשר כל עדה מתכנסת עם עצמה ועוינת לאחרת, כמו גם, במהלך הסלקציה בגרסה הישראלית – מי לחיים (בקיבוץ) ומי למוות (במעברה). בקיבוץ התחוללה הפרדה, אינדיבידואליזם של קבוצות, כאשר בני החברה העירקית מבודלים משאר החברות. נורי מוצא עצמו קרוע בין הכמיהה להשתלב לבין צו הלב להישאר נאמן לעברו ומורשתו. עמיר, שיסודות אוטוביוגרפיים שזורים בספרו, כותב במשפטים קצרים ונוגעים ללב (בסגנון שהזכיר לי את "כל החיים לפניו"). דמויותיו נבדלות זו מזו ומעוררות חמלה והזדהות, כל אחת בדרכה. הוא היטיב להמחיש את האווירה והנוף שחווה נורי בקיבוץ, ביחס לילדותו בבגדד. הרעיון הקיבוצי תמיד נראה מושלם באידיאה, אבל נוחל כשלון חרוץ במציאות. בני אדם לא נועדו להסתדר זה עם זה, בין אם זה בקיבוץ גלויות או בחברה הומוגנית לכאורה. עבודת כפיים ובניית הארץ, אלו הערכים שהתעקשה המדינה להנחיל לנתיניה החקלאים (שמוצאם באקדמיה), רק כדי כמה דורות לאחר מכן (כשהארץ כבר בנויה), לזרוק אותם לכל הרוחות. עמיר משכיל לבאר את הפער בין העליות - אלו שעלו בגפם ונדרשו להפנות עורף למולדתם ותפיסתה ואלו שלא היו יכולים להתנער מהעבר, מאחר והוא עלה ארצה איתם (המשפחה). ומה היה קורה לו בני עדות המזרח היו עולים לפני המערב ובונים את הארץ? היתכן ולא היו נוהגים בהתנשאות? סולדים מתרבותם? לעמיר ברורה התשובה. יותר מכל סופר, עמיר מיטיב להמחיש את תלאות דור המעברה, שאיבד את עולמו, כבודו וזהותו בארץ אוכלת יושביה הזרים. בסיפור התבגרות קוסם, הוא מציג את כישלון כור ההיתוך והשלכותיו על אלו שלא יכלו או התקבלו להצטרף לחברה. מופת, מומלץ.

כשהייתי בן ארבע עשרה סבא שלי נפטר. הוא היה כבר זקן, וחולה, ורצה כבר למות. הוא איבד צלם אנוש, אולי אפילו יותר משאיבד בשואה. זו הייתה הלוויה הראשונה שלי, המפגש הראשון עם המוות. בכיתי לצד המיטה שלו כאילו באמת הכרנו. אבל לא היה לי סיכוי, רק שנים אחרי זה, הפנמתי את זה ושחררתי מרגשות האשם. את אותה השנה העברתי עם המוות. סבי וסבתי (מצד אמי) עלו לנגד עיני. לא יכולתי להפסיק לחשוב מי מהם יילקח קודם, והתחלתי לעשות חשבון – מי עדיף שיילקח, עבור כל אחד מהם, אבל גם מי עדיף שיילקח, עבורי. הכנסתי את האינטרסים האנושיים העלובים שלי למשוואה. אולם לרוב פיללתי, שזה יקרה ביחד, וכך תיחסך אולי מכולנו העגמה. רק במלוא שנה למותו, דיברתי עם אמי, ושחררתי מאותן מחשבות. (שניהם בחיים אגב, ובריאים למדי). דובלה ג'י, הוא סטנדאפיסט וירטואוז, גס ורך כאחד. מושל ונמשל בקהל, שליט ועבד לרגשותיו. המיקום הוא בנתניה, עוד הופעה. אולם זוהי איננה הופעה רגילה, מפגש עם מכרת ילדות, מצית אצלו זיכרונות ופותח תיבת פנדורה שעתידה להתהפך עליו ועל הקהל. את הסיפור קראתי במקטעים (אחר הצהריים-לפנות בוקר-אחר הצהריים). בין לבין כביכול ישנתי, אבל לא באמת הצלחתי. לא יכולתי להישאר אדיש לטירוף הדעת שהשתלט על דוב, שתכף הטריף גם אותי. ליוויתי אותו לירושלים, כשראשו על החלון הנרעד. צללתי אל חשבון הנפש השפל, אך האנושי שלו - בחירתו של דוב, שלדאבונו התממשה. סטנדאפ זו אומנות, זו היכולת לשים תחת זכוכית מגדלת נורמות אנושיות, ולהאיר אותן בצבע מסוים. גרוסמן אינו קומיקאי, אך הוא יכול היה להיות. מספר פעמים מצאתי את עצמי מגחך בקול (ושלא יחשוב שהבדיחה הלא גמורה על הסוס, חמקה מעיני). זהו ספרו השלישי עבורי, וקשה שלא להתפעל, גרוסמן לא נרתע מהאתגר, הוא מתמסר אליו. הוא מאמץ אל חיקו נושאים ברומו של עולם וברומה של הנפש, הוא מפשט אותם ופורש אותם לאינטרפרטציה. גם אם ישנה ביקורת עלילתית כלפיו, לא ניתן להתעלם מהמסע הנפשי הכביר שהוא מעביר את קוראיו, והחותם שהוא מותיר עמם. מבחינה ספרותית מדובר באומנות לשמה, תיאור חסר רבב של אדם על סף תהום ותגובות הקהל אליו. גרוסמן ניחן באינטליגנציה רגשית המיטיבה להכיר בטיב האדם ורגשותיו, באופן ששומר על אמינות היצירה. אני מדמיין את גרוסמן בחדרו, כותב בדיחות בפנים חתומות, אולי מגניב חיוך מדי פעם. נהנה לפרוץ גבולות, להציב בפנינו מראה. גרוסמן בונה את המתח בתבונה, הקורא עובר רכבת הרים רגשית בעקבותיו, ומבקש סיבוב נוסף. "תגיד לי מה אתה רואה", מבקש דוב. בקשה קטנה וסבוכה. מעטים האנשים שיכולים לצלול אל נפשו של אחר, ומעטים יותר, אלו המצליחים לצלול אל נפשם. עשור חלף מאז מותו של סבי, ואני כבר לא חושב על המוות, אני חושב על החיים, ואיך אחיה אותם במלואם. אני יודע מה המטרה שלי, ואני אגשים אותה, ואני לא יורד מהבמה שנייה אחת קודם. ארבעה וחצי כוכבים, (כנראה חמישה אחרי קריאה שנייה). מומלץ.