קשה להגדיר את הספר הזה של מורקמי. המילה היחידה שמתארת אותו היא - מיוחד.
מה מיוחד בו?
הוא כתוב בגוף ראשון רבים. לכתוב בגוף ראשון קשה הרבה יותר מאשר בגוף שלישי ובגוף ראשון רבים אף פעם לא נתקלתי. בעצם, הספר נכתב מנקודת המבט שלנו כשאנחנו מאחורי מצלמה שנעה לה במספר מוקדים בטוקיו לאחר החשכה.
כאשר השמש שוקעת, שלל הטיפוסים המוזרים יוצאים מהחורים ובחלקם אנחנו נתקלים במהלך הספר. רוב האנשים הללו מתקשים

השמש שוקעת ולאט לאט החשכה תופסת מקום, מתפשטת ומתפרשת לכל עבר ועוטפת את כל העומד בדרכה, היא מעלימה כל זכר ליום שעבר אבל האם זה בהכרח מסמן על סופו של יום? או אולי בכלל תחילתו של חלק אחר ביממה, ובזמן שרוב בני האדם מעבירים את החלק הזה של היממה בשינה, אחרים ערים, כל אחד והסיבות שלו להעדר שינה.

רבים האנשים שהלילה מספק להם סוג של בריחה מהמציאות המוכרת להם בעודם ערים. ישנם אלו שפשוט לא מסוגלים להירדם,

"אי אפשר לחלק את החיים בפשטות לעליז וקודר .יש המון גוונים באמצע. להכיר בקיומם ולהבין אותם זו אינטליגנציה בריאה."

פעם אנשי המערות רצו להגן על עצמם ועל משפחתם ולכן זחלו למערות כשהשמש שקעה ויצאו כשהשמש זרחה שוב על העולם. השעון הפנימי שלנו עדיין מכוון כך שנישן אחרי שהשמש שוקעת. היות ואני גרה "בעיר השינה" לעיתים כשאני מגיעה לקניון בסביבות 22:00
לסרט או משהו ששכחתי לקנות אני נדהמת איך הכל שוקק חיי

מרי אסאי יושבת במסעדה וקוראת ספר, היא בסך הכל, מחפשת לעצמה פינה שקטה, שבה היא תוכל לשבת בשקט, ולקרוא ללא כל הפרעה. היא לא מתארת לעצמה, שפתאום מכר של אחותה מהעבר יצוץ ויתחיל לדבר איתה.
אני חושבת שמה שבעיקר מחבר בין מרי אסאי לטאקאהשי,הוא המשפחה שלהם. למרות שהקשרים שלהם עם המשפחה לא חזקים במיוחד, עדיין רואים שהמשפחה מאד חשובה ודומינטטית בחיים שלהם.יש להם הרגל לדבר על אנשים אחרים, ולהשתמש בהם כנושאי

סיפור קאמרי בלילה אחד. מה עושים מספר אנשים שונים באותו הלילה ואיך סיפוריהם משתלבים, לפעמים נוגעים ולפעמים נוצרות רמיזות קטנות בין הסיפורים. כמו תמיד אצל מורקמי המציאות הופכת לחלום והדמויות למרות שהן רגילות וממשיות בכל זאת הזויות, כאילו מעטפת ערפילית חלומית עוטפת אותן.

מרי אסאי יושבת במסעדה כלשהי וקוראת בספר עבה, היא בת 19 קטנת קומה וצנומה וכובע בייסבול לראשה. השעה 1:00 בלילה, ניגש אליה בחור צעי

אפשר להשוות את האהבה למורקמי כאל אהבה לסושי, או שאתה מכור, אוהב, מתענג ולא מוכן לשמוע על איכות טעם אחר, או שאתה ממש לא מתחבר למרקם, לטעם לריח ולחיות הדג.
אי אפשר לחבב את ה
כתיבה של מורקמי ולהגיד: כן, אבל היו לו סיפורים יותר טובים. או שכוווולם אחד אחד חודר לך לתאי המוח הקטנים ונשאר שם כנכס, או שלא.
מורקמי נולד לכתוב לנו מדמיונו ולהביא אותנו לעולמות שאפילו לא ידענו שאפשר לחיות בהם.
מכתיבתי אפשר

סיימתי ממש לאחרונה.
הראשון שקראתי של הסופר.
נהניתי.כתוב יפה, התחברתי לסגנון השונה, לאווירה של עיר גדולה בלילה (טוקיו).
שיחות הנפש בין מרי לטאקאשהי וקורוגי.
האנשים החיים בשעות הקטנות לפני שהעיר הגדולה מתעוררת לחיי היום יום.
תיאורי הדמויות והקשרים ביניהם,תחושה שמי שהיו זרים הפכו לקרובים באווירה המתאימה.

קשה לי. קשה לי לכתוב ביקורת על הספר הזה. קשה לי בגלל שאני כל כך אוהבת את מורקמי, אבל אני פשוט חייבת להוציא את זה.
הדבר שהכי הפריע לי בספר הוא התרגום. המתרגמת עשתה פה עבודה בינונית ומטה, ונראה כי הספר לא ממש עבר הגהה. נתקלתי בדי הרבה טעויות שמאוד הפריעו לי (כמו למשל המילה 'סווצ'ר' שהופיעה בתחילת הספר מספר פעמים, כמו גם טעויות בסיסיות בתחביר תקין של משפטים בעברית). גם אם נשים בצד את ה'פשלות' הנקודת

את אחרי החשכה -AFTER DARK -של הרוקי מורקמי קראתי באנגלית.
ספר מעולה שמתרחש בטוקיו בשלושה מקומות עקריים במעדנייה, במלון אהבה ובחדרה של ארי אסאי.
העלילה שמתחילה ב-23:56 מתחילה במעדנייה, שם יושבת מרי אסאיי (אחותה של ארי), סטודנטית לשפות בעלת ידע בסינית וקוראת ספר ,למעדנייה נכנס טקשי,סטודנט למשפטים ונגן טרומבון. לכל אחד סיפור מרתק משלווהשניים שהכירו בעבר בפגישה מרובעת, מתחילים לדבר.
אז מסתבר שלמר