סיימתי את קריאת הספר והרגשתי שונה מסיום של ביוגרפיות אחרות, מעורב מחד , ו "מוכוון" מאידך.
הקריאה היתה חוויה, ישבתי צמוד לאזניות וליו טיוב, וכל שיר שהוזכר שמעתי מיד. היות והמילים הן עיקר החוויה אצל מאיר אריאל, פתחתי חלון נוסף למילים ועקבתי במקביל על העיבוד של השירים, על ידי חבריו ואוהביו של מאיר: אלונה טוראל, שלום חנוך ועוד ועוד.
והייתה בי בסוף חמצמצות מסוימת שעל פשרה נדבר בסוף .
נתחיל במאיר אריאל.
זהו אדם מיוחד שגדל בקיבוץ משמרות, בסביבה עוטפת ומקבלת אנשים "חורגים", מין אליפלט בשירו של אלתרמן:"אם גוזלים מידיו צעצוע, הוא נשאר מבולבל ומחייך ..".
מאיר אריאל גם אהב והתמסר לקיבוץ ונתן לו את יכולותיו.
המפליא , שגם בשירות הצבאי, התקבלה "חריגותו" בהבנה, אם זה שחבריו לאוהל סידרו לו את הציוד לפני מסדר, או רס"ר שמחזיר לו כומתה ש"שכח " במגורי הבנות במבט נוזף וחצי מחייך.
למאיר היו תכונות נדירות של מקבל את הסביבה והקיים, לא נלחם בה. ויכולת זאת הפכה אותו ל"מקובל" אצל גברים ו.. כמובן נשים.
זה לא עשה את החיים שלו קלים יותר, היו בהם הרבה משברים, אבל הפתיחות הזאת , לא מעמדה שיפוטית, הפכה אותו ליוצר מיוחד, קשוב לסביבה החיצונית ובעיקר לפנימיותו.
ואולי זהו סוד ותוכן יצירותיו, לא קוצנזואלי, מחד, מגיש, אבל לא מבקש כבוד ויקר תמורת זה.
ואם נכשל במשהו הוא מנסה שוב. לא בגלל שהוא בטוח שמה שהוא יוצר מחייב את כולם לסגוד לו, אלא, זה כורח פנימי שלו.
מה שכתבתי עד עתה , הוא סיכום רשמים מקריאה של הספר ושמיעה של יצירותיו.
נסים קלדרון כותב באמפתיה כמעט מתמסרת. אפילו חרדה קצת.
הדוגמה הבולטת היא, ההתייחסות שלו לשירו של אריאל "ירושלים של ברזל".
השיר "ממשיך " את "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, ומצביע על המחיר של כיבוש העיר :" ובאה אימא אחר אימא בקהל השכולות".
בשמיעה שלי עתה , זיהיתי כי מאיר אריאל מזדהה עם השייכות שלנו לירושלים.
אבל קלדרון, אינו מקבל את ההוויה של מאיר ברגע המלחמה ולאחריה.
מיד הוא מוסיף את ביקורתו כי " כיכר העיר לא היתה ריקה , והערבים ירדו לים המלח בדרך יריחו".
לא היו בקלדרון , אורך הרוח והקבלה , והאיפוק, כפי שהיו למאיר אריאל.
מה עוד שהביקורת שלו על חלק מהנושאים בוטאה אחר כך.
כשבאים לכתוב ביוגרפיה של יוצר, חייבת להתקבל תמונה סדורה של יצירותיו, וזה אין בספר.
קטעי יצירות מוצגים לצורך תיאור שלב בחייו של מאיר אריאל.
בחרתי לשמוע אלבום שלם של יצירתו, שייצג הלך רוח ותקופה בחייו, ורק כך הבנתי לעומק את הדברים שקלדרון כותב.
איני מתייחס לניסיונות לגונן על מאיר אריאל בנושא התבטאותו על להטבי"ם.
אין ספק זהו ספר חשוב וראוי לקריאה.
חבל כי הכותב, לא שמר על ריחוק מסוים , כדי לתת חוזק לביוגרפיה וליצירות.
ממליץ לקרוא אותו עם שמיעה צמודה של יצירותיו של מאיר אריאל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
