לא ייאמן עד כמה סופרים אוהבים את סוגת "הסופר הכותב על כתיבת ספרים". או בעצם ייאמן גם ייאמן, כי אדם הרי קרוב אצל עצמו. למה לחשוב ולטרוח לדמיין מקצוע אחר, נהלים, שעות עבודה, דינימיקה, בוסים ומשברים או לעשות תחקירים אצל אנשים שעובדים בעבודות אחרות, כשאפשר פשוט לשטוח את מציאות היומיום ולשבת לכתוב על מה שהסופר מכיר ויודע. כלומר ישיבה בבית, מעבד תמלילים, מחסום כתיבה, סוכן, מוציא לאור וחיבוטי הנפש של כותבים ועוד מהעולם הזה? באמת למה? אז כמו חיי מדף, הספרייה האחרונה, תעלומת אנרי פיק, ועוד ספרים רבים - גם הספר הזה עוסק בעולם הכתיבה וההוצאה לאור של ספרים.
מנשה שחר, ששמו הוא תרגום של השם מורגנשטרן, הוא ישראלי בגיל העמידה והוא בעלים של הוצאת ספרים שקיבל בירושה מאביו ומסבו הנודע שהיה סופר ומו"ל עברי בארצות שונות. הוא יוצא בעקבות הסבא הזה - תחילה ביוזמה של כתיבת ביוגרפיה של הסב, פרוייקט שהוא מוסר בידי ידידו גד נוב. לאחר מכן הוא מנסה להקים את ימי ההוצאה לאור כמקדם, שוכר לעבודה את מריאן, קרובת משפחה רחוקה שדופקת על דלתו, לאחר מכן נוסע בעקבות יפהפייה לגרמניה בניסיון להקים שיתוף פעולה עם אביה המו"ל הגרמני. ובסופו של דבר, כשהוא חובר לאלמנתו של קרוב משפחה אחר, הוא יוצא יחד איתה בניסיון למצוא את חשבון הכספים של הסב שהוחרם אי שם בשואה ועקבותיו לא נודעו. שחר הוא איש נוקדן וטרחן, דמות משעממת ואפורה להפליא שנופלת בכל מלכודות העסקים, המסחר והחברה, ואפילו ידידיו לא מצליחים להניא אותו מכך. את ידידותו עם גד נוב הוא מאבד בעקבות אחת ההסתבכויות העסקיות, וכל מה שנשאר לו אלה הכתבים של הסב הזקן והביגורפיה המכובדת שיצאה בעקבות הכתבים הללו. בהתאם לדמות גם הספר אפור ונוקדני, מלא ציטוטים ממכתבים וספרים בדויים במספר רב של משלבי לשון ובאות נטויה.
חלק מהדברים הזכירו לי את הדברים שקראתי על ספרות יידיש ועברית בישראל ובגולה בתחילת המאה העשרים, וכמובן די הרבה דברים על קשרי משפחה מהסוג שאמא שלי היתה רווה מהם עונג, בהכירה כל בן דוד מדרגה שניה, בת זוגו, משפחת המקור שלה, צאצאיהם ובני הזוג. אני קצת עייפה ממשפחות אשכנזיות בדור של אחרי השואה שבו יודעים לפעמים שמישהו הוא "קרוב שלנו" גם כאשר חוטי הקירבה מתפוררים להפ. אמא שלי לא היתה נופלת ברשת של מריאן כזאת, והיתה חוקרת אותה כראוי עד שהיתה מגלה לעומקו את טיב הקירבה המשפחתית. אבל משפחות הן שונות זו מזו גם ביכולת שימור הקשרים וגם בסנטימנטים. רק היום קיבלתי הודעה מהמשוררת, בת הדוד של אביו של בעלי, על הפטירה של אשתו השנייה של דוד שלה, ואם זה נשמע לכם רחוק וקלוש אצם צודקים. הייתי מאמינה מאוד להספד הנרגש שלה ועד כמה אהבה שררה בין שתיהן, אם לא הייתי זוכרת שיר באחד מקובצי השירים שפירסמה המשוררת ובו כתבה באריכות על עשרות החתולים של אותה דודה זקנה, שיר שגורם לי לחשוד שכל הקירבה והאהבה הרבה היתה אינטרסנטית - יש כאן אישה עם מנהגים מוזרים והיא יכולה להיות חומר ספרותי טוב.
אבל נחזר אל הספר הזה. הפרקים קצרים יחסית, לכל אחד מהם כותרת, ורוב הכותרות הם שמות אנשים, דמויות באותו והולכות לכיוונים שונים וכך גם חוטי העלילה משוטטים להם במרחב ובזמן בחלל העולם. בסוף נוצר איזה טוויסט לא מפתיע במיוחד אבל כורך הכל יחד, ועדיין לא נראה לי ששווה לקרוא את הספר בשבילו.
