אל הספר הזה הגעתי משוחדת מראש. קראו אותו לפני שניים מבני ביתי, וטענו שהוא מתבכיין ואגואיסטי. אני חושבת שהם התכוונו אל דמות המחבר כפי שהיא מתבטאת בספר ומשתקפת בדמות הגיבור, אבל זה לא משנה. ואני דווקא נהניתי מהספר.
כשאני מנסה לפרוט לעצמי לפרטים ממה בדיוק נהניתי, קצת קשה לי לומר. הקצב של הספר טוב, אבל העלילה (אני חייבת להודות) מופרכת למדי. בתחילת הספר מגלה הגיבור, יונתן, דרך השותף שלו לדירה, את החוק המתרקם - חוק שנועד להטיל סנקציות על רווקים החיים בגפם. הוא פוצח במחאה המעתיקה אחת לאחת את מחאת הדיור של קיץ 2011 ומכאן מתגלגל כל הסיפור.
הסיפור זורם וקליל, אבל הפרטים הקטנים מפילים אותו. נעזוב את מידת ההזיה שבעצם החוק המדובר. כבר ראינו חוקים הזויים יותר שנחקקים במדינתינו הקטנה. אבל קשה לי לתאר לעצמי רווק בן 35, עובד ומתפרנס, שחולק דירה עם שותף. דוגמה אחת. דוגמה נוספת היא הבחירה המוזרה למקם את הסיפור בשנת 2020, מבלי לחשוב שאולי בעתיד הזה לא יהיו מסרונים, תכניות ריאליטי או פייסבוק. (מי שחושב שזה לא משנה - שיעצור רגע ויחשוב מה הוא ידע בשנת 2004 על טלפונים חכמים למשל). התיארוך העתידני מאפשר לדבר על חברי כנסת ששמותיהם לא מוכרים לנו, ולבחור לארה"ב נשיא רווק. לא משהו משמעותי לעלילה.
הסיפור, כאמור, זורם. יחד עם התוודעות אל חייו הפנימיים של יוני המספר, אנחנן גם לומדים להכיר את משפחתו הלא ממש מתפקדת, את המחירים שגבו חיי המשפחה מאימו היוצרת, את הטראומה שהגיבור סוחב מילדות ועוד. נגיעות הומור בספר מסופקות ע"י טוקבקים המגיעים לאתר של "האגודה למניעת בדידות" ומספקים נקודות מבט שונות על המושג "בדידות" ועל חיי הרווקות.
בשורה התחתונה, בלי התעלמות מחולשות הסיפור, לי היה כיף לקרוא.

















