• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
חרב פיפיות בידם

חרב פיפיות בידם

מאת אלי הולצר

הביקורת של סימניה

תמונה של סימניה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
חרב פיפיות בידם

חרב פיפיות בידם

מאת אלי הולצר

הביקורת של סימניה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של סימניה
הוצאה לאור:מכון שלום הרטמן,כתר
שנת הוצאה:2009
סדרה:יהדות ישראלית
קטגוריה:דתות ואמונות - כללי

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•3 דקות קריאה

אם תשאלו את הרב אהרן שמואל תמרת ז"ל בוגר ישיבת וולוז'ין ומי שהיה חברו לספל הלימודים של חיים נחמן ביאליק, הוא היה אומר לכם ללא היסוס שהציונות היא אלילות.

על פי הרב תמרת, שלא במקרה כתביו לא התפרסמו בארץ ישראל ולא למדו את מחשבתו העיונית, כל תודעה וכל אידיאולוגיה שמבכרת את הכלל על פני הפרט כיצור אוטונומי, כל אידיאולוגיה או תפיסת עולם המבטלת את קדימותו הערכית של האדם, ומכפיפה אותו לרעיון או מושג אחר הקודם לו בחשיבותו הוא בעיני הרב ובעיני היהדות התורנית תפישה 'אלילית'.

האלילות היא על כן , לפי המחשבה התורנית דתית, 'ביטול האדם והשפלתו, לעשותו עבד רצוץ תחת רגלי הכוחות האפלים והאשמדאים, המושלים על העולם' ( 'מוסר התורה').

לשיטתו של הרב, האידיאולוגיה הלאומית המדינית היא התגלמותה המודרנית של האלילות: במישור הרעיוני, היא מציבה אידיאלים העומדים מעל קדימות הערכית של האדם הפרטי, וממשיך ומסביר הרב שאידיאולוגיה לאומית מדינית דומה לתרבויות האליליות בכך שהיא אינה מכוונת להסתכלות האדם אל נפשו פנימה אלא היא מנציחה את הריקנות הקיומית האישית ו 'מושכת' את האדם לעבר רעיונות וערכים 'נשגבים' כביכול עד שצלמו של האדם נמחק ונטבע בתוך אותה אידיאולוגיה .

הרב תמרת טוען שהלאומניות היא חזרה אחורה מבחינה התפתחותית של האדם אשר מחזירה אותו אל 'חזיונות ברבריים', 'זמני חושך' ו 'בת תופת' של הרוע והעריצות באדם.

אחד התיאורים שלו את התנועה הציונית הוא מביא בספרו 'ספר היהדות והחירות' :
"מעת התגברה 'הלאומניות' לקו גם מאורות ההשכלה, התעפש אויר בתי הספר ובתי תחכמוני, ובראש כל תקלה וכל קטטה אספסופי פוגשים אנחנו כפעם בפעם את תלמידי בתי הספר בכפתוריהם הנוצצים נוסעים ראשונים אומרים: "הכו!" "הכו!" במלה אחת מה זאת שנתמלא כל חלל העולם מגיפה, נשיכה , רביצה ובעיטה מעת התרוממה קרן "הלאומיות" .

"יסוד התבל הוא האדם הפרטי…מה שאין כן אם תהא הנחה זו של הכרת זכויות האדם הפרטי נעדרת, איזה כינויים אחרים, כמו 'הציבור', 'החברה', 'הלאום' ייקחו עמדתה להיחשב ליסוד התבל, אשר בשבילם נברא האדם הפרטי ?"

הופעת הלאומיות היא 'מחלה' מכיוון שבגרעין השקפת עולמה טמון הזלזול באדם וככזו היא מנוגדת לגמרי עם הייעוד הדתי מוסרי של תורת ישראל.

"הציונות היא לא רק זלזול בערך האדם, אלא גם ביטויי שנאה , מיליטנטי, כוחני בקבוצות חלשות יותר. הרב תמרת יוצא כנגד התרבות הלאומית לוחמנית הנושאת מתח דתי שמקורו אלילי 'מזבח ארץ המולדת' 'קורבנות' מקדשי מלחמה עבודת אלילים קדמונית."

ייעודו של עם ישראל הוא במחאה המוסרית נגד אידיאולוגיות אלילות ולאומניות , 'דעת אלוהים 'שאליה שאפו הנביאים "לרומם את האנושיות על פסגת תעודתה המוסרית, להפך את האדם ליצור רך, זך ועדין, הרואה חיים אך בטוב ושונא שנאת מוות את הרע"

הדברים מובאים מתוך ספר חדש שיצא לאור בשם : "חרב פיפיות בידם" – אקטיביזם צבאי בהגותה של הציונות הדתית. של ד"ר אלי הולצר בהוצאת מכון הרטמן והפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן במסגרת 'יהדות ישראלית' הוצאת כתר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של קורנליוס
קורנליוס
תמונה של נולי
נולי
תמונה של yaelhar
yaelhar
4קוראים|גיל ממוצע42|50%נשים

על המבקר

תמונה של סימניה

סימניה

חבר מזה 15 שנים
35 ביקורות•5 נבחרות•168 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
פסיכולוגיה - כללי•ספרות מקורית•שירה - מקור
תמונה של סימניה
סימניה
חבר באתר מזה 15 שנים
ביקורות35
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבל168
דירוג ממוצע4.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
פסיכולוגיה - כללי5ספרות מקורית4שירה - מקור3

דיון על הביקורת

4 תגובות
סימניה
סימניה •לפני 14 שנים

יעל

הרב היה מודע מאד לדבריו, גם אני מאד מודע לדברים שאני כותב ומביא כאן, זו הכן מחשבה שיש לבחון אותה ולדעתי אף לאמץ אותה.
yaelhar
yaelhar•לפני 14 שנים

את זה הבנתי מסקירתך את הספר.

על חוסר המודעות של הרב למשמעות הרחבה של דבריו, זו היתה (ונשארה) ההערה שלי.
סימניה
סימניה •לפני 14 שנים

יעל

מה שהרב אומר הוא שהציונות היא רעיון אלילי המנוגד לדת היהודית. כל אידאולוגיה או רעיון הפוגעים באדם ומעמידים את האידאולוגיה מעל האדם הפרטי, כל אדם, הרי זו מנוגדת לדת היהודית. לאומיות איננה חלק מהיהדות.
yaelhar
yaelhar•לפני 14 שנים

כלומר, אם הבנתי נכון

כבוד הרב מעמיד את זכויות הפרט מעל אידיאולוגיה? הפרט הוא החשוב ולא הרעיון? ואמונה ברעיון היא "אלילות"? החלף "לאומיות" ו"ציונות" ב"דת" והרי לך ימות המשיח...
4 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סימניה

חלום הצבר הלבן

חלום הצבר הלבן

מירון בנבנשתי

הביטוי "עלינו על ההר" כבשנו אותו הוא חלק מהטרמינולוגיה השגורה של המטיילים, ההליכה היא בחלקה ממש אובססיווית, כי לא בהכרח הולכים בשביל.

כדי להגיע למקום ספציפי, הטיול עצמו הוא סוג של טקס, יש בו כל המאפיינים של פעילות טקסית, סמלית:

מוכרחים להשתתף, לא להפסיד שום פרט, להריח, לטעום, להקשיב, כמו פעילות טקסית מקובלת , הכול מעוגן בסדר מוכתב מראש, והמשמעות של הטקס, במקרה הזה, היא כיבוש",

ואכן הצברים שנולדו בארץ ותנועות הנוער , ראו עצמם נטולי תסביך זהות, מצאו בטיול אמצעי למימוש בעלות.

הטיול הרגלי כמפתח לכספת הזיכיון על ארץ-ישראל. בעלות על הארץ נתפשה ע"י מעשה הבעילה וכיבושה בעוד אתר ועוד פיסת מדבר.

כיבוש הארץ בתרמיל, מימיה ושק שינה, היה עבורם וגם בתקופה משמעותית בחיי ,חלק בלתי נפרד של האתגר הלאומי הכולל, סימון הארץ וכיבושה.

יצאנו לנוף למסעות במדבר בעיקר כדי לכרות שוב ברית בין הארץ לבין החיים המתחדשים בה.

אני זוכר כיצד הייתי מקריא לחניכים שלי בפאתוס את דבריו של עמוס קינן בעודי עומד על מצוק בהרי הנגב והרי אילת :

"מי שהלך פעם צמא בתוך נחל צאלים, מי ששתה מים בעין-ענבה, מי שהלך עם תרמיל על הגב ושתה מים מהגבים, מי שראה את הצוקים הנוראים של נחל חבר – מי שראה את כל הדברים האלה הוא בן לארץ הזאת והוא בן למורשת של הארץ הזאת.

מי שהלך עם התרמיל על הגב, ראה לאן ברחו כל איש מצוק ומר נפש עם המלך דויד, ראה לאן הלכו הקנאים, הסיקריקים והאיסיים ללחום את מלחמת החירות האחרונה, אותה מלחמת חירות אחרונה שאלמלא היא, לא היינו נגאלים אלף ושמונה מאות שנים לאחר מכן, ולא היינו הולכים במדבר כדי להישבע במצדה ששנית מצדה לא תיפול, ולא היינו לוחמים את מלחמת השחרור ולא הייתה מדינה.

המערות האלה התלויות כקיני נשרים מעל תהומות הנחלים הצחיחים האלה עם המצוקים הנוראים מעליהם. המדבר הלבן שקנאים ולוחמי חופש ונביאים והוזים מצאו בו מקלט אחרון. היסטוריה מעוררת צמרמורת, חלחלה וגם רוממות הרוח. המקום שאליו אתה בא להתפעם, להישבע, מקום שכולו זכר לחורבן אבל מקום שממנו אתה שואב כוח להילחם על חייך ועל חירותך."

אני לא אשקר אבל עד היום אני מתרגש כאשר אני קורא את הטקסטים ששמרתי מאז בלכתי במדבר, שלושה קלסרים עבים מלאי טקסטים וקטעי קריאה מרגשים.

אני זוכר כיצד הובלתי חניכים צעירים מתנועת הצופים ובני עקיבא ובנות אולפנא , אל 'מסע כמסה ומבחן'.

כל המרבה בקילומטרים ושעות הליכה וממעיט בתוך כך במים ובמזון, הרי זה משובח זוהי הייתה מפת השבילים של דור הפלמ"ח.
מאז עברו מספר שנים, גם אני למדתי והשכלתי וגם אני התפכחתי .

התפכחות הרבה יותר ראויה לקריאה היא ההתפכחות של מירון בנבנישתי , היסטוריון , עיתונאי ואיש ספר אשר הוציא בתחילת השנה החדשה ספר בשם 'חלום הצבר הלבן - אוטוביוגרפיה של התפכחות' בהוצאת 'כתר' .

ספר שחשוב מאד לקרוא אותו במיוחד ביום כיפור בעיקר כי הוא ספר שהוא כולו וידוי של כהן גדול בבית המקדש הישראלי, שנולד אל תוכו והיה משרת בקודש שנים רבות כחוקר היסטוריה של ארץ ישראל וכמחנך דורות של צעירים .

מירון בנבנישתי לא רק נולד בארץ אלא גם גדל בבית בו המפה וההיסטוריה של ארץ ישראל היו חצר המשחקים שלו: "גדלתי בתוך מפות."

אבל לא רק בתוך מפות אלא גם בין שדות, תילי אבנים, כפרים וחורבות של כפרים ערביים אותו אביו לקח למסעותיו בארץ .

בספרו האוטוביוגרפי הווידוי משרטט לנו מירון בנבנישתי את מסע חייו והדרך אותה הוא עשה מילד 'נאו כנעני' לנער ציוני-סוציאליסטי מהקיבוץ ,

לחוקר טבע והיסטוריה של ארץ ישראל דרך התבוננות מפוכחת וישרה, נוקבת ,ביקורתית עם חמלה גדולה להוריו, לבני דורם, למקימי הארץ הזו שהקימו את מדינת ישראל על חורבותיה של תרבות ערבית ילידית שהייתה כאן לפני שאלו עלו מארצות מזרח אירופה ונהפכו לחלוצים.

מירון, מתאר את המיתוסים הכוזבים ומשרטט את נקודות הציון והטופוגרפיה של אותם מיתוסים על שבילי הארץ ואתריה .

הוא בעיקר מתאר את הניסיונות לשרטט מפה ישראלית ע"י מחיקת המקומות והכפרים הערבים , באמצעות כתיבת גבולות חדשים של טופוגרפיה ועתיקות , דרך זיהוי מכוון של אתרים כאתרים צלבנים שהוא היה אחראי לזיהויים ובדרך זו מחק את מה שהציונות לא רצתה לראות , לזכור ולדעת שיש בארץ הזו תושבים ערבים.

"אבא רצה שאצמח כמו עץ מאדמת הארץ. שאהיה חלק טבעי מהנוף. ויכול להיות שהוא באמת הצליח: אני בן הארץ. אבל הארץ הזו היא ארץ שתמיד היו בה ערבים. בעיני ארץ ישראל בלי ערבים היא ארץ מעוקרת."

מסקנתו של מירון בנבנישתי היא הכרה והבנה שהארץ הזו אין לה עתיד אלא להיות מדינה דו לאומית אבל מדינה כזו שלא שוללת את הקיום היהודי וגם לא שוללת את הקיום הערבי.

ספר שהוא לא רק וידוי אלא שיעור היסטוריה , גיאוגרפיה ושיעור מולדת לכל אלו שבאמת ראויים לקרוא לארץ ישראל בשם מולדת לאלו שאוהבים אותה והיא יקרה להם מאד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•סימניה
על דעת הקהל: דת ופוליטיקה בהגות היהודית

על דעת הקהל: דת ופוליטיקה בהגות היהודית

בנימין בראון

תכלית הפילוסופיה על פי אביעזר רביצקי אינה רק למדנות והגות עיונית אלא בעיקר הליכה של הפילוסופיה אל תוך השדות החינוכיים, פוליטיים.

'עיצוב פילוסופיה פוליטית' , התייצבות כנביא לחברה והרדיפה אחר פוליטיקה נאורה יותר, אנושית יותר ,תבונית ורגישה יותר זוהי התכלית הנעלה של הפילוסופיה.

לכבוד יובל שנים של עשייה ופעילות ענפה במרחב התרבות , המחקר , המחשבה ופעילותו הציבורית פוליטית בנושא הקיום היהודי יצא הספר 'על דעת הקהל' כשמו המהדהד של ספרו של רביצקי 'על דעת המקום'.

ספר המכיל קובץ מאמרים המקשרים בין פוליטיקה לדת ומכילים נושאי דעת בהם עסק רביצקי לאורך שנות פועליו: נושאי דת ומדינה, יהדות ודמוקרטיה, תרבות ציבורית ומחקר עיוני של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה, קבלה והלכה.

מתוך יותר משלושים מאמרים אשר נכתבו לכבודו של אביעזר רביצקי בידי מוריו, תלמידיו, עמיתיו חבריו לדרך שליוו אותו בחרתי להביא מאמר אקטואלי להיום מאמר דוגמא לעושר הרעיוני מחקרי של קובץ המאמרים:

המאמר מובא מחלקו הראשון של הספר ( שני כרכים עבי כרס) המביא עיונים מהגות מתקופת העת העתיקה וימי הביניים "אנרכיזם, שיוויוניות וקומוניזם במשנת ר' יצחק אברבנאל של הפרופסור זאב הרוי מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית:

אביעזר רביצקי פיתח קו פרשני אותו החל הפילוסוף ליאו שטראוס אשר טען שתפישת היסוד של ר' יצחק אברבנאל הוגה הדעות בתקופת ימי הביניים והרנסנס אשר חי בפורטוגל, בקסטיליה ובימיו האחרונים בוונציה שבאיטליה הייתה 'אנטי פוליטית במובהק'.

ר' יצחק אברבנאל התנגד לרעיון מוסד המלוכה מה שהשפיעה על תפישתו המשיחית, לפיו האנרכיה והשוויוניות הן טבעיות לאדם ושלילתם נוגדת את טבע האדם.

כמו הרמב"ם במורה נבוכים אברבנאל טען כי החטא של האדם הראשון היה בכך שנטש את הדרך של הסתפקות בצרכים הטבעיים בלבד וחתר ונהה אח התאוות הדמיוניות שלו.

"האדם חטא במה שלא נסתפק בדברים הטבעיים", העדפת המלאכותי על פני הטבעי, כך למשל קין חטא שבכך שעסק בעניינים מלאכותיים "שכל היום יחרוש החורש יפתח וישדד אדמתו" בניגוד לאחיו הבל, רועה הצאן שעסק בעניינים טבעיים.

לא רק עניינים המנוגדים לטבע והדמיוניים אליהם נמשך האדם היו לו לרועץ ולחטא אלא גם המחשבה והרצון לשלוט על בני אדם אחרים.

ר' יצחק אברבנאל מלמד שהאיש הראשון שהעז לשלוט על בני אדם אחרים היה נמרוד בן כוש. עד נמרוד בני האדם כולם היו שווים, בלי שוטרים ומושלים, בלי מלך ושלטון ובלי כל מנגנון פוליטי כפייתי. היה שיווין והייתה אנרכיה.

נמרוד נקרא 'גיבור' במובן השלילי הוא התגבר על בני אדם אחרים ושלט באחרים כנגד הטבע, כמו כן גם החטא של דור הפלגה לפי אברבנאל היה במעבר מן החיים הטבעיים אל רדיפת המותרות והדברים המלאכותיים והעושר.

פרשנות מאד יפה אפילו 'קומוניסטית' לזמנו הייתה לאברבנאל כאשר זה פירש את הפסוק "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" :

"ושכן היו הדברים הנמצאים אצל אחדים לכולם בשווה, כי לא היה לאדם הפרטי נחלה ולא דבר אחר פרטי לשימושו, כי הכול היה אחד ושווה לכולם, כמו הלשון.

ואמנם כאשר נטו לחידוש המלאכות בבניין העיר והמגדל (מגדל בבל) הסירו עצמם מן האחווה ונעשו הקניינים והנחלות פרטיות ובאו לידי חילוף וייחוד מתוך חמדתם לקחת ולייחס כל אחד לעצמו דברים מיוחדים ולומר 'שלי שלי ושלך שלך' עד שמפני זה נפרדו איש מאחיו"

הדברים ה 'אחדים' משמעם משותפים, כבר המדרש בבראשית רבה מפרש כך: "ודברים אחדים-ודברים אחודים, מה שביד זה ביד זה ומה שביד זה ביד זה"

אברבנאל ממשיך ומפרש שגם השפה הייתה משותפת לכל האנשים בשווה 'שפה אחת' ולא 'רכוש' פרטי של אף אחד, השפה איחדה את בני האדם ולא היו שפות שונות ונפרדות .

כך גם לא היה רכוש פרטי ולא נדל"ן לאף אדם, חברה שיתופית , חברה סוציאליסטית .

בהמשך המאמר ישנו הסבר ופרשנות להתנגדות של אברבנאל למצווה להמליך מלך בישראל והמצווה בספר דברים ביחס להמלכת המלך היא מצווה מותנית ובדיעבד בלבד, למעשה היא פשרה עם היצר הרע של בני ישראל להיות 'ככל הגויים'.

שם אברבנאל עורך השוואה מאלפת בין הדרישה להמלכת מלך 'כי תבוא אל הארץ' לבין פרשת אשת יפת תאר בפרשת 'כי תצא למלחמה' .

מעניין לקרוא את הדברים בעיקר בהתבוננות היסטורית ובהקשר מקום מגוריו וחייו בשנים האחרונות לחייו בעיר וונציה שבאיטליה שהייתה בתקופתו ממלכה אשר קראה והציבה לעצמה את האושר הכלכלי כיסוד הממלכה יחד עם היותה 'רפובליקה' עם חוקים נוקשים שהשלטון עבר מידי תקופה שלושה חודשים עד שנה לראש משפחה אחר בממלכה והתנגדה להציב לעצמה מלך שליט אחד .

בדוגמא קצרה זו ניסית להביא את הרוח שנושבת בתוך פרקי הספר ובמיוחד את החיבור בין פילוסופיה לפוליטיקה ובין פרשנות דתית למחשבה מדינית .

כך באמצעות טקסטים, מקורות , הוגים, וחוקרים רבים נוספים נערך ספר היובל לכבוד אביעזר רביצקי בידי מנחם לורברבוים, אבינועם רוזנק וידידיה שטרן אשר כרכו את הדת והפוליטיקה בהגות היהודית מתוך עולמו הרחב של רביצקי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•סימניה
האלביתי

האלביתי

זיגמונד פרויד

מחשבה יהודית על 'האלביתי' של פרויד .

לאחר קריאת התרגום החדש של המסה אותה חיבר זיגמונד פרויד "האלביתי" ("Das Unheimliche") אשר פורסמה לראשונה בשנת 1919 הדהדה לי בראש לאורך כל קריאת הטקסט המילה בשפת האידיש של הביטוי 'בעל הבית' .

'באלאבאסטע' , 'באלגולה' , 'דער באלבית' , כולם מילים יהודיות עתיקות שמשמעותם הוא 'בעל הבית' זה ה"מצביע" לא רק על משמעות, אלא גם יוצר הדהוד סיפורי, סיפור קיומי המספר על האדם כבעל שליטה על חייו- ההפך הגמור מהאלביתי של פרויד.

"תחושת עצם הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, תחושת הצמרמורת והאי-נוחות שעולה במפגש עם הביתי"

אולי בגלל הקושי בזמן קריאת הטקסט ותחושת חוסר השליטה והחרדה שעולה בזמן הקריאה, הרגשתי שלא במודע להחזיק בביטוי עברי הנשמע דומה אך עם משמעות המעניקה עוגן ויציבות בזמן הקריאה.

ואולי בגלל המחשבה שגם פרויד גדל בבית יהודי ואולי גם אצלו ההורים ידעו ודיברו באידיש הוא לפחות היה חבר נכבד של החברה הווילנאית לטיפוח האידיש.

מעניין לדעת שפרויד נולד במשפחה יהודית אבל כנראה משום מה ללא שם משפחה ורק שנים מאוחר יותר נקבע שם משפחתו . השם פרויד בא, כפי שמראה אילן הייחוסיין, מפריידה, פריידה הייתה אישה חשובה ומפני זה נקרא שמה על המשפחה.

בשנת 1812 בא פקיד אוסטרי לבוצ'אץ' עיר הולדתו של פרויד וקבע, לפי החוק, את שמותיהם המדויקים של התושבים. אז נקבע השם פרויד.

ילד יהודי שנולד ללא שם משפחה הוא ילד שעסוק מאד בשפה ובמילים ומשמעותם, כך גם פרויד הילד שגדל ושיחק עם המילים כפי ששיחקו עם שם משפחתו.

הבית זה המשפחה, להרגיש לא בבית זהו גם ביטוי של הדרך בה אתה מקבל את שם משפחתך.

רוב הילדים נולדים אל תוך הבית , אל תוך המשפחה , אלו שלא נולדים אל משפחה יכולים הרבה יותר בקלות לזהות את תחושת המועקה והצמרמורת לאי הנחת עם המפגש הביתי.

כותב ארנסט ינטש בפרק מבוא לתרגום : לעניין הפסיכולוגיה של האלביתי :

"לעתים קרובות קשה במיוחד באפלולית להבחין בין בובת שעווה, או דמות מעין זו, לבין אדם ממש.

אצל אנשים מסוימים, בעלי טבע רגיש, מסוגלת דמות כזאת לשמר את האי-נעימות שעוררה גם לאחר שקיבלו את ההחלטה אם רוח חיים בה אם לאו.

כנראה מדובר בספקות משניים, מודעים למחצה, אשר מתעוררים בכל פעם מחדש באופן מוכני עם ההתבוננות החוזרת ועם תפיסת הפרטים העדינים יותר, ואולי זהו רק רטט חי של זיכרון הרושם המביך הראשון המוסיף עדיין להתקיים.

העובדה שדמויות שעווה כאלה מציגות לעתים קרובות איברים ממוכנים, שעשויים להגביר את פעולת הרגש הנדונה, איננה בשום פנים העיקר: גווייה אמיתית שהותקנה באופן ממוכן אינה נראית דוחה כל כך בהכרח כמו דגם השעווה שנעשה על פיה."

הפער בין הדבר האמיתי ובין הדבר הלא אמיתי , הפער בין ההכרה האינטלקטואלית לבין אי ההכרה של הדבר החדש אולי אי הרצון של הנפש להכיל ולקבל את הדבר החדש יוצר אימה.

"דווקא הילדים הנבונים הם בדרך כלל החששנים ביותר, שכן גבולות יכולת ההתמצאות שלהם ברורים להם יותר מאשר ילדים מוגבלים"

דמיון ומציאות מתבלבלים , בית וחוץ, פנים ואינטימיות לא מופרדים וכך יוצא שדווקא האינטלקט מעורר אימה ותחושת הכרה וחוסר שליטה במציאות .

נראה כאילו הדהדתי והחזרתי לפרויד את השליטה מתוך רצון שלי להחזיק בה באמצעות המילה 'בעלבית' ואולי לספר לו ולעצמי שאנחנו יהודים וליהודים אין שליטה בחיים.

תחושת אי הודאיות הנפשית המהווה סיבה לתחושת אלביתית היא הטלת הספק במציאות והעברה של אנרגיה פנימית היוצרת חרדה אין סופית – מאפיין כל כך יהודי.

מסה חשובה לקריאה ועיון לאלו העוסקים בתחומי הקיום האנושי והניסיון להבין אותו.

'האלביתי' זיגמונד פרוייד , מבחר כתבים , ח - הוצאת רסלינג

לפני 13 שנים•
★★★★★
•סימניה
על אי-היכולת לחלום

על אי-היכולת לחלום

תומס ה' אוגדן

המקום הטוב לקבל החלטות

כאשר אנחנו שוכבים עם ראש על הכרית אנחנו לא רק מניחים לטרדות החיים אלא בעיקר מעלים מתוך הכרית זיכרונות ילדות ומחשבות עבר,

המחשבות אז נעשות רכות יותר ובעלות ערך, הדברים שחשבתי פתאום מקבלים את העדינות והמחשבה הנכונה.

הקבלה הזו והלך החשיבה המנומנם עובר גם אל מי ששוכב על הכרית שלנו, בן הזוג, בת הזוג –

רק שם אתה מרגיש מוכן לספר לה את סיפור חייך ולחזור איתה אל מקומות רחוקים, אפילו שולחן המטבח לא מחזיר אותך אל מחוזות העבר.

אולי בכלל צריך לקבל החלטות רק בשכיבה במיטה,

אולי גם צריך לקיים ישיבות צוות על מיטה זוגית ובכל משרד מנכ"ל או שר להניח כרית מלאת נוצות אווז. הכרית סופגת גם את הדיבור שלנו, לא פעם צעקתי אל תוכה והיא ספגה את הדמעות .

כאשר מניחים את הראש על כרית שם אפשר לחלום ולחבר דמיון אל מילים.

הרצון לחשוב והפחד מפני החשיבה הם שני הצדדים של אותה חוויה, הפחד לחשוב וללמוד מהניסיון מעורר מחשבות מטרידות שאפשר לחשוב אותן רק בעזרת אדם נוסף .

זהו בדיוק מה שטוען ביון פסיכואנליטיקאי אשר אומר : " היחידה האנושית היא זוג, צריך שניים כדי להפוך לאחד".

כך היא היצירה הנקראת 'חלום' זוהי אותה פונקציה לא מודעת לעיבוד החוויה, הקיימת לדעת תומאס אוגדן פסיכואנליטיקאי שחיבר את הספר 'על אי היכולת לחלום' ועליה הוא מרחיב בספרו,

החלום הוא מבנה עומק בו האדם נכנס לא במודע לשדה האינטרסובייקיטיבי שמכונן אותו כסובייקט המסוגל לעבד את חוויותיו באופן לא מודע, זוהי שניות ('שניים') שקיימת בין שתי תודעות שמעבדות ביחד חוויה רגשית פנימית המאפשרת לאדם 'להתבונן' בחוויות שלו ולעכל אותם.

ההפנמה במעשה החלום אינה של 'אדם אחד' אלא יחסים בין שניים, מה שמעניין עוד יותר הוא העיסוק והמעבר של אוגדן מתוך התבוננות בפונקצית החלום והעברתו לעבודה הטיפולית הפסיכו תרפויטית ומבחינה זו המטרה של התהליך הפסיכואנליטי אינה לעזור לאדם ליישב קונפליקטים פנימיים לא מודעים אלא לעזור לו לפתח יכולת לחשוב ולהרגיש את החוויות שלו והיכולת הזו היא היכולת לבצע את מלאכת החלום .

כך הוא ממשיך להתבונן ולהסביר באמצעות תיאורי מיקרה את מה שנקרא 'השלישי האנליטי' תוך עבודה עם עובדות קליניות אינטר סובייקטיביות, הוא מפרט ומסביר בדרך בהירה מהו אותו reverie והטכניקה הפסיכואנליטית.

ספרו המאלף והמרתק של אוגדן 'על אי היכולת לחלום' היא קריאה של טקסטים פסיכואנליטיים כפי שקוראים שירה ופרוזה, תוך הקשבה לטון , למקצב ולבחירות האסטיות, זה לא מיקרה כי לפי אוגדן כדי להבין מטופלים צריך להבין שירה.

במיוחד כאשר השפות הן של השירה והן של הפסיכואנליזה מבקשות להביע את מה שאי אפשר לומר בצורה אינפורמטיבית, לחתור תחת המילים עצמן, שפות אשר מבקשות לחיות, ליצור אפקט, לעבוד.

מעניין מאד תפישה נוספת ושונה מאד מתפישתו של אבי החלומות פרויד, אותה מביא אוגדן בספרו ביחס למקומו של החלום ומשמעותו לאדם החולם.

פרויד טוען, כפי שרבים רואים כך גם היום, בספרו 'מלאכת החלום' שמלאכת החלום מאפשרת לתת ביטוי של הלא מודע להפוך למודע ומטרת פענוח החלום הוא להביא את הלא מודע למחשבות זמינות ומודעות. בניגוד לתפישה מוכרת זו אוגדן טוען שהחלום מטרתו להכניס את המודע ללא מודע ולמרחב השניוני של 'שיח בין שניים' המתקיים בתוך האדם ורק שם יכול האדם לעשות עבודה עם עצמו וכפי שאוגדן מתאר בשפתו 'לחיות' .

ספר זה של אוגדן, הוא אחד הספרים הטובים שקראתי מזה הרבה זמן יחד אם זאת הוא מצריך קריאה עדינה , רגישה ומאד ממוקדת מצד אחד ומצד שני התובנות והעומק של הדברים יכולים להיכנס פנימה ולהיות מעוכלים רק כאשר אתה קורא את הספר במיטה במצב שכיבה לפני השינה .

לפני 13 שנים•
★★★★★
•סימניה
דיבס : הילד המחפש את זהותו [2010]

דיבס : הילד המחפש את זהותו [2010]

וירג'יניה אקסליין

" כן פעם טיפסתי, לא הגעתי לפסגה" הוסיף בקול רווי געגועים. .".. אבל עמדתי לרגליה והסתכלתי למעלה, אני חושב שלכל ילד צריכה להיות גבעה משלו לטפס עליה. ואני חושב שלכול ילד צריך להיות כוכב אחד משלו בלבד בשמיים, ואני חושב שלכל ילד צריך להיות עץ משלו. אני ח ו ש ב כך צריך להיות ."

דברים אלו נאמרו ע"י "דיבס" ילד בן 8 בזמן הפגישה הטיפולית שלו עם הפסיכולוגית ד"ר אקסליין .

דיבס הוא "יצור אנושי קטן, חולה עד לעורר רחמים" אשר מטופל ע"י ד"ר אקסליין המספרת את סיפור צמיחתו של אישיות בריאה וחזקה בילד מופרע ביותר בספרה " דיבס – הילד המחפש את זהותו" ורג'יניה אקסליין.

מקום אחר וזמן אחר אני פוגש את הפואמה שכתב חיים נחמן ביאליק לילדים "הנער ביער" על קורותיו של ילד שאינו רוצה ללכת לבית הספר ובוחר במקום זה לברוח לטבע, ליער. שם הוא מאבד את דרכו וניצל בדרך נס על ידי אליהו הנביא המחזיר אותו באורך פלא להוריו.

(ואל תקופת ילדותו של חיים נחמן ביאליק בו מצא את עצמו ברוב ילדותו בצלו הסודי של היער)

זהו אחד השירים המתארים בדידות והזנחה מצד הוריו , יחד עם פנטזיה של תיקון וגאולה.

ילדים הולכים לאיבוד ביער, אבל דווקא שם ביער הם מוצעים את עצמם ומתגלים כיצורי פלא.

החינוך הטבעי הוא סוג של יער, הילדים אם ברצונם ואם לא ברצונם מושלכים אליו ומשוטטים בו, אנחנו ההורים לפעמים איננו מבינים את המשמעות של אותו יער.

ואני שואל בקול את עצמי , כמו אותו הילד :

" כוכבי , כוכבי ,אי דרך בית אבי ? "

אחד הספרים החשובים ביותר בספרות המקצועית המתאר את החוויה הטיפולית ואת יכולת ההכלה וההבנה של המטפל בטיפול בילדים

לפני 13 שנים•
★★★★★
•סימניה
1948 - בין הספירות

1948 - בין הספירות

נתיבה בן-יהודה

בפתח ספרה '1948 – בין הספירות' של נתיבה בן יהודה היא פותחת בוידוי אישי :

"הספר הזה הוא לא "האמת" על הפלמ"ח. אני לא יודעת את "האמת" על הפלמ"ח. אני לא היסטוריונית ולא חוקרת. אין לי שאיפה להגיע אל "האמת" על הפלמ"ח, אני גם מפקפקת אם בכלל יש דבר כזה."

והיא ממשיכה שם: "הספר הזה הוא גם לא "זכרונות". אני לא מאמינה שיש "זיכרונות אמיתיים". ואני גם לא השתדלתי להיזכר, בכלל לא ניסיתי להיזכר... אז מה הוא, כן הספר הזה?

פשוט , מה שיש לי בראש "מאז". כל מה שמ"אז" תקוע לי בראש, תמיד, כל הזמן, כל יום, כל רגע, לא חשוב מתי, לא חשוב איפה, הולך איתי לכל מקום. חי איתי, מזקין איתי."

ספרה הישן ,משנת 1981 אותו מצאתי זרוק ליד פח אשפה ברחוב ביאליק ברמת גן, הוא בבחינת אוצר של ממש.

נתיבה בן יהודה איננה סופרת, הכתיבה שלה אינו יכול להיקרא רומן , אבל הוא אחד הספרים המרתקים והמרגשים, החכמים ומאירי העיניים שישנם בארץ מפי בוגרת קורס קציני חבלה, וקורס קציני ניווטים של הפלמ"ח.

הוא באמת כפי שמתארת נתיבה במבוא לספר ,איננו ספר על הפלמ"ח , הוא ספר על אנשים צעירים , על רוח של תקופה , של שנה אחת בלבד , שנת 1948 מיום הכרזת המדינה שבדרך מיקרה גם היום בו הסתיים קורס קציני חבלה הראשון של הפלמ"ח בו השתתפה נתיבה בן יהודה ,

קורס שבוגריו לא שמעו ולא ידעו בכלל על הכרזת המדינה וגילו זאת לאחר מפגש מיקרי בדרך הנסיעה צפונה ,חזרה הביתה לחופשה בסיום הקורס, עם גולדה מאירסון .

לאורך כל הספר נתיבה מיטיבה לתאר את הפער בין המציאות הריאלית אותה היא פוגשת בעיקר בקיבוצי תנועת העבודה בצפון הארץ, קיבוץ איילת השחר שם היה המטה הראשי של הפלמ"ח שהיה 'זקס' גמור (סוד מוחלט) והתפישה המדומיינת שלנו כפי שאנו מכירים או רצו לספר לנו על 'גיבורי הפלמ"ח'.

מה אומר לכם ומה אספר , מדובר על קבוצה של אנשים חסרי השכלה , ברדקיסטים שאילו לה היו אנשים מאמינים היו צריכים בכל יום לומר לפחות עשרה פעמים ברכת 'על הניסים' .

אבל מילא הפער בין "הפלמ"ח" כפי ששיווקו לנו לבין המוצר עצמו, מדובר על מחשבה ותפישת עולם שונה לגמרי כך למשל נתיבה מצטטת מכתב להוריה אותו היא שלחה לאחר מבצע 'אוטובוס' בו היא מטמינה מטעני חבלה באוטובוס ערבי והורגת 30 ערבים לאחר שזה הדרדר בכביש מצודת יש"ע לעמק החולה:

"שלום, אבא,

מחר, בבוקר השכם, כהרגלך, תפתח את העיתון ותוך כדי ארוחת בוקר תגלה כותרת קטנה: אוטובוס ערבי הופל על ידי כוחותנו, בגליל העליון. וכאשר תמשיך לקרוא תיווכח שמקום המעשה אינו אלא במקום שבו אני, בתך, שורה שם. ובכן, בקשתי היא : אל תרוץ אל אימא, אל תספר לה בגאווה: אוטובוס ערבי הופל! הם הרגו שם 30 ערבים ! .

כי אומנם נכון, פעולתנו הצליחה, אוטובוס האויב הושמד, 30 ערבים נהרגו, אבל אתה אבא, אל תתגעה בי, אל תשמח בלבך, קבל את הדבר כמו שהוא: הייתי מוכרחה, אולצתי, וביצעתי את המוטל עלי.

אך בזאת – אין להתפאר, ואין בכך כל דבר העשוי לגרום לגאווה, כי בסיכום: רצחתי! הרגתי בני אדם! במו ידי גרמתי למותם ולפציעתם של אנשים חיים ! האם אתה אי פעם תוכל לתפשו זאת ?

אני מקווה שאני מצליחה להסביר את עצמי. "אויב" – נעשתה בשבילי מילה מגוחכת מאד. כשעוסקים ברצח, האויבים נהיים פתאום בני אדם. כאשר הורגים – נעשים קרובים. קרבה שאין גדולה ממנה.

אתה אל תדאג לי, אני לא אפול ברוחי, ואני המשיך לבצע את אשר יוטל עלי, כמו כולנו פה, אנחנו הנוער המגשים, רק דבר אחד אני רוצה להגיד: אם ידעתם שככה זה, למה לא אמרתם לנו? ואם לא ידעתם – אז תדעו עכשיו. ואז – תחשבו על הכל מחדש, זה עוד לא מאוחר. אתם מוכרחים לעשות את זה בשבילנו.

אל תתפארו בנו, אל תתגאו בנו, אין מקום לשמחה. שלום, שלום נתיבה"

נתיבה בן יהודה ממשיכה לתאר את היחסים עם הערבים ומספרת את מה שאולי מעט יודעים והרבה לא רוצים לזכור .

התושבים הערבים היו מאז ראשית הציונות בעיני הנוער של הפלמ"ח וההגנה , כל השנים הם היו גיבורים גדולים מפחידים, אימתנים, אמיצים, קינאו בהם, מה זה קינאו בערבים מאז "השומר" ועד הפלמ"ח השתגעו להיות כמוהם, זה היה אחד הדברים שהעסיק אותם כמעט תמיד, איך לדבר כמוהם, ללכת כמוהם, להתנהג כמוהם, בשמש , ברוח, בשדה, בלילה, להתלבש כמוהם , אותם צעירים יהודים חיקו את הערבים בכל, בהתמצאות בשדה, בהווי המדורה, אפילו הצ'יזבטים ואת הפינג'אן לקחו מהערבים.

"הם היו בעינינו המודל של בני הארץ, ואנחנו – אולי לא היינו שום דבר דומה למשהו מוגדר, אבל בפירוש היינו 'לא יהודיים גלותיים' , רצינו להיראות ערבים.

כל מי שידע לפטפט ערבית – היה בעינינו שווה הרבה, ומי שהיו לו ידידים ערבים – מלך, ממש מלך. אפילו מספיק בדואי אחד, אפילו חורני אחד עלוב, סבל בנמל יפו. וכמה שאחד מאתנו ידע יותר מנהגים ערביים, ידע להיות ביניהם, להתנהג כמוהם ליצור אתם שפה משותפת – כך הוא היה בעינינו יותר אלוהים."

עכשיו תנסו לחשוב מה קורה כאשר הערבי הטוב הדימוי והקנאה בערבים צריכים להתהפך ולהפך להיות לאויב.

ספרה של נתיבה בן יהודה הוא חשוב , הוא חשוב בזה שהוא מביא את רוח הנעורים שהיו בראשית הקמת המדינה אצל אותם מגשימים צעירים והפער הכול כך גדול למה שאנו מכירים מבית הספר "חינוך לערכים" של היום.


ספרה של נתיבה בן יהודה מלא הומור, מלא ביקורת עצמית ותובנות עם חוכמה אנושית שחשוב שכל אזרח ישראלי יקרא וילמד ממנו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•סימניה
סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז

לכבוד ט"ו באב רציתי להמליץ לכם על המועמד למאהב הגרוע ביותר בעולם לפי מגזין יוקרתי מחו"ל.

התואר Bad Sex Award שמעניק המגזין Literary Review

לסצנת המין הגרועה של השנה בספרות נבחרה מתוך הספר 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז .

כן , עמוס עוז נבחר לסופר הגרוע ביותר של סצנות מין.

אינני יודע מי השופטים של המגזין, אני גם לא יודע מהי סצנת מין ספרותית טובה יותר מאשר היכולת לענג את הקורא ולשחק משחק מקדים מעל 50 עמודים .

בחרתי לתת לקורא הצצה אל חדר המיטות של עמוס עוז ולהראות לכם כיצד הסופר הרגיש כל כך מתאר את יכולת ההקשבה של סבו, סבא עם כאלו יכולות לדעתי הוא מאהב נפלא.

והנכד יודע את מעשה האהבה כפי שאף אחד מהשופטים של המגזין אינו עשה לעולם :



"הוא הקשיב,


לא סתם העמיד, מתוך נימוס, פני מקשיב, בעודו מצפה בלי סבלנות שהיא תגמור ותשתוק כבר.


לא היה חוטף את משפטיה של בת שיחו ומסיימם בקוצר רוח במקומה.


לא קטע אותה ולא קפץ אל תוך דבריה כדי לסכם אותם ולעבור כבר הלאה.


לא היה מניח לבת שיחו לדבר אל האוויר בעודו מכין בינתיים בראשו מה ישיב לה כאשר תסיים סוף ,סוף.


לא היה מעמיד פני מתעניין או נהנה, אלא התעניין ונהנה באמת, נו מה: סקרן בלתי נלאה היה.


לא היה קצר רוח, לא חתר לסובב את השיחה מן העניינים הפעוטים שלה אל העניינים שלו, החשובים.


להיפך: מאד- מאד אהב את העניינים שלה. דווקא נעם לו תמיד להמתין לה, וגם אם האריכה היה ממתין לה ומתענג בינתיים על פיתוליה.


לא מיהר, לא האיץ, היה מחכה לה שתסיים, וגם כשגמרה לא התנפל ולא חטף אלא אהב להמשיך להמתין לה:


אולי יש לה עוד קצת ? אולי יבוא לה עוד גל ? אהב להניח לה לאחוז בידו ולהוליך אותו אל המקומות שלה, ובקצב שלה, אהב ללוות אותה כמו חליל המלווה את הזמרה.


אהב להכיר אותה, אהב להבין , לדעת.


אהב לרדת לה עד סוף דעתה, ועוד קצת. אהב להתמסר, נהנה היה להתמסר עוד יותר מאשר להתענג על התמסרותה.


ובעדינות : לא חישב חשבונות, לא היה חוטף לו את שלו, אף פעם לא מיהר, אהב לשוט ולא היה נחפז לעגון . "



כך מתאר עמוס עוז בספרו "על אהבה וחושך" את סבו אשר אהב נשים ואהב לדבר .

וכך גם צריך לקרוא את מעשה האהבה בעברית ואת עמוס עוז.

מי שרוצה לאהוב ובעיקר ללמוד על אהבה אני מזמין אותו לקרוא את הספר כולו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•סימניה
בין חברים

בין חברים

עמוס עוז

בשנת 1952 נבחר פובליציסט , חוקר וסופר בשם יצחק בן צבי להיות נשיאה השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי היה חבר קרוב של אביו של עמוס עוז כאשר זה היה בן 12 , ילד מתבגר בירושלים.

הנשיא ורעייתו התגוררו בבניין דירות משותף ברחוב ארלוזורוב בירושלים בדירת סלון ושני חדרים קטנה ,כאשר יצחק נבחר להיות נשיא עדיין לא היה בית לנשיא וכך הוחלט להציב בכניסה לבית המשותף בוטקה ובתוכו שוטר שישמור על 'בית הנשיא'.

באחד מימי החורף הקשים, הייתה סערה גדולה וגשם שלא הפסיק לרדת , עמוס עוז חזר בערב מפעולה בתנועת הנוער אל ביתו דרך 'בית הנשיא' וכאשר הוא התקרב אל הבוטקה הוא מופתע ומגלה את נשיא המדינה עם כובע שוטר על הראש עומד בתוך הבוטקה.

עמוס עוז שהכיר את יצחק בן צבי שהיה ידידו הקרוב של אביו דפק בדלת הבוטקה ושאל בהפתעה מה הנשיא עושה בבוטקה ?

יצחק בן צבי הרים את אצבעו ולחש לו 'שקט' שאף אחד לא יגלה , תשמור את זה בסוד.

מתברר שבאותו הלילה אשתו של השוטר הייתה בחדר לידה והטלפון התנתק בגלל מזג האוויר הקשה, הנשיא ידע כמה השוטר דואג ושלח אותו למספר שעות לבקר את אשתו היולדת בקצה השני של העיר, וכדי שלא ידע על כך איש הוא החליט למלא את המקום של השוטר ולהיות בלילה במקומו.

כך באמת קרה עד שעמוס עוז החליט להפר את ההבטחה לא לספר על כך עד היום .

לספר סיפור על אנשים טובים זה קשה, לכתוב סיפור על אנשים טובים זה עוד יותר קשה, נורא קל לכתוב סיפורים על אנשים רעים, חולים, משוגעים וסוטים .

כך סיפר לי עמוס עוז, כמה קשה לכתוב סיפורים על אנשים טובים. וזה בדיוק מה שעמוס עוז עשה בספרו החדש 'בין חברים' .

שלוש שנים לקח לעמוס עוז לכתוב על המפגש, מפגש שהוא בעצם רק חצי , חצי דרך ומבלי לגעת , כך מתאר הסופר הקיומי הטוב בארץ את תהליך כתיבת הספר ומעשה הכתיבה בכלל.

הוא שואל אותי, האם אתה יודע כיצד רואים את הספר 'חייזרים' ? ועונה: "חייזר שנפגש עם ספר בפעם הראשונה בחייו פוגש 'נמלים מתות בשלג' .

מעשה הכתיבה הוא היכולת להפוך את הנמלים המתות האלו לנמלים חיות, וזה נעשה ע"י מפגש משותף, מפגש בין הסופר לקורא.

הקריאה היא פעולה של השקעה, כל שקל שהסופר משקיע בספר הקורא משקיע שקל בחזרה, ככל שתשקיע מעצמך יותר תביא את עצמך לידי כך שהנמלים יתחילו לחיות.

זהו מעשה אהבה, המפגש בין טקסט לקורא , כמו באהבה גם כאן כאשר גם היא יפה וגם הוא יפה, גם היא חכמה וגם הוא חכם לפעמים לא נוצר כימיה .

אין זה אשמתו של הקורא ואין זה אשמתו של הסופר, לכתוב ספר זה להתחלק במפגש, זה לקחת אחריות משותפת למעשה האהבה.

עמוס עוז בספרו 'בין חברים' מספר על הקיום האנושי בקהילת האדם ששמה 'קיבוץ' , אין הוא מביט בערגה ובגעגוע לקיבוץ , אין הוא כותב בנוסטלגיה על אותו מרחב חיים בו הוא חי מעל שלושים שנה בקיבוץ חולדה.

הסיפורים אינם כלל על הקיבוץ, אלא על האדם הקיבוצי, על הקנאה, על אהבה, על כאב, על צחוק ועל אותם רגעים קטנים שנקראים חיי אדם.

בזמן השיחה עם עמוס עוז חשבתי לעצמי, עד כמה הוא באמת מאמין לקורא , לאותו קורא שהוא שותף שלו למעשה האהבה ולמפגש עם הטקסט .

האם החלוקה השוויונית של מעשה הקריאה בין הסופר לקורא מקורה ב ד.נ.א הקיבוצי או שזה מנגנון הגנה מפני כישלון הפגישה ? עוד דרך להימנע מלפגוש ורק ללכת לקראת מבלי לגעת בדיוק כמו שקורה בכל סיפוריו בספרו החדש 'בין חברים' ?

נשמע שיש יותר 'בין' מרחב ביניים מאשר חברות אמיתית וכנה , ישנה רק הסקרנות לפנות אל, להכיר את, לגשת לקראת עד אותה נקודת מפגש וחיכוך.

שלוש שנים לכתוב סיפור קצר,זה כבר משגל נסוג, זה אין אונות, יש בה הרבה תשוקה אבל אין בה אושר.

עמוס עוז מצליח לתת לי קצה חוט לשאלות שאני שואל, דווקא כאשר הוא מתייחס אל הרעיון הקיבוצי ואל המציאות של היום.

הוא מספר לי שדווקא ממרום החברה הקיבוצית הצודקת שהצליחה לקיים בפועל את הדרישה של היום ל 'צדק חברתי' , דווקא ממרום אותם פסגות צדק ושיווין , פוגשים את האי צדק והאי שיווין שיש בקהילת האדם.

הקיבוץ הצליח לעשות שיווין בין הנערה העשירה לנערה הענייה ,אבל הוא אינו יכול לעשות שיווין בין הנערה המושכת לנערה שאינה מושכת, הוא שואל אותי ספק בהומור , ספק ברצינות מה אותה נערה תעשה תיגש לועדת הקיבוץ או למזכירות ותגיש תלונה שהיא לא מושכת ?

דווקא במקום הצודק ביותר האדם נפגש עם אי הצדק הקיומי.

המפגש עם עמוס עוז היה מפגש אישי במובן זה שכמו שאין שני קוראים הקוראים את אותו ספר יקראו אותו דבר , כך גם לא ייתכן שני שומעים ויותר שישמעו את עמוס עוז וישמעו את אותו דבר.

צריך כנראה להשקיע הרבה כדי להיפגש עם עמוס עוז , וגם אז אתה לעולם לא תגיע.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•סימניה
השער לאין

השער לאין

נתנאל לדרברג

ישנה אמרה יהודית ישנה שאימי ז"ל , היום זהו יום הולדתה לו הייתה אתנו בחיים, הייתה אומרת לי בכל פעם שקרה לנו משהו מפתיע : "דער מאנטש טראכט אונד דער גוט לאכט" שפירושו של זה "האדם מתכנן ואלוהים צוחק".

אימי אהבה לצחוק ולימדה אותי את התורה לצחוק מהעולם וממעשה הבריאה למרות שידעה בעיקר יפה מאד גם לבכות.

אני נזכרתי בדברים אלא כי אולי אין ביטוי קצר יותר , חכם יותר ומדויק יותר לתאר את שורש ויסוד תורתו החסידית של המגיד ממזריץ'.

ספר הגותי, דתי ומעמיק אך בעיקר מפתיע המתאר את תורת החסידות בהגותו של רבי דוב בער הוא המגיד ממזריץ' הופיע השנה ומצליח לטלטל את כובד המשקל החסידי דתי אותו רבים מכירים ומנסים להיכנס אל זה השער – 'השער לאין'.

אך לפני הכול הייתי מעוניין להתחיל בשיעור תורה קצר, בגמרא מסכת עבודה זרה מתואר סדר יומו של הקב"ה :

"אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה , שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כליה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים , שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים רביעיות יושב ומשחק עם לוויתן שנאמר (תהלים קד, כ"ו) 'לוויתן זה יצרת לשחק בו' "

הקב"ה מתחיל את היום בלימוד תורה 'עוסק בתורה' , בהמשך לאחר לימוד תורה הוא שופט את האדם בכל יום ויום , בחלק השלישי של היום הקב"ה קוצב לכל מין ומין את מזונו ומהיכן הזדמן לו הפרנסה שלו ובחלק הרביעי של היום שזהו סופו של היום הוא זמן סמוך לתפילת מנחה ובזמן הזה יושב הקב"ה ומשחק עם לוויתן.

כך נראה סדר יומו של הקב"ה בכל יום ויום עם לו"ז צפוף אך מסודר היטב.

כאשר פגשתי בפעם הראשונה את סדר יומו של הקב"ה הופתעתי מאד, בעיקר הופתעתי שיש זמן לקב"ה לשחק ועוד עם לוויתן.

לא שחס וחלילה אני לא חושב שלא מגיע לקב"ה לשחק, מה שעניין אותי לדעת מהי משמעות 'משחק עם לוויתן' .

את הפירוש לכך מצאתי בדברי המהר"ל מפראג וכך הוא מסביר את המשחק עם הלוויתן :

"אמנם מה שאמר כי הוא משחק עם הלוויתן דווקא, רצו לומר בזה, כי יש אל השם יתברך תכלית התאחדות עם ברואיו.
אף כי בודאי שאין השם יתברך מתאחד עם הנמצאים, והוא נבדל מהם, רק שרצונו מתאחד עימהם.
וזהו עצם השחוק כמו שיתבאר. ודווקא לוויתן, ... כי הבריאה הזאת בפרט מבין כל שאר הנבראים היא מיוחדת אל הרצון .... ואין בריאה מיוחדת אל הרצון רק הלוויתן.

ודבר ידוע למבינים כי הלוויתן לפי חשיבות ומעלת בריאתו כמו שספרו עליו הנה ראוי הוא ביותר אל חיבור הרצון בפרט. ... "לוויתן" לשון לוויה וחבור.

כי בריה זאת מיוחדת להיות לרצון אליה.

ועצם השחוק אינו רק חבור והתאחדות עם הדבר לא זולת זה, ולפיכך אמרו שהוא ית' משחק עם הלוויתן. ...עצם השחוק בעצמו הוא התאחדות הרצון עם דבר אחד."

מעניין שהפירוש למילה משחק היא כפי שאנו מכירים בתיאוריות הפסיכואנליטיות ובמיוחד זו של ויניקוט דומה מאד למה שכותב המהר"ל מפרא"ג .

כך מסביר ויניקוט שכדי להבין את רעיון המשחק כדאי להתבונן כיצד הילד משחק בהשתקעות המאפיינת את משחקו של ילד קטן.

התוכן אינו חשוב. חשוב המצב של התנתקות כמעט, הדומה לריכוז אצל ילדים גדולים יותר ואצל מבוגרים.

הילד המשחק מכיל בתוכו תחום שקשה לעזוב אותו , ולא פחות קשה להיכנס אל תוכו.

תחום זה של משחק איננה מציאות נפשית פנימית. הוא מחוץ לאדם, אבל אין הוא העולם החיצוני, כמו הים בו שוחה הלוויתן.

אל תחום משחק זה מקבץ הילד אובייקטים ותופעות מן המציאות החיצונית, ומשתמש בהם לשרותו הנגזרת ממציאות פנימית או אישית.

ויניקוט טוען שמשחק הוא חיבור בין חיים יצירתיים ובין החיים עצמם כפי שמפרש המהר"ל את החיבור של הקב"ה עם ברואיו .

מעניין כיצד הזוהר מתאר את הלוויתן שהוא הבעל החיים הגדול ביותר בים :

"ברואים שבים אינם נפרדים ממקורם, שהרי כיוון שעולים ליבשה מיד מתים ולא רק שהם אינם נפרדים ממקורם אלא גם כאשר הם נמצאים במציאות של מקורם, בתוך מקורם בים הם אינם מציאות בפני עצמם כלל"

הזוהר עושה הבחנה מאד יפה בין בעלי החיים במים לאלו ביבשה, אלו שבמים ובמיוחד הלוויתן בגלל גודלו הוא איננו מציאות, איננו קיים בפני עצמו, אם ניקח את הלוויתן ונוציא אותו מהים הוא לא יתקיים , הים הוא לא רק הסביבה המחייה אותו אלא הים עצמו היא גם מציאותו העצמית.

כמו מרחב הביניים, המרחב הפוטנציאלי במשחק, המשחק איננו יכול להיות נפרד מהילד והילד לא יכול להיות במציאות של משחק ולהישאר להיות ילד כמציאות עצמאית, חוצצת ונפרדת.

המשחק והילד הם היסודות של תורתו של המגיד ממזריץ', המגיד ראה את עבודת ה' כשעשוע שאותו יש ללמוד מילד קטן.

לא בגלל חוכמתו של הילד, לא בגלל כישרון המשחק והדמיון של הילד, לא בגלל טוהרו של הילד אלא בגלל שהוא 'ילד' הוא קטן והוא בעיקר חסר יכולת השפעה אמיתית על העולם ועל הקב"ה .

ר' נתנאל לדרברג, מלמד בבית המדרש לתורה ולחיים ביישוב חיספין שברמת הגולן, עוסק במחקר היסטורי עצמאי של מנהיגות רבנית וחסידות ומעביר שעורי תורה ומחשבת ישראל במקומות נוספים.

ספרו 'השער לאין' מחולק לשלושה חלקים , החלק הראשון מספר על תחנות חייו של רבי דוב בער המגיד ממזריץ' פרק אשר משמש מבוא להכרת אישיותו ומאפשר הבנה עמוקה יותר של מקורות המחשבה החסידית שלו.

הפרק השני גם הוא הכנה ובניית נדבך נוסף בהכרות ובאישיותו של הנגיד תוך התבוננות רגישה בקשר המכונן בין המגיד לבעש"ט והשימוש בסיפורי חסידים ככלי ליצירת קשר עם הקיבוץ החסידי .

הפרק השלישי היינו הפרק המשמעותי והחשוב בספר והוא כניסה אל תוך עולמו המחשבתי הגותי של המגיד ממזריץ' תוך קריאה והקשבה אפשר לומר טיפולית ופילוסופית על הגותו.

במרכז הגותו של הספר פירוט הייעוד האנושי של האדם הפשוט וגם של הצדיק , ייעוד שאיננו עשיית תיקון בעולם העליון בדרך הישירה (כפי שתופשת הקבלה הלוראינית את מעשה האדם 'זעיר אנפין') .

דווקא עיסוקו של האדם בענייני העולם החומרי מזווית המכירה ברוחני, יראה ממנו ושואפת להתקרב אל הקב"ה, היא זו שיכולה לחולל שינוי בעולם העליון.

שינוי זה איננו מתרחש בגלל הממד הרוחני הגבוה של המעשה האנושי אלא ההפך בגלל הנמכת הציפיות, היות המעשה האנושי קטן ומוגבל, חלקי ולעולם אינו שלם, היא זו שמעוררת שמחה אצל הקב"ה.

זהו ממימד ההפתעה במשנתו החסידית של הרבי ממזריץ' , הפתעה שדווקא ההנעה וההתענגות של הקב"ה במעשה ה 'ילדי' , המשחק ה 'ילדי', הרצון להידמות לאבא אין סופי , הפער בין היש לאין הוא זה שגורם לעונג אצל הקב"ה .

מכאן גם ניתן להבין את האמירה שאנו שומעים הרבה על החוזרים בתשובה ועל הערך העצום של החזרה בתשובה יותר מערך הצדיקים הגדולים שמעשיהם של הצדיקים צפויים ולכן באופן פרדוקסלי פחות משמעותיים מהמעשה של החוזר בתשובה אשר ערכו לא בגלל מעשיו הגדולים אלא בגלל עיקרון ההפתעה והמשחק עם החיים.

היכולת להכיל ולקבל את החיים ואת המציאות בפרספקטיבה נכונה , ובעיקר לראות את המעשה האנושי ואת אפסיותו של האדם מול הקב"ה היא המשמעות של להיות 'במרחב הביניים' כפי שויניקוט כותב עליו ביחס לילד.

אחת ההשלכות של תפיסת האדם כפי שתופס אותה המגיד ממזריץ' היא האפשרות לפתח תפיסה פחות שיפוטית ביחס לזולת , הסטת הדגש לתענוג יוצרת סובקטיבציה של מעשה האדם וכך תוצר מעשיו אינם אמורים להיבחן בקריטריונים 'אובייקטיבים' אלא במושגים סובקטיבים וראיית האדם ב 'עין טובה' ולימוד זכות על כל אדם .

אחד מתלמידיו המובהקים של המגיד הוא רבי לוי מברדיטשוב המכונה 'סנגורם של ישראל' והוא זה שהצליח להפנים את תורתו של המגיד ואת משמעות תיקון האדם וההתבוננות במבט של ילד אל האחר.

אחת הדוגמאות לכך היא דרשה של רבי לוי אשר מסביר במקוריות את מניעיו של אברהם אבינו , המארח את שלושת המלאכים ומנסה לאכילם כאילו היו בני אדם פשוטים ולא יצורי עליון.

ההסבר של רבי לוי מברדיטשוב למעשה הוא שאברהם הכיר באותם אורחים שהיו מלאכים ולא בני אדם אבל על מנת שלא לפגוע בהם הוא הציע להם לאכול במכוון כדי להמחיש להם את מגבלות האדם לעומת גודלם וערכם של המלאכים.

אברהם למרות שהכיר שהיו מלאכים הנמיך את עצמו, הקטין את הבנתו והכרתו ושיחק איתם כאילו היו בני אדם.

יכולת המשחק היא ממקום של צמצום , הקטנה והכרה בקטנותו שלו והפער הזה , ההפתעה השינוי ההתנהגותי וההכרה בזה היא מהווה וגורמת תענוג לקב"ה .

אני מסיים באמירה בה פתחתי שכאשר האדם מתכנן אלוהים צוחק, ואני מוסיף ואומר על פי משנתו של רבי דוב בער המגיד ממזריץ' שכאשר האדם נכשל ומנסה ושוב נופל וקם אלוהים מאושר עוד יותר.

חובה לקרוא את הספר למי שלא רק רוצה ללמוד איך להתנהג עם ילדים ובני אדם אלא גם עם הקב"ה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•סימניה