מחשבות בהשראת 'השבר הבסיסי' לבאלינט / אסתר פלד.
הספר הזה יצא לאור 1968, ובארץ יצא לאור לראשונה ב 2006. אני קראתי אותו לאחרונה, ובאופן מפתיע ולא שגרתי, קראתי אותו מתחילתו ועד סופו, כפי שקוראים פרוזה. על פי רוב איני קוראת כך ספרים עיוניים או מקצועיים. הסיבה לכך שקראתיו ברצף היא כפולה: ראשית משום שהוא בנוי – בדומה אולי לספריו של ביון – נדבך על גבי נדבך, כך שעליך לקרוא את הפרק הקודם כדי להבין את הפרק הנוכחי. אבל לא רק בשל כך, אלא משום שהוא ספר חי ומרתק.
לא אעסוק בתיאור הרצף התוכני שלו ואף לא בקונטקסט ההיסטורי ובמיקום המיוחד שלו בתוך החשיבה הפסיכואנליטית. נסתפק בזה: באלינט כותב מתוך עמדה כאובה של מי שחש שאינו מובן, ובכל מקרה אינו מובן דיו, וזוהי עמדה מעניינת בפני עצמה, כשמתבוננים בכתיבה שלו בקונטקסט של יחסי היחיד והקבוצה. העמדה הזאת, של היות בלתי מובן בתוך הקבוצה שאליה אתה משייך את עצמך, מורגשת היטב בספר – באלינט טורח רבות כדי להוכיח סתירות פנימיות בחשיבה הפסיכואנליטית, אשר הוא מבקש ליישב. הסתירות נוגעות למושג הרגרסיה. אף כי יש לדיון אופי טרחני מעט, הוא מרתק ושיטתי כאחד.
הביקורת המלאה מתפרסמת בבלוג של אסתר פלד באתר "פסיכולוגיה עברית":
http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=163
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
