הרומן נפתח בתנופה סיפורית מרשימה; ההתרחשויות רודפות זו את זו, הדמויות כובשות מייד את לב הקורא, והרקע העלילתי מתואר בחדות ובדיוק היסטורי, העושה שימוש חכם בפרטים קטנים המציירים את התמונה הגדולה.
פטר דבאואר מתחיל את סיפורו כנער המתארח מדי קיץ בביתם של סבו וסבתו בשווייץ. כבן שנולד לאם גרמנייה ולאב שוויצרי, שנהרג במלחמת העולם השנייה ושאותו לא הכיר מעולם, הוא נושא זהות חצויה – ועליה מאפילים גם סימני השאלה סביב חידת מותו של האב. כאשר מגלה פטר כי סבו וסבתו פועלים כמוציאים לאור של סדרת רומנים שנכתבו לאחר המלחמה, הוא לא עומד בפיתוי, ואף על פי שנאסר עליו קורא את אחד הסיפורים. הסיפור שובה את דמיונו. הוא מתאר גבר השב מן המלחמה אל בית משפחתו, ומוצא שם את אשתו – שהייתה בטוחה שהוא מת – נשואה לגבר אחר. מה שאירע לאחר מכן נותר בגדר תעלומה, שכן שאר הדפים של העותק שהיה ברשותו כשהיה נער אבדו.
אבל שאלת סופו של הרומן ממשיכה לנקר בראשו, וככל שהנער, ולימים הגבר, המספר את הסיפור, מתעמק עוד ועוד בשאיפתו לפתור את התעלומה, כך היא מסתבכת יותר ומשתלטת על חייו. מצד אחד, הוא מתפתה לחשוב שאולי מדובר בסיפור אמיתי. מצד שני, ההרפתקאות בסיפור מזכירות תבנית עלילתית המוכרת לו היטב מסיפורי האודיסיאה של הומרוס. אבל לא ייתכן שמישהו כילה את זמנו בכתיבת חיקוי ליצירה הקלאסית – ומדוע שיעשה זאת? אז פטר הולך לברר, מובל על ידי האינטואיציה שלו אל הכתובת הנרמזת בדפים שהצליח לשחזר, מתוך תקווה לגלות שם את סוף הרומן.
מכאן הופכת העלילה לסיפור בלשי כמעט, שבו מעורבים מוטיבים דרמטיים, היסטוריים ואישיים, וכל זאת תוך כתיבה מדודה, ייקית מאוד – בכל זאת מדובר בסופר גרמני, ועוד משפטן בהשכלתו – כתיבה שעלולה להצטייר כיובשנית, אך חושפת מעמקים של קונפליקטים רגשיים ועוצמה סיפורית שאין לעמוד בפניה. כראוי לכל ספר בלשי טוב, גם כאן הסיפור האמיתי חבוי במכמני הנפש של הגיבור. התמודדותו של פטר עם חסרונו של האב המת מועצמת עוד יותר לנוכח יחסיו המסובכים עם אימו הקרירה והתובענית; שאלות זהות ממשיכות להטריד אותו גם במערכות היחסים האחרות שלו עם הסביבה – הן בזוגיות, הן בתפקידים שהוא ממלא בחייהם של אחרים, והן בסביבת העבודה שלו; כמשפטן הוא מתקשה להתמודד עם שאלות פילוסופיות הנוגעות למושג הצדק ולתועלת המופקת ממנו; ועל כל אלה נפרש הצל המטריד של ההיסטוריה הגרמנית המתהווה – שאלת האשמה שאינה נמוגה לעולם, השדים מן העבר הצצים תמיד בהפתעה, והצלקות שהותירו חלוקת גרמניה ואיחודה מחדש על הזהות האישית-לאומית.
שלינק מצליח לאחד את כל אלה לכדי עלילה קוהרנטית מרתקת, הצועדת בעקביות אל רגע השיא שלה, בו ייפתרו השאלות והפקעת בנפשו של הגיבור תותר ותיפרם. לקוראים לא נותר אלא להצטרף למסע ולגלות בו את עצמם.

ברוכים הבאים לחדר ההמתנה של הגיהנום. עלילת ספרו של ז'ואל אגלוף מתרחשת (ובעצם לא מתרחשת) בעיירה שכוחת אל בצרפת, שם גר המספר נטול השם עם סבתו האנטיפתית ועובד למחייתו במשחטה האזורית.
כלום לא קורה במקום הזה. על חיי חברה אין מה לדבר: שיאם מתמצה בארוחת חג מולד בשלושה, בה נוכחים הסבתא, המספר וחברו לעבודה. בשאר הזמן הוא בוהה במטוסים הממריאים משדה התעופה הסמוך, אוסף גרוטאות מהמזבלה בלב היער ומעביר את הזמן עם עוד סיגריה, ממתין וממתין עד כלות שמשהו ייקח אותו מפה וייתן לו הזדמנות להתחלה חדשה.

הספר עשוי כסדרת מונולוגים סוריאליסטיים, שמצד אחד הם רוויי הומור שחור, חסר מודעות עצמית לכאורה, ומצד שני מכמירי לב, ובהם מתאר הגבר חסר השם הזה את התאהבותו בגננת המביאה את ילדי הגן לסיור לימודי (!) במשחטה, את "חופשות הקיץ" לחוף האגן של המכון לטיהור שפכים (הכוללות דיג של יצורי מים שצורתם בהתאם), ואת המלחמה בשור טרדן שלא מוכן למות (עד שהבוס המעצבן שלו מתערב בעניין). הכל מתרחש בתוך עיסה אפלולית של ערפילים ושמיים עכורים שאור השמש אינו חודר לעולם מבעדם. לא מפתיע, אפוא, שהמספר משוכנע שהתרסקות מטוס על המסלול היא רק עניין של זמן; ברור לו גם שרק בזכות מבטו העוקב אחריהם ניצלים חייהם של כל הנוסעים, ובלעדיו הטייסים לא יידעו מתי להמריא ואיך לנחות בשלום במזג האוויר הקדורני תמיד.

האם זהו משל על חברה הניזונה מהמוות והולכת ונאטמת, הולכת ומתקהה? על חברה שבניה הולכים ומסתגרים בתוך בדידות מנוונת בעולם מנוכר? יפרש כל קורא לעצמו את הסמליות הנכונה בעיניו. ובינתיים, בתוך כל הסחי והזוהמה, ימשיך אותו גבר אלמוני להתנהל בדרכו הלוך וחזור מן העבודה, לחיות את חייו ולקוות שיש לו סיכוי לצאת מן החיים האלה.

דרך הכתיבה של יורם קניוק, אחד הקולות הייחודיים בספרות העברית בדורנו, ובעיקר האופן שבו היא מזוקקת בספר הזה, הופכת את חוויית הקריאה בו לטורדת מנוחה ולמסעירה, מייסרת מצד אחד, ומשעשעת באירוניה כמעט שטנית מצד שני. זה אינו רומן ואינו יומן מסע, ובוודאי שלא ספר היסטוריה, אלא מעין יציר כלאיים ספרותי המכיל משהו משלושתם בתוכו. הגיבור הראשי כאן אינו דמות בשר ודם, אלא צל שחור המרחף מעל עמודי הספר; זהו הקשר הנצחי, הסבוך עד אימה וחסר כל סיכוי להיפתר אי פעם, העומד בין היהודים והגרמנים.
למן הפתיחה מגולל בפנינו הסופר את החשבון הארוך שלו, כיהודי וכישראלי בן להורים יוצאי גרמניה, עם הגרמנים. שתי זהויות אלו, היהודית והגרמנית, חיות בתוכו; מכיוון שהוא אינו יכול לנתק את שני חלקי הזהות הללו זה מזה, הם שבים ומתקוטטים ופוצעים האחד את השני לנצח נצחים.

הספר, שאגב ראה אור בגרמנית לפני שפורסם בעברית, בנוי כרשימות רצופות ממסעותיו של המחבר לגרמניה, למן הפעם הראשונה בה הסיר את "החרם" שהטיל על ברלין ונעתר להזמנה להתארח בכנס סופרים. בנסיעה הזו, ובכל אלה שבאו אחריה, במשך עשרים שנה, הוא חש חובה מיוחדת לנסות להבין, לפענח את החידה; חובה הנמהלת בסלידה ובהערצה בו זמנית. הוא נוסע, מכיר אנשים, ולא יכול להיפטר מן המחשבה העולה בו בכל פעם שהוא פוגש דוברי גרמנית: בני כמה היו כשפרצה המלחמה? ומה עשו הוריהם? האם ידעו ושתקו? ואיך הם מסבירים זאת עכשיו. מולם עומד קניוק כעד אילם ששתיקתו רועמת, וכשאינו שותק הוא מוצא עצמו מקניט אותם ומתגרה בהם, אינו יכול להימנע מלהביך אותם ואת עצמו בכל הזדמנות, להיטפל למלחמה ההיא, הארורה, ולצל הכבד שהיא מטילה על חייו. הוא אינו מקל על מארחיו והוא יודע גם שתמיד יסלחו על כך, שהמרירות שלו תתקבל תמיד בהבנה; והוא לא יכול לסלוח על כך שסולחים לו. מובן מאליו שלא ימצא אצלם תשובות. ואולי פשוט אין תשובות, רק שאלות ארוכות ללא מענה, וספר נפלא אחד שמאגד את כולן.

ענק, טורד מנוחה, כמעט בעל שפה משלו. אחת היצירות הגדולות של הספרות במאה העשרים, אם לא הגדולה שבהן. סלין משכיל לתפוס ביצירתו את הרגע המכונן של המאה העשרים - השבר התרבותי שחוללה מלחמת העולם הראשונה (היא ולא השנייה), שלאחריה דבר לא נותר כשהיה. הוא מצליח לשים את האצבע בדיוק על תחושת אובדן הדרך, התסכול, המרירות, הייאוש והמיאוס מאירופה הישנה והצבועה, שאיפיינה רבים מבוגרי המלחמה ההיא, וסללה את הדרך לפשיזם של שנות השלושים.
הסיפור הנוגע ללב - למרות ערמת המיזנתרופיות שלו, כביכול - הוא של רופא צעיר שכוונותיו היו טובות, אבל הוא הולך ומתבהם לנוכח אטימותה של החברה, לאחר שאינו מוצא בה את מקומו. את השנאה הגדולה ביותר הוא שומר לעצמו: קשה לו לראות איך הוא הפך להיות קהה לב, כביכול, לכל עוולות העולם, בדיוק כמו האנשים אותם הוא מתעב. שנאה כזו נוצרת רק בליבו של אדם רגיש מאין כמוהו לסבל הזולת. כמובן שקשה להתעלם מהפער בין סלין הסופר לסלין האדם ומהביוגרפיה הבעייתית שלו. אבל בשם אהבת הספרות, ראוי הפעם לחרוג מהכלל, ולקרוא בלי דעות קדומות.

ספר מופתי. כתוב ברגישות יוצאת דופן ובכישרון נדיר. תיאור דמותו של אבי המשפחה מרשים במיוחד, שכן הסופר מצליח לתאר באופן אמין ונוגע ללב את מה שעובר על אדם שמחלות הזיקנה מתחילות לכלות את מוחו. התא המשפחתי - מאבות היסוד של התרבות האמריקנית הלבנה - זוכה כאן לניתוח ביקורתי חסר פשרות, רווי באירוניה ובכאב, ובכל מקרה מעורר מחשבה. אני סיימתי את הקריאה חסר נשימה.

ספר מצוין, שמקפל בתוכו הרבה אהבה לבואנוס איירס ולתרבות הטנגו, ולמעשה הוא מעין שיר הלל ושיר קינה גם יחד המיועד לשתיהן. הקריאה בספר נדמית כהליכה בתוך מבוך שבמסלולו משולבים כל מיני רגעים מתוך אירועים היסטוריים הקשורים בעברה של העיר - והשילוב הזה פשוט עשוי נפלא, מרגש ומעורר מחשבה, ומחבר למקום הזה גם את מי שמעולם לא היה בארגנטינה או לא מכיר את תרבותה.

מרשים למדי, מקורי ועתיר המצאות, אבל מאבד גובה לקראת השליש האחרון שלו. לא יצירת מופת - אבל בהחלט הישג יפה לרומן ביכורים.

נפלא, חכם ומעמיק, ומטריד כמה שהספר הזה חזה בדייקנות את עולמנו כיום, כשבעים שנה לאחר שנכתב. ללא ספק הוא מרשים ומאתגר יותר מ-1984, וכתוב בכישרון סיפור יוצא מן הכלל.

בחלוף הזמן נראה שהועם קצת זוהרו של הספר הזה, אבל הוא היה מהנה מאוד בזמן הקריאה. חביב, מסקרן, מפתיע ובעיקר אנגלי מאוד בהומור ובסגנון שלו.