ספרו של ליאור רבי “עומס האינדיבידואליות” בהוצאת "פרדס" הינו ספר מרתק ומאלף שנהיניתי לקרוא. בספרו, מתאר רבי את השפעת העידן המודרני על עיצוב האינדיבידואליות בחברה המערבית.
לטענת רבי, בעולם הפרה-מודרני המסורת, הנורמה והחובה הם שקבעו לפרט כיצד עליו לחשוב ולהתנהג. החברה לא ציפתה ממנו להיות אינדיבידואל ולפעול על-פי ערכיו, אלא דווקא הדגישה את ההבדלים ביכולת התבונית של בני האדם, אשר על בסיסם התגבשה תפיסה חברתית היררכית. על הפרט היה להישמע לאדון הפיאודלי ששלט עליו ולכוהן הדת שהיה מופקד על גאולת נשמתו. בין שהיה בקהילת איכרים בכפר או בקרב חצרנים בחצר המלך, כל אדם ידע את תפקידו ואת המצופה ממנו ולא שאף לערער את יסודות החברה. כך לדוגמה, מזכיר רבי, שבימי-הביניים אין אף הוגה אחד שרצה לבטל את מוסד העבדות או המלוכה.
שינוי הערכים בחברה האירופאית החל עם הגותו של רנה דקארט (Descartes) במאה ה-17, אשר בניגוד לתיאולוגים של ימי-הביניים, הטיל ספק בחושים ומיסד את האמת על סמך העמדת ספק רדיקלית. מאחורי הנחתו זו של דקארט, עמדה התפיסה שיש לפנות אל תבונתו של האדם כדי לגלות את האמת האובייקטיבית. כלומר, תפיסתו של דקארט הניחה פוטנציאל של אינדיבידואליות תבונית שטמונה בכל אדם. מגמה זו של תפיסת האדם כאינדיבידואל ריבוני, אשר באמצעות שכלו ותבונתו יכול לחשוף את האמיתות המטאפיסיות ואף לכונן בעצמו את ערכי החברה, הלכה והתחזקה במהלך המאות הבאות. התפתחויות כלכליות שהובילו לתיעוש ועיור, פירקו את הקהילות הכפריות הקטנות, ויצרו במקומן חברות עירוניות בהן היחסים החברתיים הושתתו על בסיס תבוני וכלכלי, והתפתחויות פוליטיות כגון המהפכה הצרפתית, אשר העלתה על במת ההיסטוריה תפיסות אודות "שוויון", “חירות" ו"זכויות טבעיות", העצימו מגמה זו. ההוגים המודרנים חדלו לפנות למורשת ההיסטורית, למסורת ולכתבי הקודש, כדי לתקף את ערכיהם, ובמקומם פנו עתה לתבונתו האינדיבידואלית של הפרט, כדי לשכנעו באמיתות טענותיהם.
את השינוי המהותי בתפיסת הפרט על-ידי החברה המודרנית, שבמסגרתה, לטענת רבי, נוצרה האינדיבידואליות, מדגימים הגותם של עמנואל קאנט (Kant), קארל מארקס (Marx) ופרידריך ניטשה (Nietzsche).
קאנט פנה בכתביו לפרטים בחברה ודרש מכל אחד מהם "העז לחשוב". עקרון "הצו הקטיגורי" שעומד מאחורי משנתו המוסרית, מתבסס על פנייתו של הפרט אל תבונתו בבואו ליצור את ערכיו. אולם, פנייתו של קאנט לתבונתו של כל אדם, אינה מניחה שהוא סבר שכל אדם הוא ייחודי ומיוחד. להיפך, הוא סבר שכיוון שהתבונה משותפת לכל בני-האדם, אזי בחירותיהם המוסריות יהיו זהות.
מארקס, שחי במאה ה-19 סבר שהופעת זכויות הפרט בתקופתו מדגימה את עליית האדם האנוכי, אולם שלב זה בהיסטוריה יוחלף עם הופעת הפורלטר בעל תחושת השליחות המוסרית-אוניברסלית, אשר ידאג לגורל הפועלים בכל רחבי העולם. בדומה לקאנט, כך גם מארקס סבר שהאדם האידיאלי צריך להתנתק מייחודיותו האישית, אתנית, לאומית, מגדרית, דתית וכו' ובאמצעות תבונתו ומוסריותו ישאף לערכים אוניברסלים ומופשטים.
ניטשה, שונה בכתביו מקאנט ומארקס בכך שהוא ביכר את השונה, האישי והמיוחד על-פני החובה הכללית. אולם, בדומה לשניהם, גם ניטשה קרא לכלל בני-האדם ליצור את ערכיהם בעצמם ולא להישמע לנורמות ולנהגים הנפוצים בחברתם, וראה חברה זו בה כל אדם מתנתק מעברו ומכונן את עצמו כדגם לחברה האידיאלית. בדומה לשניהם, גם הוא החזיק בדגם לחיים ראויים עבור כלל המין האנושי.
לטענת רבי, ההנחה שכל אדם צריך לכונן את ערכיו בעצמו, תוך התנתקות מהנורמות החברתיות הנהוגות בסביבתו, יוצרת "עומס אינדיבידואליות", אשר מעטים בלבד יסכימו לקבל. רוב בני-האדם, לטענתו, נשמעים לערכים המקובלים, ולא שואפים להטיל בהם ספק ולכונן אותם מחדש. רק מתי מעט יגבשו ויצרו את אותם הערכים שהרוב יקבל ויטמיע.
בפרק האחרון בספרו, מציג רבי את הדגם הליברלי-דמוקרטי, אשר לטענתו אינו דורש מכל פרט במין האנושי לפעול בהתאם למודל התנהגות אחד כמו שקאנט, מארקס וניטשה דורשים ממנו, ומקבל את ההתנהגויות המגוונות והשונות של חברי המין האנושי. דגם פלורליסטי זה אשר לא דורש מבני-האדם לכונן את עצמם ולהתנתק מסביבתם, אינו מסוכן מבחינה פוליטית כמו תורתם של שלושת הפילוסופים הנ"ל, כיוון שאין הוא מניח כיוון אחד וראוי להתקדמות החברה האנושית או את קיומה של חברה אידיאלית.
ספר זה תורם ומלמד רבות ואף כתוב בצורה קריאה, בהירה ושותפת. אני ממליץ בחום על ספר זה.