ספר מעניין אם כי בעיקרו הוא ספר עיוני למדי, עמוס בפרטים לכאורה אישיים וביוגרפיים מחייה של משפחה גרמנית במחצית הראשונה של המאה ה-20, ונקודת העניין החזקה שלו היא הידיעה כי מדובר במשפחתו של היינריך הימלר.
היינריך הימלר, מבכירי הפושעים הנאצים, ראש המשטרה החשאית והמפקד הכללי של ה-SS, הגיע ממשפחה בורגנית, אינטלקטואלית ממינכן. הוא היה האמצעי מבין 3 בנים. המחברת, קטרין הימלר, היא נכדתו של צעיר האחים, ארנסט. היינריך הימלר התאבד עם תבוסת גרמניה במלחמת העולם ב-2 ואילו אחיו ארנסט, סבה של קטרין, נעדר וכנראה מצא את מותו עם הגעת הצבא הרוסי לברלין - ספק התאבד, ספק נהרג בתאונה.
קטרין נולדה ב-1967. היא גדלה על סיפורים לפיהם משפחתה לא היתה משפחה פוליטית, כי הצטרפות האחים למפלגה הנאצית היתה לאחר ששוכנעו לעשות כן ע"י האח הנאצי ומטעמים פורמליים בלבד ובקיצור - המשפחה העבירה את נטל האשמה הכבד מנשוא, האחריות לרציחתם של מיליוני בני אדם, אל כתפיו של האח הנודע לשימצה, הפושע הגדול ו"ניקתה" את שאר בני הבית מאשמה זו (כפי שאומרת המחברת בספר - כשיש במשפחה פושע בסדר גודל כה עצום, קל להתרכז בו ולהתעלם מאחריותם של השאר).
בעקבות בקשה של אביה לחפש בעבורו מידע על הסב בארכיונים גרמניים שנפתחו לעיון הציבור לאחר נפילת החומה, מתחילה קטרין לשאול את עצמה איך זה שהיא הסתפקה תמיד בסיפורים שסיפרו לה במשפחה ולא טרחה לברר מי באמת היה סבה, מאיזה בית הגיע ומה באמת היו דעותיהם של בני הבית על המתרחש במלחמה.
כותרת המשנה של הספר היא "סיפורה של משפחה גרמנית" ואכן - הספר מספר את סיפורה של המשפחה. מי היו ההורים במשפחה, אילו ערכים קידשו (צייתנות, חריצות, להיות גרמני טוב, התקדמות בסולם החברתי, התחברות לאנשים בעלי מעמד חברתי אשר יכולים לתרום לקידום הנכסף של משפחת הימלר, מילטנטיות וכו'), מי היו חבריהם, כיצד חגגו וציינו אירועים משפחתיים, למי נישאו ועוד. באמצעות התחקות אחר מכתבים רבים (כיאה לגרמנים ול"יקה פוצים", נשמרו כמעט כל התכתובות הענפות בין בני המשפחה, חברים, שכנים, פונקציונרים נוספים במפלגה ועוד) חושפת קטרין את השקרים עליהם גדלה, את ההשתקות והשתיקות, את סילופי האמת והפחתת מידת האחריות (כך למשל נאמר לה שקרוב משפחה עסק בתפקיד מנהלתי בלבד במפלגה הנאצית, בעוד שלאחר מכן התברר כי הוא שלט במחוז שלם בפולין בתקופת המלחמה ומכאן שברור שגם היה מודע להליכי הגירוש, הרצח והביזה שבוצעו בו), את תמיכתם של בני משפחתה במפלגה הנאצית (כך למשל המשיכה סבתה של המחברת לתמוך בפושע מלחמה נאצי שנשפט ושלחה לו עוגה ומכתבי תמיכה בזמן שהמתין בתא המעצר להוצאתו להורג) ובעיקר - היא חושפת את חוסר נכונותם של רבים מבני משפחתה להתמודד עם האמת, להכיר באחריותם ולהביע עליה חרטה. דבר מקומם ומרגיז בעבור קוראת יהודיה, נכדה לניצולי שואה ובעבור כל הומניסט באשר הוא, ומצד שני - תכונה אנושית מאוד, הנובעת מקושי להודות בטעות, בתרומה ולו עקיפה לאחריות למעשים כה מזעזעים ומהקושי להכיר בעובדה שהאנשים הכי קרובים והכי אהובים עלינו יכולים להחזיק בדעות ובהתנהגות כה אכזריות ובלתי נתפסות.
בתחילת הספר ובסופו נוגעת המחברת גם בקושי האישי שהיה לה לבצע את התחקיר שדרש הספר ולהתמודד עם המציאות, לפיה משפחתה, כמו משפחות גרמניות "רגילות" רבות, תרמה לרעיון הנאצי, להגשמתו ולרציחתם של מיליונים וכי לא ניתן להפריד בין "הפושעים הגדולים" לבין מי שאיפשרו להם את האוירה, התמיכה והסיוע למעשי הזוועה. היא גם נוגעת בנקודה טעונה ורגישה - היחסים בינה לבין בן זוגה ואבי בנה, דני, גבר ישראלי, בנם של ניצולי שואה מפולין והדרך של כל אחד מהם להתמודד עם היחסים הזוגיים בהווה עליהם מעיב נטל העבר המשפחתי והלאומי הכבד.
בכל מקרה, נקודות מעניינות אלה, מעניינות ככל שתהיינה, אינן מרכז הספר כאמור - הן נידונות בקצרה למדי ועיקר הספר כאמור הוא סיפורה של המשפחה.
