• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

מאת ולדימיר נַבּוֹקוֹב

הביקורת של אור שהם

תמונה של אור שהם
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

מאת ולדימיר נַבּוֹקוֹב

הביקורת של אור שהם

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אור שהם
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד - הספריה החדשה
שנת הוצאה:1995
קטגוריה:ספרות
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/10
ביקורות על הזמנה לגרדום
הבאה
- -
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 6 שנים

“הרבה דברים הוא מזמין, "הזמנה לגרדום". הוא מזמין קריאה מעמיקה ומושקעת, אולי אפילו קריאה נוספת, מזמין”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•1 דקות קריאה

מה אמיתי ומה לא? האם אני חי בכלל ומתי ימיתוני? מי אני ולאן אמשיך מכאן?

צינצינאט הוא האסיר היחידי בבית הכלא, פשעו הוא היותו אטום (בלתי מובן) לחברה.
גורלו נחרץ, גזר דין מוות, אבל התליין מאחר לבוא, ולא ברור מתי יופיע.

צינצינאט עובר מסכת עינויים רגשית ופסיכולוגית, נבוקוב מותח את גבולות האבסורד וממחיש את שיגיונות האסיר הכלוא בתאו (או של הנפש הכלואה בגופה).

היצירה כוללת דימויים ומטאפורות יפיפיות, שנתונות לפרשנות, עד אין סוף. נבוקוב חושף ניצנים ראשוניים לאובססיה שלו אודות נערות פתייניות. הדמיון הקפקאי ניכר, כמו גם הייחוסים ליצירות רוסיות נוספות.

תהיתי האם צינצינאט מנסה להעביר לאמוצ'קה את כישרונו, והאם צפויה לנו תפנית בעלילה אודות זהות התולה והנתלה.

צינצינאט שרוי במעין לימבו, במין מופע אימים שמנהלת אותו בריה אחת בעלת אלף פרצופים.
מי בוחן אותו כל הזמן דרך העינית? מהי אותה מציאות מדומה שתרמיתה שקופה כניצבים המופיעים בה?

האם אמוצ'ה מסמלת את עולם הילדים, עולם החלומות שבו צינצינאט יכול להינצל?

מה סופו של הגיבור, גאולה או מיתה? עליונות הנפש או הגוף?

לעולם לא נדע,

ספר חידתי, שדורש סבלנות רבה וקריאה נוספת,
בעל פוטנציאל, אך לא מספיק ברור,

כארבעה כוכבים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של סקאוט
סקאוט
תמונה של מסמר עקרב
מסמר עקרב
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של רותה
רותה
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של שופי ינשופי
שופי ינשופי
תמונה של יניב
יניב
תמונה של עמיחי
עמיחי
25קוראים|גיל ממוצע50|36%נשים

על המבקר

תמונה של אור שהם

אור שהם

ותיק
חבר מזה 13 שנים
208 ביקורות•11 נבחרות•4,403 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של אור שהם
אור שהם
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות208
ביקורות נבחרות11
לייקים שקיבל4,403
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת84ספרות מקורית52מדע בדיוני ופנטזיה27

דיון על הביקורת

7 תגובות
סקאוט
סקאוט•לפני 3 שנים
יפהץ יש לו גם את הספר "ההגנה על לוז'ין" שהוא גם עוסק בטירוף.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 3 שנים

אור, זה כבר לשיקולך

ואני כמובן לא מתכוון להחליט במקומך.
אור שהם
אור שהם•לפני 3 שנים
מעניין אהוד, לא יודע אם לראות את זה כהמלצה או דיס-המלצה.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 3 שנים

מי ששרד את קריאת הספר הזה

יכול לראות את עצמו כפטור מלקרוא את הספר "הרהורים על הגליוטינה" של אלבר קאמי. זה נכון גם להיפך.
חני
חני •לפני 3 שנים

יש שאלות שאין שואלים כי הם לא בשליטתינו.

כתבת יפה והספר נשמע יופי.
מורי
מורי•לפני 3 שנים

תודה על האזהרה.

זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 3 שנים

סקירה יפה, תודה לך.

7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אור שהם

אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']

אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']

ל.נ. טולסטוי

כל הגברים הנואפים דומים זה לזה, כל הנשים הנואפות - אומללות כל אחת בדרכה.

אנה קארנינה, נשואה זה שמונה שנים לאלכסיי אלכסנדרוביץ', פקיד ממשל בכיר וקר רוח. אנה בולטת באופייה וביופייה, בקסם שהיא מהלכת על הבריות. השניים חובקים ילד וחייהם מתנהלים סך הכול על מי מנוחות. בדומה לזוגות רבים, נישואיהם, לאו דווקא מושתתים על אהבה בלבד (אלא גם על מעמד כלכלי וחברתי, במודל בו ההורים מקבלים את ההחלטות).

כאשר אנה נוסעת אל גיסתה, לשכנעה להישאר עם אחיה, על אף בגידותיו (אירוני), היא פוגשת בוורונסקי, קצין צבא צעיר, שמערכת היחסים עמו עתידה לטלטל את עולמה. יחסי אהבה ותשוקה נרקמים בין השניים, כאלה שמרוממים את נפשה אל פסגת האושר, אך בה בעת עלולים להביא עליה נידוי חברתי, משפחתי ואבדון.

כנגד ארבעה זוגות דיברה התורה -
החכם (דולי וסטפן ארקדייביץ') – על אף בגידותיו של בעלה, דולי בוחרת למחול על כבודה ולשמור על משפחתה ומעמדה. סטפן החייכן והאהוב על הבריות (ועל הקורא), לא חווה את ההשלכות. בחברה הרוסית של המאה התשע עשרה, גירושים ממיטים אסון חברתי, כלכלי ודתי בעיקר על האישה.
רשע (אנה ואלכסיי ורונסקי) – אנה נכנעת ליצריה, ומפנה עורף לבעלה ולבנה. היא מוצאת את שרצה לבה בוורונסקי, שמוציאה מהתרדמה הרגשית בה חיה עם בעלה. אנה מורדת במוסכמות שמבקשות להגדירה כאישה כופרת, מופקרת ובזויה, ומשלמת על כך ביוקר. היא אינה כליל השלמות, אך ודאי שאינה מרשעת במהותה, ונענשת ביתר שאת (בהשוואה למאהבה), על ערעורה על הצביעות שבמוסד הנישואים. ורונסקי לעומתה, כמעט חורץ את גורלן של שתי נשים (אנה וקיטי). הוא מקריב את הקריירה הצבאית עבור אנה, אך בשלב מסוים ממשיך ברדיפה אחר מאווייו האישיים ומותיר את אנה המנודה, גם ללא ודאות אהבתו, למענה זנחה הכול. הסדר החברתי מאפשר לו להמשיך באורחות חייו בעוד אהובתו מבודדת פיזית ונפשית (עונש מגדרי אסימטרי). רשע או תוצר של הנסיבות? כנראה האחרון.
תם (קיטי וקונסטנטין לווין) – לווין מוחל לקיטי על דחייתו הראשונית, ומתוך הקושי בונה איתה קשר שכולו אמת ואהבה. רוחב הלב של השניים לא מבטיח להם אושר משפחתי, אלא רק העבודה המשותפת וההתפתחות האישית, מולידה אפשרות כזו. המודל האידאלי לנישואים על פי טולסטוי, כאנטיתזה לאלו של גיבורת הסיפור.
שאינו יודע לשאול (אנה ואלכסיי אלכסנדרוביץ') – אלכסנדרוביץ' מייצג את הממסד ואת חוקיו המשפטיים. כאשר הוא מגלה אודות בגידתה, הוא חרד למעמדו החברתי והדתי ומסרב במשך מרבית הסיפור להעניק לה גט. הוא אינו שואל לשלומה, מתנגד לפגישתה עם בנה ולוקה ככלל בחוסר אינטליגנציה רגשית.

הלב יוצא אל אנה בתחילת הסיפור ובסופו, אבל דווקא במהלכו קשה להזדהות עם נטישתה את בנה ואת בתה (רגשית), ועם התקפי הקנאה שלה. התמורות הרגשיות של הדמויות, היו לעיתים מהירות מדי (למשל יחסי האיבה-הערצה-איבה של אנה ומחילתו של בעלה), כך שהאמינות לפרקים נפגעת.

היצירה עוסקת בנושאים רבים ומגוונים, ביניהם חדוות החקלאי, קדמה מול מסורת, הבטלה הממוסדת, כינון סדר מעמדי חדש, שאלת החינוך, חובת האזרח, נשים ככוח עבודה, הגדרתו של עם, ומשמעות החיים. רובם המכריע היה מעניין לקריאה גם מאה וחמישים שנה אחרי צאת הספר.

אנה קארנינה היא מלאכת מחשבת שממחישה את המורכבות והרבדים השונים במערכות יחסים (בדגש על זוגיות), ואת היצרים השונים שמעצבים אותה (משיכה, חירות, מימוש עצמי והצורך ביציבות). היה מרתק לקרוא את השקפת עולמו של טולסטוי (דרך בן דמותו לווין) אודות משמעות החיים כפי שהוא רואה אותה – האדם נולד שבע רוחנית ועם היכולת להבדיל בין טוב ורע. לשווא הוא מנסה לפרש לעצמו את ייעודו באמצעים שכלתניים ורוחניים (הגות ודת), מהות החיים נשגבת מהבינה. די לו לאדם לרדוף אחר תכליתו, להיכנע ליצרים, למחשבות ולתאוות כי הוא שכח את מקורותיו – עלינו לציית לטוב הטבוע בנו ולאפשר לו להובילנו במסענו על פני האדמה.

יצירת מופת,
חמישה כוכבים.

לפני חודש•
★★★★★
•אור שהם
כתבי אייזק אסימוב (כרך 2)

כתבי אייזק אסימוב (כרך 2)

אייזיק אסימוב

קצרה היריעה מלתאר את מעוף הדמיון של אסימוב ביצירותיו הקצרות והארוכות, ואת כושר הניבוי שלו. בקובץ סיפורים זה, שנכתב לפני כשבעים שנה, ממשיך הסופר לעסוק בטבע האדם אל מול הקדמה הטכנולוגית המשתנה – מה מהות הבינה אנושית בעידן הבינה המלאכותית? כיצד תתמודד האנושות עם קץ היקום והעולם? מה מקומו של האדם בין שלל בריות תבל?

הסיפורים שהכי אהבתי (בסדר יורד) הם השאלה האחרונה, שקיעה, כל צרות העולם, מפלט נ', יום יפה וזבובים.

אפרט עבור עצמי אודות השאלה האחרונה – בסיפור, שנפרש מתקופת המחשב הראשון ועד קץ היקום, נשאל מחשב-העל מולטיוואק אודות אחת השאלות המדעיות המרתקות ביותר - האם ניתן לגבור על האנטרופיה, או שגורל היקום, והאדם, נגזר.

מי שטרם נחשף לאסימוב, ארבעת הכרכים הללו הם הזדמנות נפלאה,

מומלץ בחום,
ארבעה וחצי כוכבים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•אור שהם
במחילה מכבודה של אשת המערות

במחילה מכבודה של אשת המערות

אופיר טושה גפלה

יום אחד, אביו של דני, אוריאל, עזב אותו. בלי שום התראה הוא עקר מביתו ומשפחתו אל הלא נודע. השמועות אומרת שנראה בלונדון, אך כל הניסיונות לאתרו, עלו בתוהו. שנים רבות אחר כך, דני מקבל שיחה מהיבשת הישנה, שאביו נמצא, אך שם קץ לחייו. רכוש מועט השאיר אחריו, אך בין היתר, יומן החושף את הלך רוחו בתקופה בה עזב את ביתו.

אוריאל אינו אדם טיפוסי, יש לו תאווה אחת בחיים – לקרוא (אני יכול להזדהות). אין דבר שמסב לו יותר אושר ומימוש עצמי, וכל השאר (מלבד בנו ואשתו), הוא הבל הבלים. אבל התאווה הופכת לאובססיה כשאוריאל יוצא לפנסיה מוקדמת, על מנת להקדיש את כל זמנו לקריאה. ומה עם ההשלכות הכלכליות? הוא לא חושב על העתיד, רק על ההווה ועל עצמו, גם אם זה אומר לגרור את המשפחה למעגל העוני.

אוריאל מחזיק בתפיסת עולם שהחיים אינם הוגנים, שאין טעם להחזיק את הראש מעל המים אם כך או כך את טובע, שמיליונים כמוהו נאבקים רק כדי לשרוד, ומה הפואנטה לשרוד אם אתה לא נהנה מהחיים עצמם. אני יכול להבין את הבסיס להשקפה הזו, אבל בשום אופן לא להתחבר לבכיינות ולאנוכיות שבה. כן, גם אני עובד כדי לפרנס משפחה וחלום, זה לא תמיד כיף, אבל זה גם לא כל כך נורא. יש אמיתות שצריך לקבל, וכלכלה עצמית היא אחת מהן. אפשר לעבוד וגם לחיות, לשרוד וגם לממש את עצמך, אני מנסה להיות הדוגמה לכך.

ככל שהמשפחה ממשיכה לרדת מנכסיה, אוריאל ממשיך לרדת מדעתו. הוא לא יכול שלא לשים לב לדרי הרחוב, ולקשישים לרוב, שמסמלים את ההתנוונות הבלתי נמנעת של מאבק האדם כנגד המציאות. אוריאל מגלה שמי שמתנכר לאנושות, עלול לאבד גם את האנושיות שבו, כאשר הזדמנות חד-פעמית להתעשר אך גם לאבד את עצמו, נקרית בדרכו. זו תהיה נקודת המפנה שתגרום לו לבודד את עצמו ממשפחתו, ולבקש מחילה.

את אופיר טושה גפלה אני מכיר מ"עולם הסוף" היצירתי והמבריק. ציפיתי לנופף פנטסטי גם בספר זה, אך התבדיתי. עם זאת, תופעת הקשישים ודרי הרחוב, הזכירה לי את מורקמי, בזעקה השקטה והאלימה שלהם. תהיתי אם הוא שאב השראה לאב או לבן מחייו האישיים, והאם זוהי זעקתו האישית על עולם הספרות שמתקרב לקצו נוכח השינויים שאנו חווים כחברה.

זה הספר השני שאני קורא בשנה האחרונה (מאז שבתי נולדה). קיוויתי ליותר, במחילה מטושה גפלה ומאשת המערות.

לפני חודשיים•
★★★★★
•אור שהם
חטוף

חטוף

אלי שרעבי

לא הייתי שורד בשבי בעזה, אני גם לא חושב שהייתי רוצה לשרוד, הכאב הפיזי והנפשי היה מכריע אותי, והייתי מגיע למסקנה שיש חיים כה נוראים שלא שווה לסבול למענם. אבל לא כולם בנויים כמוני.

אלי שרעבי, שורד אוקטובר, מגולל את סיפור השבי שלו, החל מהחטיפה והפרידה ממשפחתו, עבור בימים הראשונים בעזה וכלה בכמעט חמש מאות ימים מתחת לאדמה עד השחרור. הוא חושף בפנינו את הדינמיקה המורכבת עם השובים, כמו גם עם אחיו לשבי, את התמודדות עם העינויים, ההשפלה והרעב המכלה. אבל יותר מכול, שרעבי מציג בפנינו את המנטליות של שורד אמיתי, את הלך הרוח שהיה דרוש עבורו כדי לשרוד – תאוות חיים אמיתית ומחשבה מתמדת שעליו לשרוד עבור משפחתו (ושהקושי שלהם לא פחות משלו).

אני מאמין שבמדינה שלנו כל ישראלי צריך לדעת ערבית, זה יסייע לצמצם מעט את השסעים בחברה, ויכול להיות מאוד לעזר במקרי קיצון, כפי ששרעבי מדגים.
כשהשר לביטחון לאומי הכריז על צמצום המזון לאסירים ביטחוניים לכדי ארוחה אחת ביום, הייתה לכך השפעה ישירה על החטופים, שנאלצו להתמודד מעתה גם הם עם ארוחה אחת פחות, בעודם בלאו הכי סובלים מחרפת רעב מחרידה שלא חוו יהודים מאז תקופת השואה. האם לשר בן גביר אכפת בכלל? האם היה פועל אחרת בדיעבד? אני באמת לא יודע.
אני קורא לעצמי את הספר ואוסף לעצמי כל מני פרטים קטנים שאוכל להיעזר בהם בשעת חירום, אף פעם אי אפשר לדעת.

אני מאמין שהספר עבר את הצנזורה הצבאית והאישית ולא מתאר את מלוא היריעה של ההשפלה, הייסורים והאכזריות של האויב. הוא מסופר בגוף ראשון עבר אבל מתאר בסמליות רק את ההווה, ללא התייחסות למידע שהתגלה בדיעבד, כי בשבי אתה אומנם מתפלש בעבר ומנסה להיאחז בעתיד, אבל קודם כול אתה מנסה לצלוח את ההווה, היומיומי, האכזר והבלתי נגמר.

ניכר ששרעבי היה צריך לפלוט החוצה את יומן השבי שלו, לא רק כחלק מהשליחות האדירה שלו, אלא אולי גם כחלק מתהליך התרפיה האישי. יומן השבי נכתב על-ידי מספר כלל לא יודע, אין כמעט התייחסות לגורל הטרגי של משפחתו ושלו כפועל יוצא מכך עד העמוד האחרון העוצמתי והמרגש.
הייתה חסרה לי רטרוספקטיבה, אך זה הגיוני בהתחשב בזריזות בה יצא הספר לאור בסמיכות לשחרור, ובעובדה שדרוש לכך עיבוד עצמי שאורך יותר מחודשים ספורים.
מעניין כיצד הספר היה מתואר לו נכתב בפרספקטיבה של שנים אחרי ומעניין לא פחות לו שרעבי היה מוציא ספר המשך על התמודדותו עם הטראומה, האובדן ומציאת השליחות בחיים.

בלתי נתפס שבעזה יש עוד חטופים שמצויים בגיהינום הזה, כמו אלון אהל שהסיוט הכי גדול שלו התממש, הוא נותר לבדו בתופת המפלצתית של מנהרות החמאס.

לא הייתי שורד בשבי בעזה, אני גם לא חושב שהייתי רוצה לשרוד, או לפחות כך חשבתי עד שטיל איראני פגע בבניין הסמוך לנו. פתאום הבנתי שאני תאב חיים יותר משחשבתי ושאני מתכוון להילחם על כל רגע אפשרי עם אשתי ועם בתי הקטנה.

ספר חשוב, מומלץ.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•אור שהם
נראה בסדר מבחוץ

נראה בסדר מבחוץ

איילת פרטוש עבו

אשמת השורדים שבה ומכה בנו, על כל מי שאיבדנו, שהכרנו והשארנו מאחור. חמישים שנה בדיוק אחרי יום הכיפורים, היא כבר לא מנת חלקם של בודדים, של חיילים, אלא של אומה שלמה. בכל צעד ושעל היא דולקת אחרינו, מבחוץ אולי הכול נראה בסדר, אבל מבפנים, הכול חרב.

יובל למלחמת יום כיפור, מוצא עצמו שלומי, שוב מתמודד עם המוות. הפעם בדמות מחלת הסרטן ששבה ותוקפת את גופו. ענבל, בתו הרופאה ואשת סודו מינקות, נגררת למאבק להציל את האיש הקרוב אליה בעולם וסב נכדיה.

הספר נע בין העבר להווה, בין סיפורו של האב בזמנו ובתו כעת (בגוף ראשון). פרטוש עבו מיטיבה להמחיש את חוסר האונים המשווע בהתמודדות מול מחלה קשה, בדגש על המורכבות הייחודית של בת שהיא גם רופאה. היא צוללת להיסטוריה הפרטית של אביה והחטיבה שלו, כדי לנסות להבין טוב יותר את הפוסט טראומה שלו ושלה.

מה תורם כל הידע, הדיפלומות והמעמד אם ברגע האמת הם לא מסייעים לך להציל את אהוביך. מה הטעם בהיותך רופא, אם אינך מצליח לרפא.

ההלקאה העצמית של המחברת (או בת דמותה) כלפי גורל אביה, ניכרת ביצירה. הלקאה שאני מקווה שהכתיבה והזמן, סייעו לשכך. מאחר שהאהבה אומנם לא ניצחה את המוות (כפי שנכתב היטב בתקציר), אבל היא ניצחה את השתיקה, ובתקווה קטעה בכך, את מעגל הסבל הבין-דורי האישי והקולקטיבי-ציבורי.

יצירה כנה ואמיצה.

לפני שנה•אור שהם
המדריך הישראלי להריון ולידה - מהדורה חדשה ומעודכנת 2006

המדריך הישראלי להריון ולידה - מהדורה חדשה ומעודכנת 2006

ד"ר עמוס בר

אני כל-כולי מצפה לתינוקת, בשל להתמסר כבר לכל הקשיים והשמחה שתכניס לחיינו, ממש כבר לא יכול לחכות.

כשגילינו שאנחנו בהריון, חשתי צורך עז למצוא מקור מידע אמין שייתן מענה לתחום שאני אומנם בקי בו, אך לא די. חיפשתי בנרות את הספר הנוכחי (במהדורתו העדכנית ביותר - 2018), מתוך כוונה בלתי מציאותית להשיג שליטה בעולמנו הכאוטי. למזלי, אחת מהמוכרות באתר פנתה אליי, והסכימה לספק לי את הספר ללא עלות כשגילתה שמדובר בילדנו הראשון (אין כמו אנשים טובים בעולם).

לא בכדי, הספר הזה הפך לאורים ולתומים של עולם ההורות (או לפחות הכניסה אליו). הוא עובר באופן סדור וברור על שלבי ההריון השונים, הבדיקות הדרושות בכל שלב, השינויים בקרב האם והעובר, האתגרים, הסיבוכים וההתאמות הנדרשות, מפריך מיתוסים ומכין את ההורים לצפוי להתרחש במהלך הלידה ובשבועות שאחריה.

המחברים היטיבו להנגיש ולפשט את המידע לציבור הרחב, מבלי לגרוע ממקצועיותם. הספר כתוב בגישה בריאה פיזית ונפשית עבור האישה ובן הזוג המלווה אותה. הסתקרנתי והתרשמתי מהפרק העוסק בתרופות (מלבד אלו ההומאופטיות, אליהן כאיש מדע, אני פחות מתחבר).

חשוב לציין, זהו לא ספר להיפוכונדרים. הוא נפתח במחלות גנטיות אפשריות טרם ההריון וסיבוכים אפשריים במהלכו. אני אישית קראתי אותו טיפין טיפין, בהתאם לשלב בו היינו (עם הפוגה בין הטרימסטרים).

לטעמי, לא מומלץ לקרוא אותו טרם ההריון וכנראה גם לא עד תום הטרימסטר הראשון (לחרדתיים יותר או פחות בינינו).

ולמרות זאת, אדגיש שמדובר במדריך מעולה, הטוב ביותר שנכתב בעברית כנראה.

מומלץ (בהתאם לאזהרות),
ארבעה וחצי כוכבים.

לפני שנה•
★★★★★
•אור שהם
תרנגול כפרות

תרנגול כפרות

אלי עמיר

קיבוץ גלויות הם הבטיחו לנו, שוויון, אחווה וצדק. אבל איך שוויון כשגלות אחת הקדימה אחרת ארצה, כשהילידים הצברים נוהגים בהתנשאות וביתרון תנאים וזכויות?

נורי, נער שעלה עם משפחתו מעירק, מנסה להימלט מגורל המעברות אל חיק הקיבוץ המכיל והעוטף כביכול. הוא נאבק לשלב את עצמו וחבריו בישראליות החדשה תוך נקיפות מצפון כלפי צור מחצבתו.

כבר במחנות העולים, אנו מתוודעים לכישלון מיזוג הזהויות, כאשר כל עדה מתכנסת עם עצמה ועוינת לאחרת, כמו גם, במהלך הסלקציה בגרסה הישראלית – מי לחיים (בקיבוץ) ומי למוות (במעברה).

בקיבוץ התחוללה הפרדה, אינדיבידואליזם של קבוצות, כאשר בני החברה העירקית מבודלים משאר החברות. נורי מוצא עצמו קרוע בין הכמיהה להשתלב לבין צו הלב להישאר נאמן לעברו ומורשתו.

עמיר, שיסודות אוטוביוגרפיים שזורים בספרו, כותב במשפטים קצרים ונוגעים ללב (בסגנון שהזכיר לי את "כל החיים לפניו"). דמויותיו נבדלות זו מזו ומעוררות חמלה והזדהות, כל אחת בדרכה. הוא היטיב להמחיש את האווירה והנוף שחווה נורי בקיבוץ, ביחס לילדותו בבגדד.

הרעיון הקיבוצי תמיד נראה מושלם באידיאה, אבל נוחל כשלון חרוץ במציאות.
בני אדם לא נועדו להסתדר זה עם זה, בין אם זה בקיבוץ גלויות או בחברה הומוגנית לכאורה.
עבודת כפיים ובניית הארץ, אלו הערכים שהתעקשה המדינה להנחיל לנתיניה החקלאים (שמוצאם באקדמיה), רק כדי כמה דורות לאחר מכן (כשהארץ כבר בנויה), לזרוק אותם לכל הרוחות.

עמיר משכיל לבאר את הפער בין העליות - אלו שעלו בגפם ונדרשו להפנות עורף למולדתם ותפיסתה ואלו שלא היו יכולים להתנער מהעבר, מאחר והוא עלה ארצה איתם (המשפחה).
ומה היה קורה לו בני עדות המזרח היו עולים לפני המערב ובונים את הארץ? היתכן ולא היו נוהגים בהתנשאות? סולדים מתרבותם? לעמיר ברורה התשובה.

יותר מכל סופר, עמיר מיטיב להמחיש את תלאות דור המעברה, שאיבד את עולמו, כבודו וזהותו בארץ אוכלת יושביה הזרים. בסיפור התבגרות קוסם, הוא מציג את כישלון כור ההיתוך והשלכותיו על אלו שלא יכלו או התקבלו להצטרף לחברה.

מופת, מומלץ.

לפני שנה•
★★★★★
•אור שהם
העבד (1991)

העבד (1991)

יצחק בשביס-זינגר

כיצד אמור להרגיש יהודי לאחר חמש שנות שבי? לאחר שאשתו, וילדיו וקהילתו נטבחה ברוע בל יתואר? עדיין לעבוד את אלוהיו? עדיין להאמין בו?

יעקב, יהודי אדוק, נמכר לעבדות לאחר שכל משפחתו נספתה. הוא מוצא עצמו שבוי בכפר עוין ורווי עבודה זרה, נאבק לקיים את מצוותיו. יצר הרע מחל לאתגר את יעקב, כשהוא מתאהב בוואנדה ומבקש לגייר אותה ולקיים איתה אורח חיים יהודי. הסיפור מגולל את תלאותיהם של השניים בעוד עידן שכוח אל.

בשביס זינגר כותב בדיוק וברוך, בשפה גבוהה ומענגת. הטבע ביצירתו שליו וקוסם, ובא בניגוד גמור לגורל האדם. המיסטיקה טבועה בכתיבתו בתיאורו את ייסורי הקהילה היהודית לאחר פרעות ת"ח-ת"ט.

היצירה היא לפני הכול, כתב תביעה מאלוהים להבין מדוע הוא מתעלל בעמו הנבחר – האם כה מורכב היה להתקין עולם בו תינוקות אינם נרצחים והמושלים הם רוצחיהם? עולם הוגן בו צדיקים אינם מתייסרים בפני רשעים? לאן מופנים רחמיו של בעל הרחמים?

המחבר מביע את ביקורתו גם כלפי אחיו היהודים, שמתפארים בקיום מצוות בין האדם למקום, מבלי להבין בכלל כיצד הזלזול בקיום המצוות בין האדם וחברו הוא שממיט עליהם חורבן.
הספר גדוש בהגיגים פילוסופיים שדנים בנושאים כמו זהות ושייכות, בחירה חופשית, שבירת מוסכמות, חירות, משמעות וטבע האדם. כולם פרט לצמחונות אולי, הולמים את התקופה המתוארת, בדומה להיום.

העולם הפך לבית קברות אחד, נראה שהיהודים התרגלו, אבל בשביס זינגר לא התרגל. הוא מוחה כנגד העוולות שדור אחרי דור כופה הבורא על עמו הנבחר ועל הבריות ככלל.

קשה שלא לקשר לשביעי באוקטובר,
מופת.

לפני שנה•
★★★★★
•אור שהם
סיפורים פטרבורגיים

סיפורים פטרבורגיים

ניקולאי גוגול

גוגול הוא גדול הסופרים הרוסים, האיש ממנו דוסטוייבסקי ונאבוקוב שאבו השראה, הסאטיריקן החברתי מספר אחת. האומנם?
מספר שנים לפני שסגפנותו הביאה למותו, פרסם גוגול סדרת מכתבים שנגדה את השקפותיו – גוגול צידד פתאום במשטר הצאר ובתחלואותיו, במערכת הצמיתות ובעונשי הכנסייה. הצהרות אלו נגדו בחומר את יצירותיו. כיצד ניתן ליישב סתירה זו, אם בכלל?

בסיפורים פטרבורגיים, נעזר גוגול ביצירותיו כדי לתאר בפנינו את החברה הרוסית (או האנושית אם תרצו) בתחילת המאה התשע עשרה, חברה שמתבססת על נראות ודרגה ושכר יותר מאשר על תוכן. כזו שרוויה בבדידות, באבסורד ובניסיון נואש למצוא מפלט מהמציאות. מצלצל מוכר? לא בכדי יצירותיו צלחו את מבחן הזמן.

גוגול כותב בשפה גבוהה אך ערבה, ביצירתיות, ביקורתיות ובהומור שמאפיינים אותו.
הספר אוגד חמישה סיפורים קצרים, המביעים את אובססיית האזרח למעמד, לפענוח מקומו מתוך כוונה להתייצב בראש הפירמידה החברתית. סיפוריו מכילים ממד פנטסטי מפתיע ומסקרן, בין אם מדובר בחיות מדברות, דיוקן שקם לתחייה, או אף שנמלט מבעליו.

אם אחליט שאני גנרל או מלך? מי יוכל לחלוק עליי? כנראה שאיש בממשל הפקידים האבסורד שהמחבר מתאר. מהי אומנות אם לא ייצוג נאמן של הטבע, כיצד חוטאים לה אמנים רבים?

גוגול בולט בכתיבתו הנוגעת, דמויות מכמירות לב, וכל אחת מהן, כמוהו, מוצאת את סופה הטרגי.

ארבעה וחצי כוכבים.

לפני שנה•
★★★★★
•אור שהם

ביקורות נוספות על "הזמנה לגרדום"

הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

הרבה דברים הוא מזמין, "הזמנה לגרדום". הוא מזמין קריאה מעמיקה ומושקעת, אולי אפילו קריאה נוספת, מזמין ניתוח ופרשנות יותר מאשר ביקורת או סקירה ובעיקר מזמין הרבה מחשבה.

אי-שם ב-1934 נבוקוב כתב על צינצינאט, אסיר הממתין להוצאתו להורג. סובבים אותו הסוהר המוקיון ובתו הקטנה והפתיינית (שמנסה, לכאורה, להציל אותו), מנהל הכלא הנבל, אסיר נוסף בעל זהות חידתית, בני משפחתו ההזויים, עורך דין נלעג ועוד דמויות סטריאוטיפיות, גנריות, גרוטסקיות להחריד, שדרך המפגשים איתן הופכים שלושת השבועות שלפני המוות לאבסורדיים, לעצובים, למצחיקים ובעיקר לביזאריים.

אנחנו לא יודעים מה היה פשעו של צינצינאט, ובצדק – זה פשוט לא רלוונטי, כי הספר הוא גרוטסקה צינית ואבסורדית על החיים והמוות, הגוף והנפש, הציני והמהותי. הוא מצליח להיות נהיר וזורם, אבל בו-זמנית מרגישים שיש בו עוד רובד, אותו רובד פרשני שהוא כל-כך מזמין. לא ברור באיזו מדינה, אם בכלל, מתרחש הסיפור, או מתי הוא מתקיים "במציאות" ומתי הוא למעשה מתקיים בפנטזיה, או בדמיון של צינצינאט. אותו "כלא" הוא לפרקים כלא גשמי, אמיתי וקר, ולפרקים הוא יותר מטאפורי, בעל קירות דיפוזיים. צינצינאט הוא גם אדם רגיל, "ככל האדם", אבל גם איש גנרי – משל לאדם הכלוא באופן נצחי ב"כלא" שאנחנו מכנים "החיים".

התחושה במהלך הקריאה היא של צפייה בסרט תקופתי וקופצני בשחור-לבן, או של צפייה בהצגת תאטרון ישנה, ארוכה ומורכבת, אל תוך הלילה, עד לסיום המיוחד. אין כאן טקסט ארוך, ולמעט מונולוגים ומכתבים מרגשים, יפהפיים וליריים שמופיעים פה ושם מפיו של צינצינאט – הוא גם לא מתיימר לסחוט דמעות או לטלטל במובן המקובל. הוא פשוט מתמלל סצנות אבסורדיות שקל להמחיז אותן בדמיון – על ההמתנה למוות הידוע מראש, שבפנטזיה אולי נדמית כמו תפילה נוגה וקדושה, אבל בפועל יכולה להיות משחק שחמט עם שותף מדושן לתא; על פרידה, שבתיאוריה אולי מלווה במילות אהבה, אבל בפועל יכולה להיות מביכה וחמוצה מהחמצה; על כמה ניתן "להתכונן" למוות, על השבריריות המביכה של החיים ועל המשמעות שיש או אין במה שנותר או במה שאפשר להיאחז בו עד לרגעים האחרונים.

חשוב לנסות ולהיות ערים לרבדים הנוספים שמעבר לסיפור הפשוט (גם אם לא להעמיק בהם), אחרת הוא נחווה כפחות טוב. באותה נשימה - אפשר לוותר על אחרית הדבר הארוכה והמפונפנת. היא לא מבארת ומעמיקה כמו שהיא מתנשאת ומעיקה.

מומלץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

בדומה לחוויה של לוליטה גם בספר הזה הבנתי כמה מוזילים היום בערכם של ספרים ושל קוראים- כמה ספרים יכולים להיות אומנות יותר יפה, יותר חשובה, יותר חושבת. יצירה שמשקפת העמקה של הסופר בעצמו שמשליכה גם על חוויה יותר עמוקה בעבור הקורא.
נאבוקוב נותן הרגשה שהוא כותב סוג של שיר,לא במבנה או מצלול ולא כי אתה חושב על שירים כשאתה קורא את הספרים שלו אלא כי אתה צריך להתעכב על כל מילה וסיטואציה אחרת אתה מרגיש שעשית עוול ליצירה.
זה מפליא אותי כל פעם מחדש כמה סופר יכול לבחור לחשוב את היצירה שלו עד הסוף- החל ממה הוא מעוניין להגיד לקורא בכל פסיק בספר ועד למה כל פסיק בספר מרמז על סופו.

ב'הזמנה לגרדום' כבר הייתי מיומנת בנאבוקוב(במידה ראשונית למדיי כמובן), אחרי שכבר התפוצץ לי הראש באחרית דבר של לוליטה ידעתי קצת יותר איך לגשת לספר הזה ובאמת הרגשתי שאני יותר נהנית ומבינה ויש לי המון מה להגיד על מה שכתוב (ומה שכתוב כתוב בצורה קשה ומפותלת ומוזרה יותר מכל דבר שיצא לי לקרוא). הרגשתי שאני קוראת יצירה מטורפת וניסיתי לכבד אותה במאמץ מלא להתרכז ולחבר פרטים לכדי תמונה גדולה, יפה וביקורתית. אין ספק שזה ספר מדהים והתלהבתי ממנו לכל אורכו, סיימתי אותו וכבר לא יכולתי לצפות להארות של האחרית דבר אבל התאכזבתי. שני המאמרים הארוכים בסוף היו כל כך מלאים (מהמילה מלאה) ומלאים בדברים שחוזרים על עצמם ולא מצליחים לגעת עד הסוף בביקורת ויותר חשוב, בלהט מהביקורת שהספר מעלה. הפרטים הקטנים לא חוברו, הדילמות המוצגות והתשובות של נאבוקוב להן הושטחו לשורה יבשה במאמר מידעי. הפסקתי את שניהם באמצע. האחרית דבר בספר כזה יכולה להיות מדהימה, אבל שני אלו פיספסו בעיניי לחלוטין ונתנו לי תחושה שהספר הוא פלצני ומרוחק ורחוק מלהיות יצירת אומנות שבה הסופר התרגש או התלהב במהלך יצירתה.

מנחם פרי כתב בתקציר שאת לוליטה נאבוקוב הכי אהב ואת הזמנה לגרדום הוא הכי העריך. אני לחלוטין יכולה להבין אותו. ספר מדהים. קשה לאללה ודורש הרבה כוח והעמקה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•numi
הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

קשה לכתוב חוות דעת על "הזמנה לגרדום" מבלי להיסחף לקלישאות. ביטויים כמו "יצירה על זמנית" ו"יצירת מופת" מיד קופצים לי לראש. אבל גם ביטויים שחוקים אלו, לא יעזרו לי לתאר את החויה הנפלאה שעברתי כאשר קראתי אותו.
לעתים נדירות אני נתקל ביצירת אמנות כה מושלמת, עד כי אני מתקשה להאמין כי אדם בשר ודם יצר אותה. הקריאה בספר מאפשרת לנו לבחון מחדש את השקפותינו על האופי האנושי והחברה האנושית.
מומלץ בחום.

לפני 18 שנים•
★★★★★
•עמיר
הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

ספר טוב וחידתי, שחובה לקראו לפחות פעמיים. לא להחמיץ את אחרית הדבר המצורפת של מאיה קגנסקיה השופכת אור על הרבה מהרמזים המופיעים בספר, והנהירים רק למי שבקי בספרות הרוסית היטב, ובשפת המקור. ניתן לדלג על אחרית הדבר של מנחם פרי, היא לא תורמת דבר.
שוב, בדומה לספרים אחרים בהוצאת הספריה החדשה, גב הספר מכיל ספוילר קטן באדיבותו העקבית של מנחם פרי. לכן מומלץ לא לקרוא את מה שרשום על העטיפה האחורית.
עובר לקריאת לוליטה בפעם השניה לאחר 35 שנה...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אחד
הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

נאבוקוב, מון אמור, אתה גאון!!!

צינצינאט נדון לגזר דיון מוות והוא מובל לשהות בתא כלא מיוחד בראש מבצר שמיועד לנדונים למוות. אנחנו לא יודעים מה הוא עשה, כיצד פשע? הסיפר מתאר את תקופת שהותו בתא. הסיטואציה היא מופרכת, הזויה, מבריקה, פארודית שרק ראש גאוני כשל נאבוקוב יכול היה לרקוח כך שכל מה שמתחולל מסביב האסיר נראה מטורף לחלוטין ואילו הוא השפוי היחיד בעלילה.יש בסיפור כל כך הרבה רבדים עמוקים, נקודות למחשבה. הזכיר את קפקא אם כי נאבוקוב לא הכיר אותו והזכיר לי מאד את חנוך לוין. לסיכום- עובר לרשימת הספרים האהובים בהחלט!!!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•ריני
הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

אני רק באמצע 'הזמנה לגרדום' ומתקדם לאט ועמוק, ובכל זאת אמליץ על המובן מאליו, על הספור הקטן גדול הזה אם לעמוד על כתפי ענקים' וליצור נוף מחדש- הרי זה זה. אינני בטוח אם תנועת העפעף שחשבתיה למקק אקראי לא הייתה דלת הכלא הנפתח במשק כנפיים. אז זהו, היום עלה בינתיים.

לפני 15 שנים•אוריה
הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

באופן אישי, אני אוהבת מאוד את הכתיבה של נאבוקוב. כל כך ססגונית, הבעתית. הוא כינה את עצמו סופר מצייר - ובאמת - הוא מסוגל לצייר תמונה שלמה וברורה עם כמה מילים בודדות.
אני בולעת ספרים סדרתית, אבל הספר הזה... חשבתי שהוא ייקח לי מספר ימים, שבועיים לכל היותר. הקריאה נמשכה שלושה חודשים (עם הפסקות והתייאשויות וספרים אחרים באמצע).
היה לי קשה, במיוחד משום שלא הבנתי משפטים ופסקות שלמות. נדמה היה שאני קוראת שפה זרה. רק כשקראתי את ההערות המוספות לספר יכולתי לחזור על הקריאה בתחושת התמצאות ובאמת להנות (עד גבול מסויים)
ומכיוון שכך - אחזור על הקריאה בשלב מאוחר יותר של חיי (יש לי זמן. התחלתי מוקדם) ואראה אם אני מסוגלת להתענג עליו. בינתיים - אתחיל לקרוא את "תריסר רוסי".

לפני 13 שנים•בריסאיס
הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

קלאסיקה. שזור פנינים ספרותיות לרוב. לא קל לקריאה אבל שווה .

לפני 17 שנים•
★★★★★
•נמנם
הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

סיפורו של נידון למוות- מעיף ומיגע. עזבתי באמצע.

לפני 18 שנים•
★★★★★
•רוני pery