#
יש בקובץ הזה ארבעה סיפורים: שלושה סיפורים ממוצעים ואחד מופלא ממש.
צ'כוב מזקק את ההתנהגויות האנושיות לכלל סטיריאוטיפים – נשים אדוקות בדתן, שהבורות היא בעיניהן אות כבוד הניתן לטהורות, גברים המנסים להגיע לאנשהו ותועים בדרך, אצילים הניכרים בכוסם ובכעסם, עניים בכוח או בפועל, המתרפסים בפני העשירים ובעלי השררה, מבקשים נדבה בקול בוכים, מנשקים את היד, הכתף, הבגד של העשיר וזוכים בנדבה – רק כדי למהר ולשתות אותה.
ב"פריחה שנתאחרה" צריך הרופא פטיש בראש כדי שיבין שלא רק מסמס את רגשותיו, הוא דחה גם את התקווה ואימץ אליו את הייאוש.
ב"שלוש שנים" שנכתבה בשלב מאוחר של יצירתו – הנחיתות והכניעה לזיכרונות העבר הם התחליף של הגיבור לחיים. הוא מתאבל על מה שהחמיץ ומה שנלקח ממנו, במקום לחיות בסיפוק את מה שהצליח להשיג. הוא מעדיף את הרעיון של ההתאהבות על פני אהבה וידידות, אותם הוא יכול להשיג.
בסיפור "ממלכת נשים" מבינה הגיבורה שאין קשר בין הכמיהה שלה להשתייכות לבין מה שהיא מנסה לעשות כדי להגיע למטרתה.
הסיפור הרביעי בקובץ, "מעשה משעמם" נפלא מכל האחרים. המספר פה הוא זקן (לא אבין את המתרגמת שאינה משתמשת ב"זקן" וכותבת "ישיש" במקום שצריך להיות "קשיש") יועץ מכובד רב מוניטין, פרופסור לרפואה באוניברסיטה. הוא יודע שימיו ספורים ומתאר את חייו ומחשבותיו לאור הידע הזה.
לא יכולה לומר שכל הסיפורים בקובץ הזה טובים בעיני באותה מידה. יש פה סיפור מופתי כמו "מעשה משעמם" לצד סיפור בינוני כמו "פריחה שנתאחרה". בניגוד לספרות של המאה ה-19 בכלל ולספרות הרוסית בפרט, צ'כוב הוא קריא, מעניין ונגיש. למרות שתיאורי הסביבה והאנשים זרים מאד היום, הם לא גרמו לי לניכור והצלחתי להיכנס לאווירה החברתית המתוארת בו. והתרגום? בסדר. מתאים לקצב של השפה ממנה הוא מתורגם אך משתמש לעתים בביטויים ארכאיים כמו "רחימאי" או "יתומתי" (כדרך לבטא חיבה!) וגם, כמו שציינתי המון "ישישים" וגם "ישישונות" (שהן בדרך כלל משרתות זקנות ועליזות). הם מעידים על עצמם שהם "ישישים" ועכשיו מה שנותר להם הוא לשבת בחושך ולחכות למותם (בחיי, בדיוק כך ב"שלוש שנים")
ואשר לדירוג – "פריחה שנתאחרה" – 3, "שלוש שנים" – 3.5, "ממלכת נשים" – 3.5 "מעשה משעמם" – 5.

















