#
מסע בארץ המסוכנת, המתאוששת ממלחמה בין סקסונים לבריטונים, במאה השישית לספירת הנוצרים, באנגליה המתחילה להגיח. זה אינו רק מסע הרפתקאות שבו אנשים צריכים להתגבר על מכשולים וסכנות כדי להגיע למחוז חפצם. המכשול הגדול ביותר עליו עליהם להתגבר הוא תעתועי הזיכרון. הזיכרון או היעדרו בסיפור הזה הוא גיבור נוסף, המתעתע בגיבורים. אנשים שוכחים, זיכרונותיהם נעלמים כמו חלומות. הם תוהים לגבי חוויות שהיו או לא היו, חסרי ביטחון לגבי המטרות שהם מציבים: האם מטרות ראויות? האם רצוי לבני האנוש ללכת בדרך זו או אחרת?
המסע הזה אותו עורכים זוג זקנים בשילהי חייהם עם עוד כמה דמויות אמור להבטיח להם שמה שהם חווים בהווה הוא אכן בעל ביסוס בעבר. בני הזוג של היום הם בעלי זוגיות ארוכת-שנים ומושלמת, כמו שכתוב בספרים. הם משתפים פעולה, הגבר מגונן על זוגתו, מכנה אותה "נסיכה", נהנה להיווכח שאחרים מתרשמים ממנה כמוהו. האשה נבונה, חדת ראייה ועם יכולת "ראייה" של הדברים כהווייתם. היא אדם חומל ונותן אמון. אבל האם המציאות שחוו ואותה שכחו תומכת בזוגיות המופלאה ומעוררת הקנאה של בני הזוג? האם יש להם בן הממתין להם בקוצר-רוח ומעוניין שיגורו אצלו וייהנו מתמיכתו? או אולי זה לא זיכרון אמיתי אלא מעשה דמיון? האם יש סיבה לשיכחה הכללית, ואולי האשם אינו בדרקונית איומה, המפזרת את אדי השיכחה?
הדמויות – נער צעיר, חיל, אביר זקן לבוש שיריון עם סוס קשיש (אם הוא מזכיר לכם מישהו, זה לא מקרה...) – נמצאות כל אחת בתורה בקידמת הבמה ומוסיפות נדבכים לסיפור שהוא בו זמנית אגדה רחוקה ואמת על-זמנית.
כל ספר של אישיגורו שקראתי היה שונה מהאחרים. מ"שארית היום" ו"לעולם אל תיתן לי ללכת" התפעלתי מאד. "כשהיינו יתומים" השאיר אותי אדישה. אבל נדיר, אני חושבת, למצוא סופר שכתיבתו ונושאי עלילותיו כל כך שונים ומגוונים. יש כמובן קווים משותפים: האיפוק היפני-בריטי, הניכור, הדמויות שלו אינן מבחינות בתמונה השלמה, מבעד לים הפרטים המרכיבים את חייהן, ויכולתו של אישיגורו ליצור הזדהות של הקוראים לדמויותיו, היא מופלאה ממש. לשם השוואה – מאיה ערד נמצאת בקצה המנוגד של הסקאלה, כשהיא יוצרת אצל הקוראת דחייה ובוז לדמויותיה.
אווירה של אגדה ופיוט יש בספר הזה. לכאורה יצורים מיתיים – שדונים, דרקונים, מפלצים. למעשה הקורא מבין שזה עולם האמונות של האנשים בתקופה הזו, בה היתה סכנה רבה וידע מועט. יכולתו של אדם לשלוט בסביבתו ובגורלו היתה קטנה כל כך, שרק בריאה של יצורים מיתיים התמודדה איכשהו עם חוסר האונים.
מעל הכל נותרות שאלותיו של אישיגורו – האם אפשר לחיות חיים תבוניים ללא זיכרון הבונה ידע וכרונולוגיה, האם "חיים תבוניים" הם אנטיתזה לחיים מספקים, האם עדיף לשכוח את הכאב ולאפשר לפצעים להגליד, או לחיות את האמת – כאב ועונג יחדיו.
ובעיקר - האם אפשר בכלל לקבל תשובות לשאלות האלה.
1/2
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
