• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המנהרה

המנהרה

מאת אברהם ב. יהושע

הביקורת של דרור

תמונה של דרור
המנהרה

המנהרה

מאת אברהם ב. יהושע

הביקורת של דרור

תמונה של דרור
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2018
סדרה:הספריה החדשה
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
נלה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 7 שנים

“לגור בחו״ל ולקרוא ספר שזועק מכל פינה ישראל, זו חוויה ייחודית. כמובן שלא לכך התכוון א.ב. יהושוע, אבל”

11/14
ביקורות על המנהרה
הבאה
אבק ספרים
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•2 דקות קריאה

בחודשים האחרונים אני בתקופת קריאה לא נגמרת. בדומה לצורך הנדרש לגופך, אני פותח ספר מסיים או סוגר אותו בלי שנייה של כאב לב או התנצלות ואז פותח אחר. יש תקופות לא מעטות בחיי שאני לא קורא כלל אלה רק כותב ויש תקופות שהכתיבה והקריאה מגיעות יחד. אבל בחודשים האחרונים אני כמעט לא כותב אלה רק קורא. זה בסדר מבחינתי הגוף והנשמה לבסוף מתאזנים. בתקופה זו ואני מנסה לאסוף כמה שיותר ספרים לנשמתי וליבי.
א.ב יהושע ואני אלה יחסים ארוכי טווח. נראה לי שהוא בכלל מקיים יחסים ארוכי טווח עם רוב הקוראים. לפעמים היחסים הם סיפור אהבה משיכה ולעיתים עייפות החומר.
ספריו "מולכו", "ומר מאני "הם בעיני מפסגת הספרות הישראלית. ספרים שבכל קטגוריה שאני מודד אצלי מתכנסים לספרים מופתיים. בספרים אלה יהושע המשובח מייצר דמויות שכרוכים בעטיפות רבות שלאורך הספר הכותב מקלף את עולמן למול הקורא המשתאה והספרים אלה הם מחוזות שלמים. עם השנים קראתי עוד כמה ספרים של אדון יהושע "מסע לתום האלף הנהדר ושליחותו של הממונה על משאבי האנוש" שהיה יופי. ואז נוצר משבר ביחסים. פשוט לא בא לי עליו, או שכנראה איבדתי עניין. קראתי אולי עוד ספר או שנים שלו "השיבה להודו ואש ידידותית" שאני זוכר. ונגמר.
עכשיו אני רוצה לספר לכם על סופר אחר שבעיני סופר ישראלי אדיר, אנושי ויפה לב. סמי מיכאל הגדול שהוא הסופר הישראלי שאני הכי אוהב. וסמי הנפלא כתב ספרים אדירים שקראתי פעמים רבות וכל ספר היה מופת כתיבה של חוויה רגשית, צבעוניות, עדינה ורגישה. ועם זאת ספריו האחרונים היו בעני מיותרים ולא מוצלחים .
אחרי כל ההקדמה הזאת אני רוצה לספר על הספר החדש של יהושע "המנהרה".
אז כמו סמי מיכאל הגדול הייתי משוכנע שלפעמים אולי סופר צריך להרפות מהכתיבה ולאפשר לדור סופרים חדש לכתוב עולם ספרותי ישראלי מעודכן. ובאמת בצורה מאכזבת זאת גם התחיל הספר. הוא היה כתוב מעט שונה. אולי אפילו בשפה שאני כבר הרבה זמן לא קראתי. אני מאמין בכתיבה נוכחית ועדכנית. באיטיות נשביתי בקסם הספר. בלוריא הגיבור שחדר לבי באופיו המנוכר שהתנדף לאורך עמודי הספר, בשיטיון שנתפזר במוחו והפך את נשמתו לחדשה מפוזרת ומלאת אור.
ספר הנכתב על ידי סופר שבהחלט הוא אחד מעמודי התווך של הספרות הישראלית. ספר בודד ורב ממדים, אפוף חמלה. כמו שאמרתי מודה שבהתחלה באמת נאבקתי עם עצמי האם לסגור את הספר ולהמשיך הלאה אבל כמו שצינתי הסבלנות השתלמה. ספר שבאופן מרתק דורש סוג של מחווה לסופר ולגיבור. בהחלט ספר נוכח וטוב.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של  מיכאל
מיכאל
תמונה של Phi
Phi
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חני
חני
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של סקאוט
סקאוט
תמונה של אַסְיָה
אַסְיָה
10קוראים|גיל ממוצע65|50%נשים

על המבקר

תמונה של דרור

דרור

ותיק
חבר מזה 10 שנים
76 ביקורות•1,060 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•שירה - תרגום
תמונה של דרור
דרור
ותיק
חבר באתר מזה 10 שנים
ביקורות76
לייקים שקיבל1,060
דירוג ממוצע5.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת44ספרות מקורית25שירה - תרגום1

דיון על הביקורת

3 תגובות
רץ
רץ•לפני 7 שנים

תמשיך לכתוב באהבה רבה על סופרים ישראלים, זה לא מובן מאליו.

סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

כתבת יופי. הפסקה הראשונה המתארת את משברי הכתיבה והקריאה מוכרים לי היטב. אחד הדברים שלמדתי הוא שאסור להפציר בעצמך לקרוא או לכתוב.

אדם שהכתיבה והקריאה הם חלק ממנו בסוף יזדקק להם באופן עצמאי. זה כמו אוויר לנשימה. תודה על הביקורת. את סמי מיכאל טרם קראתי אבל ספרו "פחונים וחלומות" זה ספר שאני רוצה לקרוא.
מורי
מורי•לפני 7 שנים

יפה. אם אתה כבר מדבר על סמי מיכאל, הוא לא כותב אחיד. אלי עמיר עדיף.

3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של דרור

תחנה אחת-עשרה

תחנה אחת-עשרה

אמילי סנט ג'ון מנדל

אלה ימים מורכבים. אני מתעורר מוקדם בבוקר, לעיתים האזעקות דואגות להעיר אותי ולעיתים אני פשוט מתעורר ונשכב על הספה. אין לי רצון רב לכתוב, הספר האחרון שלי שאב ממני לא מעט האנרגיה אז אני פשוט מתמלא בקריאה. כתיבה היא עולם שלם שנרקם בתוכך ולפעמים הדרך הנכונה ביותר היא להיות חלק מעולמות של אחרים, פשוט לקרוא ולהתמלא.
בהמשך הבוקר אני נוסע לעבודה, הכבישים פתוחים ובחוץ יש ריח של אביב מתעורר. בגלל המצב אין כרגע פעילות רבה בעבודה אז אני מוצא זמן לקרוא. לאחרונה נחשפתי למקבץ ספרים שנהדרים ואני מחפש רגעים פנויים כדי לשוע בהם. אני מאלה שמגלים סופר מעניין הם מתלבשים על כל כתביו.
אמילי סנט ג'ון מנדל היא סופרת נהדרת שכתבה את הספרים "תחנה אחת עשרה" ו"מלון הזכוכית". שני הספרים שונים זה מזה אבל בהחלט שניהם מהפנטים באותה מידה. ב"תחנה אחת עשרה" הרגשתי איך עולם שלם נבנה סביבי. והפכתי בהדרגה לחלק מהעולם המתהווה. אמנם זהו עולם פוסט אפוקליפטי אך הוא בהחלט עולם רגיש ומהדהד. אין דבר נהדר יותר עבור סופר מכך שהקורא הופך לחלק מהספר וזה בהחלט זה מה שקרה לי.
"מלון הזכוכית" בכלל הדהים אותי הכתיבה כה מדויקת, אינטימית ומעוררת הזדהות. יש למנדל יכולת לרקום עולם באופן טבעי. הכתיבה שלה מדודה ומדויקת בפרטיה. היא נוגעת בחומרים האמיתיים של החיים. בדידות, ניכור, מרחק, אלימות כאב ואהבה וכל זה בכתיבה מדויקת ומהפנטת.
כדאי לכם

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•דרור
מי שסוכתו נופלת

מי שסוכתו נופלת

צבי בן מאיר

לאמת יש כוח, וספר הנכתב בכנות ובהכוונה נוגע בלב בדיוק נדיר. כשספר נכתב בשפה אישית ואמיצה – הקורא מתמסר אליו בקלות וברוחב לב.

כל חיי ניסיתי להתחמק משמרנות ומקיבעון, להתרחק ממסגרות נוקשות של אסור ומותר. הדת שלי היא הים, והאלוהים שלי נמצא בשדות ובמרחבים הפתוחים. אין דבר משמעותי יותר מאשר להיות נוכח בעולם. ובכל זאת, יש אנשים שנולדו במרחבי חיים אחרים – כאלה שבהם המסגרות והתפיסות שונות לחלוטין. לך תבעט בזה. זה כמעט בלתי־אפשרי.

בעצם, השוני וההבדל בין האנשים מצוי כאן, קרוב, אולי אפילו בבית השכן.

הסופר צבי בן מאיר גדל במקום ובזמן שבהם החוקים ברורים והמסגרות מצופפות שורות: שומרות על המותר ואוכפות את האסור. ובכתיבה מיוחדת, רגישה ורחבת־מחשבה, הוא הצליח להניח מול הקורא את עולמו, את תבנית גידולו, וכמובן את התהיות שליוו את חייו. תהיות המחייבות פיכחון, השלמה ולעיתים גם פשרה ביחס לזהות שלך. ויש דבר חשוב יותר מהזהות שלך? מי יכול לשקר לעצמו ולמי שהוא?
בספרו המצוין והמרגש הצליח הסופר לנסח בדיוק רב את ההתמודדות שבין בחירה ב”עולם הדרך הישר והמחייב” לבין הכאב, החיבוטים ואי־היכולת להבין מה עושים עם כל זה.
אני אוהב ספרים ישראליים, כי הם שלנו, נוכחים לידנו, קרובים. זו השפה והמקום שלנו, כמו גם האמת – על כל גווניה ומגזריה. ועדיין, למרות הקרבה הגאוגרפית, הפיזית, הנפשית והישראלית – המרחק עצום. עולמות שונים מתקיימים זה לצד זה.
בהחלט ספר נוגע ללב – בטובו וברכותו, אך גם שורף במרחק, בשריריות הלב, בבדידות ובחוסר האונים. מצוין ומעורר מחשבה.

לפני 8 חודשים•דרור
הנחלה

הנחלה

מריה טורצ'נינוף

החמסינים של יולי אוגוסט מקלפים את עורנו ונפשנו. הם משילים מגופנו שכבות של חמלה,רגש וכאב. כאומה אנחנו שדופים נטולי עור וקרובים לגלעין. אני מנסה לשמור על אורך רוח ומתאמן בלהיות קרוב ככל הניתן ללב שלי. לפעמים בחירה במסלול שאתה בוחר שומרת עליך צלול ועטוף. אני נמנע מלצפות בטלוויזיה ומכל דבר שסודק את הנפש, בוחר את הים, השדות והחברים שלי כחממה שיוצרת עולמות נכונים עבורי.
גם את ספרי הקריאה שלי אני בוחר בקפידה. ספרות זה עניין של סטיט אוף מינד אין חוקים ואין חובה לרציפות. בשנייה אני סוגר ספר שאין לי בו עניין. אני מנסה להימנע מקריאה לא מסעירה ומתמסר רק למה שמרתק אותי, קורא על פי תחושות וזה יכול להיות ספר ישראלי או ספר מתח אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי מחפש ספרים קרירים על מקומות גאוגרפיים רחוקים בזמן ובמקום. יש משהו בתחושת קריאה על מקום צונן שחודרת לנקבוביות העור. וכמובן אם הכתיבה משובחת אז בכלל אתה יכול לעוף

הספר הפיני הזה מאד מיוחד הוא אוורירי, מסתורי, ומאופיין בשלל בתיאורי טבע נפלאים ותרבות שונה. במהלך הקריאה אתה נשאב לסיפור אגדה מהפנט.
הספר מוביל אותך למחזות זרים, קרירים על זמנים ומאד אנושים וחומלים. הדרמה בספר כמו בספרות נורדית איטית שאינה סוחפת ברגע אחד אלה מהפנטת ומחלחלת לעומקים. מגוון קולות שונים שיוצרים מארג שלם של חיים במקום אחד. הנחלה.

ארבע מאות שנה של היסטוריה עבר הווה. הכתיבה רחבת לב, מדויקת ומדודה. כל סיפור נשזר בסיפור אחר ויחד מהווים פסיפס משובח, עד שניתן ממש לחוש את היער, למולל באצבעות את הענפים, להריח את האדמה ולהיות נוכחים מול הטבע ומול הסיפור.

ספר נהדר

לפני 9 חודשים•דרור
מקום שמור

מקום שמור

יעל ואן דר ואודן

אני באמת מאמין שספרות יכולה לתקן את העולם. ויש בעולם ספרים שמותירים את הקורא נטול אוויר. ובספר הזה הכתיבה נשלחת ללב הקורא כחץ מדויק, הגיבורים חודרים לכל פינה בגוף, תובעניים דורשים את מלא תשומת הלב. מניחים את עצמם פרושים לפני הקורא, בוא תקרא, תרגיש.
הקיץ רותח, כמעט אלים, אין בו הרבה רגעים טובים. נראה שאנחנו מאבדים את עצמנו לעצמנו. אז אני מנסה להתנחם ברגעים משובחים של ים, תמיד ים זה החיים. כותב לפנות בוקר, מתמסר לזמן מטיב עם חברים וקורא. כבר זמן רב אני לא צופה בטלוויזיה, שומר על ניתוק מכוון, ובערב אני מעדיף ספרים
אחרי יום עבודה אני נשכב על המיטה כשהמזגן שמקרר החדר משיל את שכבת החמסין המהביל שנדמה שרודף אחריך. הבית שקט ואני מתמסר לספר.
פעם בשבועיים אני מקפיד לשאול ספרים מהספרייה, יש בכך סוג של מחויבות לעצמי. יש משהו מנחם בספריה, זה מרגיש כמו מקום מוגן שהולך ונעלם. לאחרונה אני גם קורא לא מעט ספרים דיגיטליים וזו בהחלט תוספת נחמדה. בחנויות הספרים כבר מזמן איבדתי עניין
לספר "מקום שמור" נחשפתי דרך המלצת חבר שאני מעריך את טעמו הספרותי. ומה אומר, הרבה זמן לא קראתי ספר כזה. שילוב מרשים של איפוק, יצריות, תשוקה, אובדן, זמן שמתפוגג ואמת אחת.
"מקום שמור" הוא ספר על זמן ומרחבים ליד החיים. ספר על סימנים שנעלמים ועל מה שנותר ויותר על מה שנעלם.
הספר כתוב במשפטים קטועים ומדויקים שמייצרים חווית קריאה בעלת מקצב מיוחד ותנועה מושלמת. הגיבורים של הספר כתובים בקולות מדויקים עד שניתן לחוש אותם פה ליד. בהחלט ספר שנשאבים לתוכו וכדאי להקפיד לקרוא אותו באיטיות כדי לא לפספס. בכל פרק או אפילו דף מתנהלת סערה מאופקת החושפת עוד שכבה. ספר מדויק, כתיבה אמיצה והיסטוריה עצובה.
פשוט לקרוא

לפני 10 חודשים•דרור
ההתחלה של כל הדברים

ההתחלה של כל הדברים

יניב איצקוביץ'

קריאה בספר יכולה להיות מסע לעולמות רחוקים כמו שהיא יכולה להיות מסע עמוק לתוך נפשך. אני מאלה שמאמינים שיש ספרים שמובילים את הקורא לתוך הנפש או אפילו מוליכים אותו לתוך עולם עמוק ואחר. כל ספר שנוגע בך מותיר בנפשך חלקים ממנו.
כשאני כותב ברור לי שאני נמצא עמוק בתוך מסע פנימי. צומחות מתוכי כנפיים עלומות שנפרשות ואז אני עף. בעיני זו המהות של כתיבה וגם הבסיס האיתן לקריאה טובה ומתגמלת. אני מאלה שטוענים שאף סדרת טלוויזיה או סרט לא יכולים להשתוות לרגע שבו שספר מהדהד בתוכך
בתוך כל המסעות האלה תמיד אני שב הבייתה לספרות ישראלית שהיא הלחם שלנו ( שלי בכל מקרה). בתוך הספרים מהעולם שלנו ניתנת לקורא האפשרות לנוע בעולמות הקרובים שנכתבו על ידי הספרים והסופרים שלמעשה כותבים אותנו. זה יכול להיות מסופר על ירושלים הקפואה, נהלל הכפרית או על יחידה צבאית עלומה או על מסע חיים של מהגר בישראל. זה יכול להתרחש ממש כאן, פה וקרוב. זה שלנו. ואני תמיד ארגיש שהמקום יהיה קרוב אלי ולא משנה עם זה מתרחש בחולון, חדרה נתניה או קיבוץ בערבה. המילים מכאן, השפה קיימת ויש מצב שאתה מרגיש שהסופר יושב בביתך לכוס קפה, אתה מכיר אותו או לפחות אתה חושב שאתה מכיר אותו.
אני אוהב ספרות ישראלית וכל הזמן אני נחשף לעוד סופר או סופרת שמרחיבים את ליבי. יניב איצקוביץ הוא מאסטר בכתיבה ואני עף על הספרים שלו. הסופר הנהדר הזה אומן בטוויית עולמות ולהוביל ביד בטוחה את הקורא מנקודה אחת לנקודה אחרת. ביטחון ותנועה של סופר שיודע להיות משענת לקורא שלו וזה לא פשוט כלל. הוא מודיע לך 'תקשיב אדון קורא, סמוך עלי אני יודע היטב את העבודה.'
בכל הספרים של איצקוביץ שקראתי הרגשתי את אותו ביטחון ויכולת התיאור היצירתית והממגנטת של המילים.
בספר האחרון שלו "התחלה של כל הדברים" הוא לוקח את הקורא לחתיכת מסע חוצה מדינות ,יבשות ועולמות. וזה ספר שנכתב על ידי סופר בעל משקל שכבר מכיר באיכויות הכתיבה שלו. הוא ידען ובהחלט כותב בעושר, בסערה ובביטחה .
כקורא התחברתי מידית לגיבורים שחיכו לי והפכו להיות חלק מהרפרטואר החודשי שלי. יכולתי להזדהות איתם או לא, זה לא משנה הם כבר התקבעו עמוק בליבי
ככותב נותר לי להתפלא ולהתפעם על עבודת הסופר והמרחבים שבהם הוא התנהל בהם. הסיפור, המקוריות התעוזה והיכולת לרקום את העלילה שתהפוך לקרובה עד שממש ניתן לחפון אותה באצבעות. זה בהחלט ספר שונה במרחב כתיבה שלו ובגיבורים שלא קל הזדהות איתם ובעיני זו גם גדולתו. ספר מסעיר וסוער על זהות וחברות. בהחלט לקח אותי למסע. ספר ישראלי נהדר.

לפני שנה•דרור
עד שיום אחד

עד שיום אחד

שמי זרחין

בתקופה זו אני מקפיד לקרוא ספרים כי זה שומר עלי שפוי. אני כותב כנראה זה צורך קיומי. ובתוך כל זה אני מחפש את המילים שלי שמעט נאלמו בחודש האחרון. אני משכים מוקדם בבוקר. כותב, מנסה לשמור על האיזון הזה בין מילים שבוערות בגופי לבין מילים שיעטפו אותי ואת סביבתי בחמלה. הקמתי סדנת כתיבה בספריות ושם אני יכול לכתוב יחד עם אנשים שונים ומגוונים. במפגשים אלה אני פורש את כנפי... ועף
ואני קורא לא מעט, לצערי בימים אלה הסבלנות שלי קצרה הרבה יותר מהרגיל. אז אני מחפש ספרות שאליה אני יכול להתמסר.
במפגש בספריה נכח מולי הספר "עד שיום אחד "של שמי זרחין שמאד אהבתי את הסרט הנהדר שלו לליסדה. נראה שהספר כאילו קורא לי, "בוא קח אותי, מבטיח להיות טוב אלייך."
אז כמו שאני כותב לא פעם, ספרות ישראלית יכולה להיות יהלום. אני יודע ש"עד יום אחד" זכה ועדין זוכה להצלחה נהדרת. ועכשיו הגיע תורי לספר עליו. ספר נפלא שיש בו את הישראליות הכי נהדרת ופועמת בעולם. התאהבות מוחלטת בגיבורים, עלילה נפלאה ויצירתית ובקריאה אתה מרגיש שייכות למקום ולזמן ומה קורא רוצה מלבד תחושת שייכות. להרגיש שהוא חלק מהסיפור ועלילת הספר. בהחלט הרגשתי חלק מהעולם הסוחף ורב הדמיון של הסופר
אני מתרגש מכתיבה יצרית וחושנית, מעין התמזגות כתיבה דרום אמריקאית ואותנטיות מזרח תיכונית. הספר הוא בדיוק כזה. הוא נוגע בכל העולם הנפלא של תשוקה, אוכל, הומור, אנושיות וחמלה. התפרקות ושבריריות המשפחה. טבריה, חדרה, נאפולי, ארגנטינה. שכונה של חום ושייכות. בחיי שהרגשתי בבית.
והכי בספר הרגשתי את המוזיקה. היא התנגנה כמו צליל ארוך שלא חדל מלהישמע באוזניי והדהד את המקצב הנפלא של הספר. הייתי מת לסלול לספר הנהדר הזה פליליסט מוזיקאלי.
ספר שנולד לתקופה זו. מומלץ מאד, מאד.

לפני שנה•דרור
ריבועים פתוחים

ריבועים פתוחים

ערן בר-גיל

ספרות ישראלית טובה היא קסם.
אנחנו כקוראים ניצבים ונוכחים בין דפי הספר ובהחלט אנחנו חלק מהמלים הנכתבות. העלילה מתרחשת כאן, קרוב, כמעט במרחק נגיעה, בתל אביב, פתח תקווה או חולון. הגיבורים יכולים להיות השכנים מהרחוב הסמוך והטעמים והריחות מוכרים וחלק מתבנית חיינו. הנוף הפיזי והרגשי מהווים חלק מהמסע שלנו כקוראים וכשהעלילה כתובה היטב היא מתמוססת בחלקי הגוף והנפש, מעצימה וקוטפת את הקורא למסע רגשי קרוב ורגיש. ספרות ישראלית משובחת היא חלק משמעותי מהמסע שמעצב אותנו כקוראים.
מעולם לא קראתי את הספרים של ערן בר-גיל. היה ידוע לי שהוא כתב ספרים מצוינים שזוכים לשבחים וביקורות מרחיבות לב. באחד משיטוטי במרחבי בספריה באיזור מגוריי על המדף המרכזי נצץ הספר החדש שלו ריבועים פתוחים וזכרתי שקראתי ביקורות מצוינות על הספר, אז כמובן התמסרתי.
אני לא אספר לכם על עלילת הספר בשביל זה כדאי ומומלץ לשקוע בתוכו. רק אומר שהספר "ריבועים פתוחים" הוא ספר נהדר, רגיש, מיוחד ועטוף במרחבי לב. ספר מדויק המתאר באומנות רגשות, מרחק, געגוע, משפחתיות. מספר על קירבה, נוגע בזיכרון וכמה שהוא יכול לתעתע.
ביד בטוחה כתב ערן בר -גיל ספר מצוין שנע באומנות בין העולמות ובין מרחבי הזמן. ספר מצוין שקשה להתנתק ממנו,
בכלל גדל כאן דור של סופרים שתופסים מקום ודרך וזמן במרחב הישראלי.והספר הזה, של ערן בר- גיל שלח אותי לספריה באיזור מגורי לתור אחרי ספר נוסף שלו.
ספר מצוין.

לפני שנה•דרור
ולטמייסטר

ולטמייסטר

יורם רוזנר

יש מקרים שבשעת קריאת ספר ניתן לחוש בגוף ובנפש שמשהו אחר מתרחש. אתה מתמסר ובהדרגה נכבל בסבך המילים. הפרקים בספר בוערים ומלהיטים את העור בלי לשים לב אתה חלק מהסיפור. אתה בתוך, במעמקים בחוץ ומעל. בחיי שלרגע הרגשתי שהאותיות בספר רוקדות סביבי במעגל של אש. כמו שנאמר אתה שבוי. ולטמייסטר הוא הספר שבו כל זה קורה.
היה לי קשה להאמין שמדובר הספר ביכורים ובאמת קראתי ברשת על הסופר ומתברר שהוא כתב לא מעט והשליך לפח. כתב וזרק. אני מכיר את זה, בחיי. ולטמייסטר הוא ספר רחב יריעה, בשל, מתוכנן ערוך היטב, קריא ותובעני. האמת שבתחילה מורכב להיכנס לשפה המתפוצצת, שוצפת שאינה מרחמת, מורכבת, לוהטת, חיה ותוססת. הספר כולו מופת של בעירה, תשוקה ועזות. גמעתי את הספר בלילות ונשבע לכם ששרף לי. הרגשתי שאני נוכח עמוק בתוך השריפה הזאת, נלחם על חיי ולפעמים על שפיותי.
גם החמלה בספר מתעתעת, היא נושכת, מתנפצת ומלהטת וברגע הופכת לגייזר לוהט של אלימות וגרוטסקיות.
שנים שאני קורא ספרות ישראלית ומתרגש ממנה, אני בעצמי כותב. במהלך השנים למדתי להרגיש ולחוש את המילים שהם הכי שלנו, מכאן מהבית שלנו.. וצריך לומר בקול גדול השנים האחרונות הן שיא של יצירה ישראלית מפוארת. ספרות משובחת, גמישה, נועזת, מורכבת ולפעמים תובענית. השנים האחרונות עושות חסד עם הספרות הישראלית. ולטמייסטר בהחלט הוא חסד גדול של כתיבה וקריאה
לא אספר כאן את עלילת הספר, כל אחד מוזמן לקרוא בזמנו רק אציין שהספר דורש מהקורא תשומת לב, מחשבה ורצוי שמזגן על בורר טמפרטורה נמוך יקרר את העור הלב ונפש הקורא.
ספר אדיר.

לפני שנתיים•דרור
קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה

קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה

עוזי וייל

.
חודש אוגוסט השנה מתיש ונדמה שלעולם הוא לא יחלוף. בבקרים אני משכים בשעה מוקדמת, כנראה שאני מתקשה לזהות את הנקודה המדויקת המטרידה אותי. אני משכים קום, משקיף מהחלון על העולם החשוך. חושב על זה שלא נעים שהעולם חשוך ואז אני מתחיל לכתוב ואין לי מושג לאן אני מטייל עם המילים שלי. מוזיקה מתנגנת באוזניי וגם לה יש מרחב פנימי משלה, בדיוק כמו הכתיבה המנסה לתמלל את הזמן והתחושה. לאחרונה אני מתעסק במושג הזמן, אני כותב עליו ומנסה להיות חלק ממנו, הזמן הזה שהולך ונעלם.
וכל המילים ומחשבות אלה הן הקדמה לספר הנהדר של עוזי וייל. "קורה שאדם נולד לארץ זרה". לנצח עוזי וייל יהיה אהוב עלי בשל תרגומיו הנפלאים לשירי מארק סטרנד ורימונד קארבר. וכמובן לאחר קריאה רבת פעמים לספרו הנפלא. "ביום שבו ירו בראש הממשלה". גם בספר רשימותיו הוא משחזר את ההקדמות הבהירות שלו לספרים אלה.
וכרגע אדי וודר מתנגן באוזניי וגם בקולו הצלול יש רגעים הלוקחים אותי למסע למקומות שאליהם אני משתוקק לעוף שזה בערך כמו להיות נוסע סמוי בשיר של סטרנד וכמו שכתב עליו עוזי וויל. "מארק סטרנד יודע סוד שאי אפשר לבטא אותו כלל במילים."
כך קורה גם בספר זה "קורה שאדם נולד לארץ זרה". ספר מאופק המאופיין בכתיבה רזה, מדויקת, כירורגית ומהפנטת. להיות סופר זה היכולת להניח על הדף, טקסט שיכול להדהד ולעטוף. וייל כותב על כך שלסטרנד יש סוד שרק הוא יודע. וקארבר הוא סופר הכותב את סיפוריו ממקום של דחק וחוסר זמן. כמו לקחת מקטע או משפט אגבי ולהפוך אותו בדרך קסם לסיפור או שיר מדויק כאילו אותו כותב תמיד נכח שם. ככה גם עוזי וויל כותב את רשימותיו, מדויק, חודר ומהדהד.
אני אוהב לקרוא ספרים כאלה, ספרים המהדהדים את מחשבת הסופר ואת היכולת שלו להיות נוכח. יש בספר גם מקטע נפלא על עלי מוהר, מקטע שמדייק את קיומו של מוהר כאחד שיודע, פשוט יודע. ועוד מקטע נהדר על חיים בדיוק כמו שהם באמת. חיים שלמים שאין בהם הדר ואין בהם כישלון יש בהם חיים.
ממליץ מאד לקרוא את ספר הרשימות האלה ללא תוכנית עבודה, פשוט לקרוא. ואם יהיה מונח ליד גם ספר שירה של סטרנד. זה יכול להיות מוזיקה.

לשמור על הדברים שלמים / מארק סטרנד
תרגום – עוזי וויל.
בשדה
אני היעדרו
של שדה.
ככה זה תמיד.
היכן שאני נמצא
אני מה שחסר.
כשאני הולך
אני חוצה את האוויר
ותמיד
האוויר נכנס פנימה
למלא את החללים
בהם היה גופי.
לכולנו יש סיבות
לנוע.
אני נע
כדי לשמור על הדברים שלמים.

לפני שנתיים•דרור

ביקורות נוספות על "המנהרה"

המנהרה

המנהרה

אברהם ב. יהושע

שם הספר הוא "המנהרה" אבל זו לא מנהרה בתמונה, למרות שקצת דומה. על כריכת הספר נמצאת תמונת יצירה בשם "הרוטב" של אמן בשם ג'יימס רוזנקוויסט. וכמו בכל פעם שיש תמונת אמנות על כריכת ספר, היא מזמנת פרשנות על הכתוב ועל העלילה. ספציפית כאן יש לתהות מהו הנוזל הזה שזולג לו ולאן הוא נשפך ומה, אם בכלל, אוסף אותו בסוף.

מעשה בצבי לוריא, מהנדס כבישים בדימוס, אדם בן שבעים ושתיים, כמעט שלוש, נשוי לרופאת ילדים שעוד עובדת במרפאת החוץ של בית החולים ושמה לא מוזכר. הכל בסדר עם מר לוריא, חוץ מזה שלפעמים הוא שוכח מילה או שתיים, ולא מצליח להיזכר בשמות, בעיקר אם הם פרטיים. וגם לזכור את קוד ההתנעה של המכונית הוא לא תמיד זוכר ויש לו רעיון כזה, לכתוב את השמות בפנקס, או על כף היד, ואולי אפילו לקעקע את קוד המכונית. כי ידידנו לוריא מתבשר שהוא לוקה במחלת הדמנציה, והשכחה הקטנה זעיר פה וזעיר שם תלך ותתרחב עד שתבלע את כל זכרונו של לוריא. ואדם בלי זיכרון - האם הוא יכול להחשב אדם? לכל איש יש שם, הוא יודע בוודאות שיש, אבל הוא שוכח, או מבלבל יוסף עם יעקב, יוחנן עם יונתן, וכך הלאה, ולפעמים הטעות והבלבול חמורים יותר מההשמטה.

לא רק צבי מחפש מזור עבור בעיות השכחה המתגברות. אשתו באה לעזרתו ומצמידה אותו למהנדס צעיר, בן של קולגה, ושמו עשהאל, והשניים נודדים ברחבי הדרום בחיפוש אחרי תוואי נכון והוגן וצודק לכביש שהצבא ביקש, תוואי שלא יחריב עיירה נבטית קדומה, ולא יחריד ממקומם שלושה שוהים בלתי חוקיים שהתיישבו בה. כדרכו של יהושע וכדרכם של סופרים ישראלים גם קשרי משפחה נכנסים לסיפור. אמנם יחסית לספרים אחרים מדובר בכמות מצומצמת של דמויות, ובכל זאת אנחנו פוגשים גם את הבן הדואג הגר בצפון הרחוק, את הבת הגרה קרוב ואת הנכד, כמו גם את החבר של הנכד ואת אימו - הלא היא נוגה נגנית הנבל שקופצת לביקור אורח מרומן אחר של יהושע, הניצבת.

כך הולך לא הספר בנתיבי ההזדקנות העצובים של גיבורו, לתושייה שעוזרת לו להתגלגל תמיד לכיכר רבין ומשם להיזכר ברב שעל שמו הרחוב שבו הוא גר ובמספר הבית. אנו לומדים להכיר מקרוב את המודעות וחוסר המודעות להדרדרות, את ההומור המלווה, את רישיון הנהיגה שנשלל, וגם את העדויות שחורטטו בביטחון רב והצליחו להעמיד מנהרה על תילה. כדרכו של א"ב יהושע הגיבור מגיע בסצנות הזויות למקומות מוזרים וחלומיים ונתקע בהם, הוא פוגש אבני דירה בסכסוך הערבי ישראלי המלווה את כל ספריו, ברמת העלילה הפשוטה וברמת האלגוריה. כמו תמיד בספריו של יהושע הגיבורים נקראים באופן תדיר על שם מקצועם או פונקציה כלשהי הקושרת אותם לעלילה או לגיבור, לעיתים רחוקות יותר בשמם, אלא שבספר הזה ההשמטה כואבת מתמיד.

ספר כתוב טוב, וחבל שהוא כל כך עצוב. הוא לא באמת עצוב, ויש גם בדיחות על הדרך, ואפילו בדיחת שואה אחת טובה, ובכל זאת הוא עצוב כי זו המציאות שהוא משקף שעצובה כל כך.

לפני 4 ימים•נצחיה
המנהרה

המנהרה

אברהם ב. יהושע

"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" המהם לו מאיר אריאל, וככל הנראה ממשיך ומהמהם מאי שם עם זר קוצים ריחני. במובן זה, "המנהרה" של א.ב יהושע הוא רומן ישראלי המנסה גם הוא לתהות לאן יתגלגל הסיפור המזרח תיכוני. יתרונו הגדול של יהושע הוא בבחירה לעשות זאת בקריצה הומוריסטית מתמדת ועם איזה נסיון חיים וניסיון כתיבה עשיר, המאפשר פחות להגביר את עוצמת הרמקולים בכל פעם שאותו משפט בעברית נפגש עם ענני הנרגילה.
צבי לוריא, גיבור סיפורנו, הוא גימלאי של "נתיבי ישראל", שם הנדס דרכים, תכנן כבישים, דבק באג'נדה שאינה מאפשרת מקום לחיים האישיים של העובדים לבוא לידי ביטוי בתוך יחסי עבודה. עם פתיחת הספר הוא כבר מעל לשבעים, אב לשניים וסב, נשוי לרופאת ילדים ובעיקר הכי חשוב - מאובחן כסובל מאטרופיה קטנה, אך הולכת וגדלה, כלומר אובחנה אצלו דימנציה.
בהרצאה מצוינת של יהושע בה תאר את הספר עם צאתו (הרצאה שהיתה הטריגר מבחינתי לקריאה, גם אם קרתה אי אלו שנים אחריה) הוא אמר שיש שתי מילים עבריות למחלה: קיהיון ושיטיון. הוא היה כה מבסוט על כך שהאקדמיה ללשון עברית גילתה בעצמה - כך לראות עיניו - קורטוב הומוריסטי במבטה על הדימנציה. "שכן יש הבדל ענק בין להגיד לילדים 'סבא חולה בקיהיון', לבין הכרזה ש'סבא חולה בשיטיון'" כלומר עושה קצת שטויות וצחוקים. אני מרגישה שלאמירה כזו מפי אדם שבעצמו סמוך לגילאי גיבוריו בספר, כמו גם חברו של עמוס קינן שנפטר לאחר מחלה זהה (אף את זה הזכיר באותה הרצאה) היא אפשרות להביט קדימה אל עתיד לא ידוע ולומר - אני לא יודע אם אני עדיין אזכור איך קוראים לי, אבל אני בוחר להביט בכך בחיוך.
אולי זו בעצם דרכו של א.ב יהושע לדבר על התסבוכת הישראלית פלסטינית, דרך אדם שמחובר עד מאוד למקום (בסיפור מופיע קבר בן גוריון, תמונתו של בן צבי התלויה עדיין במשרדו של לוריא גם אחרי פרישתו ועוד) אבל כבר אינו בדיוק זוכר מיהו, או אולי הולך ושוכח. גם הצד הפלסטיני בסיפור נמצא באובדן זהות (לא אסביר מדוע לנסות להמעיט בספוילרים) ואולי יהושע סבור כי רק כששני הצדדים קצת שוכחים אפשר להתחיל לרקום סיפור חדש יחד. איני מנסה להגן או לתקוף כאן את עמדה זו, אבל בעיקר להודות לסופר שלא הכניסה באופן גס, מעיק או בוטה, לא בדרמה או ברעם, אלא לרוב בשיטיון חינני המעלה חיוך דק.

הרגעים המצוינים בספר (בעיני) הם כשיהושע מרשה לעצמו באמת "לשחק" עם השיטיון של גיבורו, להביט באמת באופן בו דווקא השוטה הוא ההגיוני והשקול ואנחנו, המביטים בו עם שלל עקרונותינו המוצקים, מאבדים יציבה. אחד מהם הוא הרגע בו רעיתו של לוריא מתאשפזת בשל חיידק אלים (מבטיחה לכם שנכתב לפני הקורונה, למרות הביטויים של בידוד ומסיכות שמופיעים שם). לוריא מאבד אט אט את היכולת לשלוף את קוד הרכב ובוחר לקעקע אותו על ידו, כך שיוכל להיות לעזר עבור אשתו החולה. כשהיא מתאוששת קמעא ומבינה מה עשה היא אומרת לו: "השתגעת?! עשית לעצמך מספר על היד?!" ודבר ראשון אפשר להתענג על האתנחתא הקומית. לאחר מכן, אולי גם לחשוב האם הזיכרון הארוך שלנו יותר מסייע לנו, או לעיתים דווקא מקשה עלינו להתגמש אל צרכי הכאן ועכשיו.

בעיני אחל'ה ספר, ממליצה

לפני 4 שנים•זרש קרש
המנהרה

המנהרה

אברהם ב. יהושע

ספר נחמד בהחלט.
יותר נהנתי משליחותו של הממונה על משאבי אנוש.
היופי של הספר שהוא מתאר אץ השטיון בצורה יפה, נעימה, נוגעת ללב.
אבל שאר העלילה פחות תפסה אותי.

לפני שנה•דני
המנהרה

המנהרה

אברהם ב. יהושע

לאחר שקראתי את המסע אל תום האלף, נגלה אליי לפתע א.ב. יהושע אחר - קליל יותר, עלילתי יותר ופחות מתפייט. לצערי, ואף שקראתי את הספר בהנאה ובשעשוע, חשתי אכזבה, כי הסגנון - שהזכיר לי משום מה את סגנון כתיבתו של סטיבן קינג מינוס האימה (ובמחשבה שנייה, גם אימה יש שם) - הסגנון התגלה כהיפך ממה שחיפשתי אצל אברהם ב. יהושע. רציתי לטעום שוב את המתיקות הבוגרת, התנ"כית, של המסע אל תום האלף. אך מלבד חזרה על מוטיב הכפילות (אבל למה בעצם הוא חוזר על כך? אולי צריך לקרוא ביוגרפיה שתצא על חייו), לא זכיתי לטעום מאותו היין. אין זה כמובן הוגן להאשים ספר אחד בגלל ספר אחר של אותו סופר, ויהיה עליי פשוט להכיר את א.ב. יהושע יותר, על שלל גוניו. ואולי זו בדיוק הברכה שלו - היכולת לכתוב בשלל סגנונות.
עוד הערה: זה בלתי נסבל בעיניי כשדעתו של המחבר משתרבבת בצורה גסה, עד בלתי אמינה, לפיהן של דמויות בספר ולתיאורים מחוץ לדיאלוגים. א.ב. יהושע חוטא בכך כמה וכמה פעמים, שלא לצורך. דעתו הפוליטית ידועה, והכנתי את עצמי לכך שהמרקם העלילתי יושפע מכך, אבל היו משפטים שנשתלו בפיהן של דמויות בצורה בולטת ובוטה מדי, עד כדי נתינת טעם נפגם לספר כולו, וצר לי כקורא על כך.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אבק ספרים
המנהרה

המנהרה

אברהם ב. יהושע

הבת שלי החלה להתעניין בקבוצת מאובנים עצומה של יצורים שנעלמו מעולמנו.
היא מביאה ספרים מהספרייה, מבקשת ממני להוריד לה סרטים ולרכוש לה ביצים עצומות שאותן יש להטביע כשבוע בגיגית ובסופו יולדו צאצאים גדולי לסת וחדי שיניים.
מזל באמת שהם נותרים קטנים ודוממים ולא ממשיכים לגדול משום שאם באמת היו שורדים את כל התהפוכות שטלטלו את הקוסמוס, וודאי הייתה מבקשת לאמץ אחד בתור חיית מחמד.
הדינוזאורים חדלו מלהתקיים וודאי מסיבה טובה, אחרת היינו עסוקים במלחמת הישרדות תמידית אל מול כוח עוצמתי, מפלצתי ואדיר ביותר.
אנו הולכות לחנות הצעצועים האהובה על שתינו ואני קונה לה העתק מרהיב של טי-רקס, מלך הלטאות העריצות האהוב עליה ביותר.
הוא מפחיד ויפה כל כך! מתלהבת בת התשע ואני מחייכת בהסכמה.
גם אני אוספת דינוזאורים להנאתי. בהקפדה, בהנאה והערכה הם מאוגדים בספרייתי ואני אינני מזלזלת בכוחם הרב ובהשפעה שיש להם עלי.
לפני שנתיים בערך רכשתי ספר עיון מרתק בשם: "סיפור לא פשוט"
עיון ביצירותיהם של שלושה יוצרים, סופרי "דור המדינה" שאף אחד אינו יכול לכתיבתם והם בלתי ניתנים לחיקוי משום שפתם היפה: א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר.
קראתי אותו בהנאה מרובה, ובסופו כבר ידעתי אילו ספרים אני עומדת להשיג ומה יהיה סדר קריאתם. הייתי מפוקסת, מסוקרנת. ידעתי שגיליתי עולם הולך ונעלם של סופרים שאינם חושבים בדרך המהירה וההחלטית, שכל "תקיפה" שמקורה עניין בקורא, מחושבת בשיא העדינות, באיטיות ובאופן אסטרטגי.
לא. הם לא ממהרים לאף מקום.
הם יכבשו את המעיין בכתביהם בצורה אחרת, לא פתאומית אלא איטית או הרסנית כיד הטובה עליהם.
אל תצפו להטבות, למבצעים או הנחות. לדם, צפרדע או כינים.
למודרניזם, לקפיצות פתאומיות או טוויסט בעלילה.
לשפה רזה, "פייסבוקית" מעוטרת בשלוש נקודות וסימני קריאה לרוב.
תשכחו מצמחונות. לעלילה שלהם יש בשר ועל מנת לעכל אותה צריכים לעיתים שבוע שלם או יותר.
היחידי שהכרתי עוד מתקופת התיכון היה א"ב יהושע. קצת לפני הבגרות בספרות ציידו אותי ברשימה והורו לי לבחור מתוכה שתי יצירות: מקורית ולועזית.
בחרתי את המאהב וקראתי אותו בעיניי נערה מתבגרת: קצת בפליאה ומעט בהתרגשות. לרגע לא חשבתי שישנה סטייה או קיים עיוות במשולש ההוא, אסיה אדם וגבריאל.
אהבתי את הנועזות, החידוש ובעיקר את הרושם שנוצר, שהבדידות היא בילט-אין: נולדנו עמה וכנראה שגם נמות אתה, יד ביד לאורך כל הדרך.
נצרתי אותו היטב בזיכרוני, את יהושע.
סימנתי אותו לטובה.
את ספרו האחרון "ניצבת" אהבתי מאוד והזדהיתי עם הגיבורה נוגה, הנבלנית שהרחיקה עד הולנד על מנת לנגן בתזמורת אך את הקריאה ב-"מנהרה" דחיתי ודחיתי בעיקר משום שנכתב כי הספר הינו בגדר אכזבה, פספוס.
לבסוף החלטתי שלא אתן לאף אחד לקבוע לי אזהרות או יעדים. סגרתי את ה-נטפליקס, דממתי את הפלייליסט, אפילו שידעתי שמדובר ב-וגנר ובאך.
הכנתי לי תה בלימון וישבתי לקרוא.
התאמתי את קצב קריאתי לקצב כתיבתו, הסתכרנתי עמו.
זה היה מעניין ומתסכל כאחד, מדכא מאוד ומעייף אך גם מתגמל.
הבנתי שהמציאות עולה על כל דמיון וכשאוזל הדמיון ונגמרות הפנטזיות, יש צורך להתמודד עם כל מה שלא נחמד בחיים, עם העובדה שאנו מתנוונים, מתכלים והתהליך עצמו הינו איטי ומכמיר לב.
לצבי לוריא, מהנדס דרכים בפנסיה נודע כי הוא לוקה בדמנציה. הרופא ממליץ לו על שיטות טיפול אחדות האמורות לרפא את הנפש ולהמריץ את המוח. הוא ממלא את הוראותיו בדייקנות ומקשיב לאשתו, רופאת ילדים נמרצת וחכמה אך למרות הכל אינו יכול לעצור את הדעיכה המוחית המלווה בהתקפי כעס, עלבון ודיכאון.
הרגרסיה הבלתי נמנעת מביאה אותו לשיאים חדשים בחשיבה. עושה הרושם שהוא פועל טוב יותר, שהוא נמרץ וצעיר יותר אם כי הוא הופך לאימפולסיבי ולעיתים אף נדמה, חסר אחריות.
משפחתו מודעת לשינויים ומנסה לשתף עמו פעולה אך עד מהרה הוא חש "כי לא סופרים אותו" כמו פעוט מגודל הזקוק לחינוך מחדש ועליו לקבל הוראות וגערות מלמעלה, להפנימן ולרצות את כולם.
כמו תמיד משלב יהושוע (גם בסיפורו הנוכחי) דימויים המעורבים בעובדות קונקרטיות בשטח, פוליטיקה שעושה הרושם שהפעם קצת תלושה מחוט העלילה ומעט הזיה לקינוח. יצאה לו עוגת דבש בטעם תפוזים עם ניחוח קינמון מהביל.
לא רע בכלל.
טעם אחר, שונה.
לא בשרי ולא חלבי אך בהחלט לא פרווה.
נראה כי השיטיון מצא דרכו גם אל לב הסופר והאציל עליו.
אל תוותרו על הספר הזה גם אם הוא איטי ומתסכל קמעה; יש בו רחמים, אהבה, נדיבות ורכות לב כמו בכל דינוזאור טוב שאצלי לפחות, לעולם לא יוכחד.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•shila1973
המנהרה

המנהרה

אברהם ב. יהושע

הספר עוסק בשיטיון . שיטיון זו מחלה נבזית שמתקדמת וטורפת את היכולות הקוגנטיביות.כבר בשלבים הראשונים ולאחר מכן הגיהנום "מעכל" את האדם עד לאיבוד צלם אנוש. החולה בשלבים הראשונים מודע למצבו ומנסה להיאבק בניסיון לשמור על צלילות דעתו-זה נורא. זה משפיע על סביבתו-נאלצים לצפות בירידה שהיא די תלולה ללא יכולת לעצור את התהליך. בעת הזו כשחיינו מתארכים תודות לרפואה המתקדמת. הצרה הזו משותפת למשפחות רבות בינינו. התיאור מדויק תוך חדירה זהירה לנפש. בכך מכאיב יותר. לא הייתי ממליץ לחובבי הרפתקאות . לא הייתי ממליץ למחפשי "ספור טוב" שמצפים לדעת מה יתרחש בסופו. אפשרי לכאלו שחדירה לעולמם של אחרים בעט סופר מיומנת מאד מושכת את ליבם. אין ספק שאברהם ב. יהושע ממשיך להוכיח את יכולתו האומנותית לחדור לנפשם של בני אדם. הוא עשה זאת לבני דורו, הוא עשה לבני אדם שחיו לפני אלף שנה. הוא עושה זאת כאן במיומנות רבה. הספר ברובו משכנע אם כי ישנם קטעים שלדעתי יכול היה לוותר עליהם. ארכניים-מיותרים, ניסיון להוסיף לעלילה למה שבעיני נראה מלאכותי-לא מתאים. בנימה אישית-מהכרותי עם ספריו, סופר בשל בוגר מתבונן על סביבתו בעין בוחנת מעמיקה מאד ויודע להביע זאת במיטב המילים העומדות לרשותנו בשפה העברית. ללא ספק מקומו ב"פנתיאון" הספרותי של טובי הסופרים העבריים בני זמננו.ספר זה אינו נופל באיכותו מספריו הקודמים. הנושא כאמור קשה למרות ה"כיסוי" הספרותי שהסופר בכישרונו "עוטף" אותו.

לפני 7 שנים•
★★★★★
• מיכאל
המנהרה

המנהרה

אברהם ב. יהושע

כל כך הרבה כבר כתבו וסקרו את הספר הנפלא הזה, מה כבר אני יכולה להוסיף? מה עוד אומר שלא נאמר? אבל אי אפשר להמשיך הלאה מבלי לכתוב עליו כמה מילים, אז אתמקד בחוויית הקריאה האישית שלי.

הרבה זמן הוא חיכה לי בסבלנות על המדף, וקצת נרתעתי ממנו. קראתי בהרבה סקירות שהוא איטי, שהוא טרחני, שהוא והוא...אבל אני תמיד חוזרת ואומרת שתמיד צריך לנסות. כי לכו תדעו. אולי לכם הוא ירוץ. אז אני מבינה למה היו מי שחשבו שהספר טרחני (הוא לא. לא לדעתי בכל אופן) כי הוא מתעכב על כל פיפס, והוא נותן תמונה כל כך מלאה שהקורא מרגיש שהוא מוקף בו מכל עבר.

הסיפור נפתח כשצבי לוריא, מהנדס דרכים בכיר ומוערך בנתיבי ישראל, מזה מספר שנים בגמלאות, מבקר עם דינה אשתו אצל הנוירולוג המבשר לו כי מתחיל אצלו תהליך של שיטיון. תוך כדי הגילוי בין החיי יומיום עצמם, בין תעתועי המחלה הקורא מתלווה לצבי ודינה לוריא, וקשה שלא להתאהב בהם. כי א.ב.יהושע יודע לבנות את הדמויות שלו, וגם אם הוא מדביק להם שיטיון, הוא לא שוכח לצקת בהם מלוא החופן חמלה ואמפתיה.

אהבתי מאוד את העובדה שהסופר לא הנמיך את הגיבור שלו אלא בדיוק ההפך. גם אם הוא מתקרב לעשור השמיני שלו,הוא שימר בו את התשוקה, לא מחק ממנו את ההומור (ובכלל, צבי לוריא מסתמן כבעל חוש הומור בריא ואחד כזה שתמיד מעלה בך חיוך) ובאופן כללי - והכי הכי חשוב- לא לקח את הסיפור למחוזות הדרמה, אלא לקח את הספר על הרובד העדין יותר, ואיפשר לקוראים ללוות את הקריאה עם בת שחוק על הפנים. ממש כמו לוריא המתמודד עם השיטיון שנפל עליו הדרך הכי טובה שהוא יודע- עם הרבה הומור וצחוק עצמי.

השיטיון לא מתחולל רק במוחו של לוריא, הוא מרומז ומקרין גם אלינו, כמדינה. הבלבול, הדיאלוג המקוטע, הפילוג. כל אלו בתוך ביקורת מרומזת שלא נפקדת מהספר, אם כי לא משתלטת. היא מונחת בעדינות כחומר למחשבה.

והמנהרה, גם היא כמטאפורה למשהו שאולי יום אחד ייבנה פה ויאחד שתי קצוות.

על אף הנושא העצוב לכשעצמו לא הרגשתי שהספר עצוב אבל מה שמאוד העציב אותי היתה ההקדשה בתחילת הספר בו הסופר מקדיש אותה לרעייתו ז"ל. רבות נכתב על הקשר המיוחד בין הזוג, ועל אף שנות נישואיהם הרבות תמיד ידעו להישאר, וקודם כל להיות חברים אחד לשני(ולא, זה לא אותו דבר).

הרגשתי את הכאב האישי של הסופר נמסך בזה של צבי לוריא הגיבור, עד שהופך אותם לאחד.

"בשיטיון, דוקטור, נדמה לי שיש לא רק בלבול אלא גם כאב לב מוגבר, נטייה לצער עמוק." (עמ' 165)

אין הרבה כמותו. קראו, כדאי!

לפני 6 שנים•
★★★★★
•dina
המנהרה

המנהרה

אברהם ב. יהושע

ספר יפה, אך קשה. הקושי הוא תלוי בגיל הקורא. בחור צעיר יראה אותו, אולי אפילו מצחיק. אך קורא בגילי (70+) יסתכל עליו בצורה שונה לגמרי - אולי אפילו בפחד. כל פעם שאני לא זוכר שם של מישהו , אני אחשוב עכשיו - האם מתחיל השיטיון? לכן בשביל אנשים כמוני זה ספר לא נעים לקריאה. אך בכל זאת קראתי אותו ונהניתי ממנו. רואים את הקרב ההרואי ואת התמיכה הדדית שנותנת תקוה.
גם לדור הצעיר שמעמיק זה נותן פרספקטיבה אחרת על נשים שאולי קרובים לו ומתחילה אצלם בעיית השיטיון.
בקיצור ממליץ לקרוא, אך לא לקחת את הספר בקלות.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אלכס
המנהרה

המנהרה

אברהם ב. יהושע

דירגתי בסדר ולא יותר. כשאני קורא ספר המנסה לתאר את ההווי הישראלי וכמי שחי אותו יומיומית, אני מנסה לקבל תמונה אמינה של הדיבור, של הדיאלוגים, של המציאות והספר הזה לא בדיוק עשה לי את זה. קשה לי לקבל דיאלוגים בין בעל ואשה שלא נראים לי לגמרי מציאותיים - יומיומיים, קשה לי לתאר מציאות של גילוח גבעה סתם ככה בגלל איזה סיפור הזוי על שוהים פלסטינים עם סיפור בעייתי ועל קצין מנהל אזרחי מוזר או על סטודנטית פלסטינית כפי שהיא מתוארת בסיפור. נכון - סופר יכול לקחת לעצמו חירות ולהמציא וזה כוחו וזה לעיתים גם מאפשר לתאר מצבים לא אמיתיים אך מעניינים - אבל זה לא תפס אותי ולא עשה לי את זה. הניסיון לתפוס מרכיבים רבים ככל הניתן - שיטיון, שחיתות, פלסטינים,המנכ"ל החדש והצעיר, השומר בבודקה שהודח ממשרתו הבכירה ועוד היה לי קצת משונה ולא תופס. גם ההגזמות לעתים בתיאור הבלבול בשמות שלוקה בהם המהנדס לוריא היה קצת מלאכותי ולא ממש שכנע. מה שכן, יהושע יודע לכתוב ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. נקווה למשהו טוב יותר בעתיד.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•רוני
דירוג
3.0
לפני 3 שנים

“לאחר שקראתי את המסע אל תום האלף, נגלה אליי לפתע א.ב. יהושע אחר - קליל יותר, עלילתי יותר ופחות מתפייט”