אני אתחיל ואומר, לא הייתי כאן הרבה זמן. לא היה לי הרבה זמן לקרוא ספרים.

גנבת הספרים הוא לא ספר לכל אחד. אם אתה אוהב ספרי מתח שהעלילה ממשיכה לדהור במהירות בכל רגע, זה לא ספר בשבילך. בהחלט לא.
גנבת הספרים הוא ספר ליופי. מה זאת אומרת ספר ליופי? זה בוודאי נשמע כמו עלבון. אני אוהבת לכנותו 'ספר ליופי' בגלל שהכל כ"כ עדין בו. יש תיאורים בשפע, והוא גורם לך להבין דברים שלפני זה לא הבחנת בהם.
מספר הסיפור, המוות, פתח את הספר בדבר שלדעתי נכון לגבי כמעט כולנו. הוא אמר שבני האדם שמים לב לצבעי היום רק בזריחה ובשקיעה. הם לא שמים לב שגם בשעות היום, השמיים יכולים להיות מורכבים מאלפי גוונים של כחול ואפור.
ואני מתביישת להודות בכך, אבל הוא צדק. כמה פעמים בדיוק הסתכלתם אל השמיים בארבע בצהריים, כשהשמש לא שוקעת או זורחת, ותהיתם כמה גוונים יפהפיים נמצאים שם? אני משערת שלא הרבה פעמים.
קראתי ביקורות קודמות על הספר הזה, וראיתי שהביקורות מתחלקות לשתי קבוצות:
'ספר מושלם!!!!! תקראו עכשיו!!!!'
ו'לא התחברתי. העלילה לא זזה. רק בסוף קרה משהו.'
אני אגיד את זה עכשיו, כדי שלא תתבלבלו בהמשך הביקורת; לא קראתי את כל הספר. בדיוק מהסיבה שהעלילה לא זזה. כן, אמנם זה ספר מדהים, נהדר, כתוב בשפה גבוהה, עונה כמעט על כל הבקשות שלך מספר נפלא. אבל דבר אחד חסר בו. העלילה.
כמובן שאהבתי את הספר. אהבתי מאוד. אבל בשלב מסוים התייאשתי. אבל עכשיו אני רואה את הביקורות ואני מבינה שמשהו כן קורה בסוף. אני לא אדע אף פעם מה, כי הפסקתי לקרוא את הספר. נטשתי אותו בערך בעמוד 400. וזה חבל שאני לא אדע. אבל האמת? אני לא מרגישה רע עם זה שנטשתי אותו. אחרי הכל, העלילה לא אמורה להתחיל בחמישים העמודים האחרונים. היא אמורה להימשך לאורך כל הספר.
גנבת הספרים הוא לא ספר לכל אחד.

אם אתם מתכננים לקרוא את הספר הזה אז כדאי שלא תקראו את הביקורת.


קודם כל, אני רוצה רק להגיד שהספר הוא לא ספר המשך ל'פלא'. הספר הזה הוא הסיפור של אוגי פולמן מנקודות המבט של ג'וליאן, שרלוט, וכריסטופר.
נקודת המבט של ג'וליאן היא הראשונה ולדעתי גם הכי חשובה כי כמו שהסופרת כתבה בהקדמה, המון אנשים מיהרו להסיק שג'וליאן מרושע לאוגי במהלך כל הסיפור והוא לא ניסה להשתנות והיו כאלה שטרחו וכתבו את המשפט הזה:" keep calm and dont be a julian". לפני שהספר הזה תורגם לעברית, גם אני חשבתי שג'וליאן מרושע ורק מנסה לאמלל את אוגי, ובהתחלה זה באמת היה ככה. ג'וליאן פחד ונגעל מאוגי בגלל שהיה שונה מכולם, אבל יום אחד סבתו של ג'וליאן (גראנמר, כמו שהוא קורא לה) סיפרה לו סיפור על מה שהיה כשהיא הייתה ילדה: הגרמנים אספו ילדים מבית ספרה, ובמקום ללכת ביחד איתם היא ברחה לתוך בית הספר כשלפתע שמעה קול שקורא לה וזה היה הילד השונה בכיתה. כולם קראו לו טורטו (סרטן בצרפתית, אני חושבת) בגלל שהוא הלך כמו סרטן והוא יכל ללכת רק עם קביים. טורטו הצליח להחביא אותה ולתת לה מחסה במשך שנתיים באסם של המשפחה שלו, כשכל יום הוא הלך לבית הספר וסיפר לה את החומר הנלמד. אך יום אחד, הגרמנים תפסו את טורטו בדרך לבית הספר וגראנמר התחרטה על כל הפעמים שקראה לו בשמות גנאי לפני שבאמת הכירה אותו והבינה עד כמה זה היה מיותר ומרושע וג'וליאן למד מהסיפור הזה וניסה להיות נחמד יותר לאוגי ולהתיידד איתו. אז כן. ג'וליאן עבר שינוי, ובהחלט אפשר ללמוד ממנו הרבה. עד כאן הפרק של ג'וליאן.

-הפרק של כריסטופר-
הפרק הזה מספר עד כמה היה קשה להיות חבר של אוגי וזה היה פרק די קצר.
אז מסתבר שכריסטופר הוא שכחן. הסיפור מתחיל בזה שהוא שוכח דברים שהוא צריך לקחת לבית הספר ואמא שלו צריכה להביא לו אותם והיא מאחרת. בחמש שעות בערך. כריסטופר חושב שהיא הלכה לבית של אוגי כדי לנחם את משפחת פולמן בגלל שדייזי מתה, והוא כועס. ממש כועס. אבל אז הוא מגלה שאמו עברה תאונת דרכים והוא מגיע לבית החולים עם אבא שלו. בבית החולים הוא רואה גם את אוגי שעבר ניתוח והיה לאוגי חור בינוני מעל השפה שלו. המראה זיעזע את כריסטופר והוא מקיא כי הוא לא מאמין מה עובר על החבר שלו. לפני זה, הוא קנה לאוגי ערכת לגו גדולה ולעצמו בובה של איווק והוא מביא את הבובה לילד אחר בבית החולים שיש לו עיוות בפנים.
אז כן, אם תהיתם, גם כריסטופר עובר שינוי. הוא גאה שיש לו חבר כמו אוגי ואם יש ילדים שנועצים באוגי ובו עיניים, זה כבר לא מעצבן אותו.
עד כאן הפרק של כריסטופר.

-הפרק של שרלוט-
שני הדברים המרכזיים ששרלוט מספרת עליהם הם הימנה צ'ין, ומופע המחול הגדול שהיא, הימנה וסאמר מופיעות בו.
בפרק הזה, ר"ג פלאסיו בעצם מדגישה שאנשים לובשים מסכות- הם יכולים להיות מה שהם רוצים, לא נעימים לבן אדם אחד ונעימים לאחר והדוגמה לכך היא הימנה צ'ין.
במשך כל הספר 'פלא', הימנה צ'ין הייתה חלק מהבנות שהיו ב'צד' של ג'וליאן ולכן חשבתי שאין לה עוד צד. אבל דווקא יש לה, והיא מוכיחה את זה כשהיא מפתחת את החברות שלה עם סאמר ושרלוט.

אז בעצם מה שר"ג פלאסיו מעבירה לנו בספר 'אוגי ואני' זה שכל אחד יכול להשתנות. גם אם אנחנו לא חושבים ככה.

מעטים הספרים שאני לא יכולה להתרכז בקריאתם כשאני שומעת את המוזיקה שאני שומעת בדרך כלל.
האסופית, מאת לוסי מוד מונטגומרי,הוא אחד מהם. ניסיתי להבין למה באמת אני לא יכולה להתרכז בקריאת הספר עם המוזיקה הזו ולאחר בערך דקה הבנתי.
העלילה בספר היא מהירה, ולכן אני הייתי צריכה להתרכז אך ורק בקריאה ולא בשום דבר אחר.
ללוסי מוד מונטגומרי יש כישרון לדחוס שבועות שלמים לעמוד אחד. בדרך כלל, אני לא אוהבת כשעלילה של ספר מתקדמת בקצב מהיר מדי, אבל באסופית, דווקא אהבתי את זה מאוד.
כשראיתי את המילה 'קלאסיקה' על כריכת הספר זה קצת הרתיע אותי. לרוב אני לא אוהבת קלאסיקות, אפילו אם זו מהדורה מחודשת, עם שפה יותר קלילה, אבל את האסופית אהבתי. מהרגע הראשון שאן שרלי בת האחת עשרה צצה בתחנת הרכבת, התאהבתי בדמות שלה. הג'ינג'ית, היתומה, הפרועה, והרומנטית השקועה בחיפוש מתמיד אחר נשמה תאומה הקסימה אותי ושאבה אותי אל תוך הספר הנפלא הזה.

בכל הפעמים שהייתי בספרייה, עברתי על פני סדרת האסופית שישבה על המדף בלי להעיף בה מבט אפילו. אבל יום אחד שמתי לב לסדרת הספרים הזאת ואמרתי לעצמי שאני אנסה. שאני אנסה לקרוא את הספר הראשון ואם אני אוהב אותו, אני אקרא את השאר. אז חזרתי מהספרייה עם שקית כבדה מלאה בחמישה ספרים שלא ניחשתי אפילו כמה הם טובים.
אני צחקתי עם אן, אני שמחתי עם אן, התרגשתי עם אן ואני אפילו כמעט בכיתי איתה.
במשך כל הספר, ניסיתי להבין איך זה שלבן אדם, אפילו אם הוא דמות מספר, יש דמיון כל כך נהדר כמו של אן, שיש לה יכולת מופלאה להפוך כל דבר רע לטוב בעזרת הדמיון שלה.

אם אי פעם חשבתם לקרוא את הספר הזה, תקראו אותו כאן ועכשיו.

אני ציפיתי לספר טיפה יותר בוגר.
הספר אכזב אותי.
בסך הכל זה עוד סיפור אהבה מטומטם על שני מתבגרים.
ספויילרים


אני לא אכתוב עכשיו ביקורת ארוכה, אז אני פשוט אגיד מה עצבן אותי בספר ומה היה בסדר:
דברים שעצבנו אותי, אבל ממש:
-כריס(קראו לו כריס, נכון?) וטינה. מהרגע הראשון שאלינור נכנסה לאוטובוס, הם שנאו אותה בלי שום סיבה. לרוב כשמגיע ילד\נער חדש לכיתה מנסים להתיידד איתו. אבל לא! בספרים חייבים תמיד שתהיה איזושהי בעיה בלתי מוסברת כי ריינבו ראוול היקרה לא מצאה משהו טוב יותר! וממש בסוף, כשאלינור ניסתה לברוח לדוד שלה, הם פתאום תמכו בה. משום מקום, כל האישיות שלהם השתנתה, והם נחמדים עכשיו!
-אמא של פארק. היא לא אהבה את אלינור רק בגלל שהיא לובשת בגדי בנים ובכללי לא מתנהגת כמוה, לפחות לנסות קצת להכיר את האישיות שלה ולא ישר לשפוט. אבל כאלה בני אדם.
ועוד המון דברים שלא בסדר.
דברים שהיו בסדר בספר:
-אחותה הקטנה של אלינור...שכחתי איך קוראים לה. שמחתי שהסופרת בנתה את הדמות שלה ככה שהיא תהיה כמו בת תשע נורמלית ולא ניסתה(כמו הרבה סופרות אחרות) לגרום לאלינור לחשוב שאחותה יותר טובה ממנה בכל המובנים.
-פארק. אני לא יודעת למה כל כך אהבתי את פארק. אני פשוט אהבתי את הדמות שלו. אני לא יכולה להסביר כל כך למה.
לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא ממליצה לקרוא.

ספויילרים
אז הביקורת הזאת תהיה שתי ביקורות- אחת על 'היורשת': הספר הרביעי בסדרה, ואחת על 'הכתר': הספר החמישי והאחרון בסדרה.

-היורשת-
לעזאזל. הספר הזה הוא הראשון מבין כל הספרים שקראתי בחיי שגרם לי לבכות. כשארן עזב את הארמון וכשאמריקה מקבלת התקף לב.
בספר הזה לא אמריקה היא הדמות הראשית, אלא הבת שלה- אידליין.
לאידליין יש אח תאום שקוראים לו ארן. אידליין גדולה ממנו בשבע דקות בלבד. ושבע הדקות קבעו שהיא תהיה מלכה ולא הוא וכמובן היא צריכה בעל ובלה בלה בלה.
עד עכשיו הכל טוב ויפה, נכון? נתקדם קצת בעלילה, בואו נראה: יש בחירה, 36 בחורים באים לארמון(שמעתם נכון, 36. יש איזה הנרי אחד שלא מדבר אנגלית ונעזר במתורגמן- אריק), היא מדיחה 11 או 10 מהם על היום השני(ופה התחלתי לאהוב אותה), ארן עוזב, מתחתן עם 'הנפש התאומה שלו'(איך נטשת את אידליין?! היא אחותך! בכי בכי), אמריקה מקבלת התקף לב(תזכירו לי להרוג את קיארה קאס אחר כך), מקסון יושב ליד מיטתה של אמריקה כל שעות היממה(לא יכולת למצוא שמות טובים יותר, נכון?)

-הכתר-
אין לי כוח לכתוב עכשיו עוד ביקורת שלמה... תרחמו עליי.
בקיצור, שני הספרים די טובים אבל אני מורידה כוכב לכל אחד מהם בגלל רמת הקיטשיות.
ציטוטים מ'הכתר':
'פשוט נזכרתי שאני יכולה למלוך ועדיין להמשיך לאהוב פרחים'- אידליין.
'ותזכורת ידידותית, אני המלכה שלך'- אידליין.

אזהרת ספויילרים!!

סופי המסכנה.
אגתה וסופי חוזרות לבית הספר לטוב ולרע בעקבות התקפות על הכפר שלהן, אך שהפעם, בית הספר לא מחולק ל"טוב" ו- "רע"; הפעם הוא מחולק ל"בנים" ו-"בנות".
אגתה חייבת לנשק את טדרוס מסיבה שכבר שכחתי והנשיקה תחזיר את בתי הספר להיות כמו שהם היו. טוב ורע. אבל קצת קשה לנשק את מי שרוצה להרוג אותך.
מאוד עיצבן אותי בספר הזה שלאגתה אין אמון בסופי. אז מה אם היא נהפכת לרעה? היא עדיין עוזרת לאגתה. גמרתי לקרוא את הספר לפני שתי דקות ו... בכי, בכי! הן לא חברות יותר!! אבל הכל יסתדר בסוף. יש עוד שני ספרים לסדרה הזאת.

אל תאבדו תקווה אנשים.

ייתכנו ספויילרים
אין מילים.
לפעמים אני מזדהה עם אוגוסט. לא בקטע של עיוות פנים. בקטע שאנשים מעירים לו וצוחקים עליו. יש ילדים בכיתה שלי שלפעמים פשוט יוצאים עליי ואומרים:"איזה חנונית! מה את קוראת ספרים?" אבל אני לא נעלבתי כי לא אמרו לי את זה כל הזמן ובטח שלא נבהלו או צרחו כשראו את הפרצוף שלי.
בשלב מסוים בספר רציתי להיכנס לתוך הספר ולחבק את אוגי.
הדמויות:
אוגוסט- תמיד אהבתי אותו. הוא הדמות הראשית. חייבים לאהוב אותו. אבל ברגע שגיליתי שהוא אוהב מלחמת הכוכבים, ממש הערצתי אותו.
סאמר- זאת אהבה ממשפט ראשון. כשסאמר החליטה לשחות נגד הזרם ולשבת עם אוגי בשולחן בקפיטריה, כבר החלטתי שהיא דמות איכותית.
שרלוט- שרלוט היא דמות נורא שטחית. למרות שהיא הייתה נחמדה אל אוגי, היא ממש לא דיברה איתו, כאילו שגם היא משחקת במשחק נגיעת הגבינה.
ג'ק- הדמות האהובה עליי. מתפוצץ מצחוק כמעט מכל דבר. ממש כמוני.
ויה- ויה היא פלא בעצמה. כל חייה היא ויתרה על תשומת לב מההורים שלה בשביל אוגי. וילדים צריכים המון תשומת לב. היא עזרה לו בכל דבר, וכשהתחילה לכעוס קצת בגיל ההתבגרות, זה לא היה אנוכי. כל חייה היא ויתרה על תשומת לב ועכשיו היא מתפרצת קצת, וזה הגיוני.
ג'סטין- הוא כל כך תמך ב-ויה. הוא לא התייחס אליה כמו אל ילדה מסכנה. הוא תמך בה תמיד.
ג'וליאן- רק לי הוא מזכיר את דראקו מאלפוי? עם שני הענקים שמסביב, וזה שהוא הדמות הרעה .
מר פלוצקר- מר פלוצקר וגברת ישבנוביץ' לנצח!!!!
העלילה-
אני לא יכולה לפרט לכם פרט ופרט על העלילה. היא פשוט מקסימה.
תקראו את זה. עכשיו.
ואני יודעת שזה קצת נדוש, אבל:
"אתם עוד פה?! רוצו לספרייה!!

אולי יהיו ספויילרים ואולי לא.
כל הספר הזה ממש נחמד ואהבתי מאוד אבל את הרעיון המרכזי לא הבנתי. הם רוכבים על סוסים קטלניים ורצחניים שבכול רגע יכולים להרוג אותם. למה? אני יכולה לדמיין מישהו ככה:
"היי יש כאן סוסים קטלניים שעולים מהמים בצורה מוזרה ומפחידה כזאת אולי נעשה להם מרוץ ונסכן חיים של כמה עשרות בני אדם?"
"כן בטח, למה לא?"
הא. הם בטח עושים את זה כדי לפרסם את האי הקטן שלהם(או שהייתה סיבה בספר שפשוט לא הבחנתי בה).
בנוגע לתקציר.
"גורלם נקשר יחדיו..." מה הקטע? שום גורל ושום קשירות. חוץ מזה שהם משתפים קצת פעולה במרוץ ובכללי חברים, אז אין שום דבר.
ובביקורות למטה:
"... וסיפור אהבה מלבלב..." חוץ מנשיקה ממש בסוף אין שום "סיפור אהבה מלבלב".
וזהו.

וואו.פשוט וואו. סיימתי לקרוא את הספר כשברקע התנגן שיר עצוב של מיוז: unintended, אז הסוף של הספר היה די עצוב בשבילי. לדעתי הספר מציג בצורה די נכונה את מה שקורה בראשם של אנשים לעומת מה שהם אומרים. אבל במשך כל הספר, שתי הדמויות הראשיות הנרי וגרייס, כל הזמן הזכירו לי דמויות אחרות ועכשיו קלטתי איזה דמויות: איתן וויט ולינה דוקיין מ"יצורים יפהפיים": איתן הוא כמו הנרי. נער ממוצע שלא עשה מימיו משהו לא חוקי, תלמיד ממוצע בלימודים וכו'. גרייס היא כמו לינה. נערה חדשה בבית ספר,נחשבת למוזרה וכולם נמנעים מליצור איתה קשר כלשהו, עד מסיבת יום ההולדת שלה. מה שגרייס אמרה במקום הזה עם הדגים(איפה זה היה?) היה מאוד מרשים. וגם הקטע הזה שכל אדם בסופו של דבר הופך למה שהוא היה מלכתחילה: ערמה מבולגנת של מולקולות וחומרים אחרים שאני אפילו לא אעמיד פנים שיש לי מושג מה הם. אבל עד אז...

בירות במקום בני אדם!!!
(רק הילארי יכולה)