אוקיי, אוקיי. אני יודעת איך זה נראה...
אך לפני שתתחילו להאשימני בזילות טעמי המובחר בספרים, בחירה הזויה של סופר אלמוני וספר בכריכה רכה עם אותיות מוגדלות
הניחו לי לשתף אתכם בחוויה מסקרנת שעברתי לפני שבוע.
גם פה, באוסטין המשמימה, ישנם חנויות או יותר נכון האנגרים של ספרים משומשים.
גיליתי אותן לא מזמן כי עד היום לא היתה לי סיבה לבקר בהם. יש לי בבית ספריה מרשימה ובה ספרים שטרם הספיקותי לקרוא וכל ביקור בישראל ממלא את מדפיי עד כי
נאלצת אני לרכוש ״כוורת״ חדשה מ״איקאה״ ולהתקין אותה בחדר ילדים, חדר אורחים ובקרוב, כך מסתמן, גם חדר הכביסה.
ועל כן ספרים בשפה האנגלית שהיא אינה שפת אימי, פחות מעניינים אותי. אם זה לא אמנות/צילום/ארכיטקטורה אזי אינני טורחת להעיף מבט.
בוקר אחד, שמעתי מהגננת האמריקנית של בתי, שיש לעיתים מציאות במחלקת יודאיקה ושכדאי לי להעיף מבט ואולי אמצא משהו מעניין.
מכיוון שאני סקרנית ואוהבת יותר מכל ספרים משומשים שעברו הרבה ידיים ודפדופים, החלטתי לנסות מזלי.
נחלתי אכזבה.
מחלקת היהדות כללה שני ספרים ביידיש, חומש אחד וספרון ללימוד עברית משנת תרפפ״ו.
המחירים היו יקרים כאילו מדובר במהדורה ראשונה או מוגבלת, מה עוד שהספרים היו במצב של ריקבון מתקדם.

עשיתי אחורה פנה לכיוון היציאה, עיניי מרפרפות על השלטים המורים על התחומים השונים ומציעים ספרים, מדריכים ומאגזינים.
אני ממהרת, לא שמה לב ודורכת על דובון צעצוע נשכח, השייך מן הסתם לפעוט שבזה הרגע מאמלל את חייהם של הוריו, כמעט מועדת - זרועותי מתעופפות לצדדים ונבלמות ע״י מדף בעל קצוות משוננים. אאוץ׳! אני מעסה את עצמותי ובוחנת את הנזק שנעשה להן: אדום ונפוח במרפקים.
על הרצפה פזורים חמישה ספרים שברוב שליימזלותי העפתי.
ארבעה מהם בעלי כריכה קשיחה: הסטוריה של מחלות נפש, תפקודו של המח, גמילה מסיגריות ופיצול אישיות: מבוא.
הספר החמישי שונה מהם: אדום, קטן ושוכב על גבו. נראה כמו רומן למשרתות ולגמרי תלוש מהתחום אליו וודאי נקלע: פסיכולוגיה קלינית ומחלות נפש.
אני הופכת אותו, קוראת את הכותרת ומחליטה ששומדבר לא מקרי בעולם הזה.
מיהרתי לקופה, הספר בחיקי, מאדים אף יותר - אולי משום שגיליתי אותו והוא הרי מעולם לא רצה להתגלות, שילמתי עליו מחיר מגוחך של 2.5 דולר
ופניתי לפארק הקרוב להתייחדות עימו.ֿ

אצא מנקודת הנחה שרובנו מכירים את רמבו העשוי ללא חת, הדמות הקולנועית שמנצחת את כל הרעים, מצילה כל דיכפין מטרור ומוות בעשותה מוות וטרור
לויאטנמים, רוסים, מוסלמים ושאר חבר׳ה נחמדים שעושים את עולמנו a better place.
אני אישית, הוקסמתי מקשיחותו הרבה, עיניו העמוקות והמחוות שטרח לעשות למצלמה בכל קלוז-אפ אפשרי: כמה שיותר זיעה, יותר טוב
וכל המרבה בשרירים - הרי זה משובח.
אך לספר הזה שפורש את קורותיו של החייל המשוחרר ג׳ון ג׳יי רמבו ניגשתי בשיא הרצינות והיו לכך כמה סיבות:
גילי הבשל המאפשר לי להבין את קצה הקרחון של נפש אדם שסועה והעובדה ששמו את הנובלה הזאת במדף ההוא, הכל כך קריטי של מחלות נפש.

מסופר על חייל שזה עתה השתחרר משרותו הצבאי, הוא נלחם בוויאטנם וכעת מנסה למצוא את מקומו בחברה האמריקאית.
הוא מגיע לעיירה קטנה במטרה למצוא עבודה ולהשתקע אך נתקל בשריף שלה וזה האחרון מתנכל לו: מחוסר ידע, רגישות והבנה.
בשלב מסויים סבלנותו של הגיבור פוקעת ומה שיוצא ממנו היא אש גיהינום שמכלה את כולם בצורה הכי מעוותת, הכי גרוטסקית והכי נוראית שאפשר לדמיין.
יש לציין כי כל קשר בין הסרט לספר הוא מקרי בהחלט.
הרמבו הקולנועי הוא ילדה טובה, יפה ואסתטית לעומת הכלי השבור שמתואר בספר.
בסרט מקפיד השחקן על מכות מדוייקות שינטרלו את אוייביו אך חלילה לו מלהורגם; רק שוטר אחד נהרג לאחר שהמסוק בו ישב היטלטל מאבן פוגענית שזרק רמבו על השמשה
(מי אמר דויד נגד גוליית ולא קיבל?) המסוק כאמור נרעד, הטייס מאבד שליטה והשוטר ״הרע״ נופל אל מותו.
פיניטו!! הקרבן היחידי בסרט וחוצמיזה, מגיע לו.

דייויד מורל, מחבר הספר, כנראה שכח את המורל שלו בבית.ֿ
כי מרגע שהחייל שלו מאבד את השליטה, הוא משאיר אחריו אדמה חרוכה. אין מקום לרחמים
ומספר הקרבנות עולה בקצב מסחרר כאשר כל מוות מזעזע יותר ממשנהו ובפרט מחרידים התאורים.
אחד השוטרים מוצא מותו כאשר רמבו מבתר את בטנו באמצעות סכין גילוח, זה היה יכול להיות נסבל אלולא צפה הקרבן הנדהם במעיו הנשפכים ממנו, הדם הזורם והרצפה
שעד מהרה הופכת לדביקה וצהבהבה ממיצי המרה. כשהוא לבסוף נחת על הרצפה, המום ורועד, שניות לפני המוות - חשתי הקלה.
מילים חזקות פי אלף יותר מסצנות, אין לי שום ספק.
מלבד התיאורים הבלתי מתפשרים שכנראה השאירו בי חותם לעד, חשתי עדה לתופעת ההלם קרב שלא היתה ידועה בקרב האזרחים ברחבי ארה״ב.
אף אחד לא ידע מה עברו החיילים במלחמת וויאטנם, לאיזה מראות היו עדים ומדוע נאלצו לחסל כפרים שלמים במסגרת פעולתם בשטח.
לעיתים הרגו ללא סיבה הנראית לעין (שלנו), לעיתים ירו בטעות באחד מחבריהם.
אינני באה לשפוט אבל אני חושבת שאני מבינה.

לדמויות המשניות בספר יש נפח לא מבוטל. השריף: וויל טיזל, חווה פרידה כואבת מאשתו.
הוא עדיין מאוהב בה ומנסה לשכנעה שתחזור אליו. אין לו אב ממשי אלא דמות אב שאימץ אותו וכשהוא מאבדו, משהו בו נסדק.
מאוד התחברתי אליו, בעיקר משום שהוא משתדל שלא לערב את כאבו האישי במהלך עבודתו.
יש לו תפקיד ציבורי חשוב והוא מנסה לעשותו על הצד הטוב ביותר. הוא מנסה להיות הוגן, מנסה לתקן מה שנראה לו כעוולה אך כשנתקל באדם מסוג רמבו
הדומה לו בהפנמת רגשותיו, מרגיש חסר אונים ולא יודע כיצד להתמודד עמו.

הספר היה חובה לקריאה בבגרות, בבתי ספר התיכוניים בארה״ב.
מרגע שנמכרו זכויות היוצרים של הספר והוא הפך לסרט, ירד ערכו באופן משמעותי.
ספרים אחרים נבחרו במקומו בעלי נושאים פחות פוליטיים ויותר משפחתיים. הספר ירד ממדפי הספרים ומצא את עצמו אדום מבושה, קטן ועלוב על מדפי המתכת
של ״המחלקה הסגורה״ באחד מההאנגרים החשוכים, בהם מבקרים בעיקר סטודנטים חסרי ממון ואנשים כמוני, עם הערכה רבה למה שישן ועדיין לא נס ליחו.