מאה שנים של בדידות הוא ספר שנראה כמו אגדה, אבל כואב כמו חיים אמיתיים.
כל דור חוזר על השגיאות של הקודם, עד שהבדידות נהיית כמו ירושה.
קשה, יפהפה, מתיש, מהפנט – כמו חלום שאתה לא בטוח אם אתה רוצה להתעורר ממנו או להישאר בו עוד קצת.

למרות שאני עדיין לא בת 30 ולמרות שלא קראתי בחיי כל כך הרבה ספרים (כמובן יחסית לקוראים של סימניה) אני מרשה לעצמי לקבוע כל מיני עובדות בנושא ספרים וסופרים. למשל שהספר הזה של גבריאל מרקס הוא יצירת מופת. לא רק שהוא ריתק והסעיר לי את הדמיון הוא גם נתן חווית קריאה שקשה לתאר במילים. וזה לא שהיה לי פשוט. ההתחלה הייתה מתסכלת עם כל השמות האלה שחוזרים על עצמם, ועיקמתי את הפרצוף בכעס כשנאלצתי לחזור אחורה לדף אילן היוחסין, ואז הספר נפתח לי וזרמתי עם הקריאה בהנאה גדולה ובעניין רב.
הסיפור המופלא של משפחת בואנדיה בעיירה מקונדו עורר לי את הדמיון כמו שהרבה מאוד ספרים קודם לכן לא הצליחו לעשות וזאת למרות שזאת הייתה המטרה שלהם (כן אני פונה אלייך גברת ג'.ק. רולינג), גם החיבור הזה בין מציאות החיים היומיומית הקשה לבין אירועים מופלאים שנכנסים לתוכה בטבעיות (כן אני יודעת, ריאליזם מאגי) העיפו לי את השכל. הדמויות בספר הזה מורכבות יותר ממה שנראה ממבט ראשון, כל אחת מהן עם הסיפור האישי שלה, המאבקים, התקווה והחלומות. מרקס הצליח להעניק לכל דמות מורכבות ייחודית וכך גרם לי להזדהות עם רובן ולחוש את כאבן ושמחתן. גם הכתיבה שלו שעשירה בכל מיני דימויים יפים גורמת למקונדו להיות מקום שאפשר להאמין שבאמת היה קיים איפשהו בקולומביה.
מאה שנים של בדידות הוא לא סתם ספר - בשבילי הוא כמו מסע לתוך עולמות מופלאים מלאים באהבה, כאב, אכזבה ותקווה. זהו ספר שגרם לי להרהר על המקום שלי בעולם ועל קשרים בין אנשים. כולנו בעצם לבד במקום הצפוף הזה. אז אם לא הבנתם עד עכשיו יש כאן חתיכת המלצה. זה ללא ספק אחד הספרים טובים שקראתי בחיי, ואני בטוחה שאחזור אליו שוב לעוד קריאה, ואולי בביקורת הבאה אתייחס למשפט הראשון והמפורסם שהבטחתי להתעלם ממנו, רק כי כולם עשו את זה לפני.

האהבה כידוע לכולנו היא עיוורת ולעיתים אינה נוטה להתחשב במוצאם של האוהבים והנאהבים, בדתם, במוצאם האתני ובצבע עורם. אהבה בין בני זוג הבאים מרקע חברתי שונה, מדתות שונות או מלאומים הנמצאים במאבק זה עם זה, תמיד היתה בסיס לסיפור טוב. כך בסיפור אהבתם של עלי ונינו (הוא מוסלמי והיא נוצריה), פרחי הירושימה (אמריקאי ויפנית ניצולת הפצצה האטומית) ואם נחפש בסביבתו הקרובה אז כמובן יש את סיפורו של קזבלן שהיה יליד מרוקו, סיבה מספיק טובה כדי שמר פלדמן הפולני לא ירצה שהוא יצא עם בתו. הנושא של יחסי ערבים ויהודים, מספק גם הוא כר פורה ליצירה. אלי עמיר עשה זאת נפלא בספרו "יסמין" וסמי מיכאל עושה זאת נפלא לא פחות עם חצוצרה בואדי.

חצוצרה בואדי מספר קודם כל את סיפורה של הודא, ערביה נוצריה ישראלית משכונת ואדי ניסנאס. הודא מעורה בחברה היהודית וכל עולמה התרבותי הוא כשל החברה היהודית שמסביבה. אך הודא ואחותה מרי מסתבכות באהבות קצת בלתי אפשריות וכל זאת תחת עינה הפקוחה של האם ועינו הפקוחה של הסבא, שני בני המשפחה הקרובים שלהן.

למרות הדילמות הרבות שהן מנת חלקה של החברה הערבית בארץ, סמי מיכאל אינו עוסק רק בזה. אלכס נגן החצוצרה הגר בשכנות למשפחה הערבית, הוא עולה מברית המועצות והסופר חושף אותנו לקשיי הקליטה שלו ולקשיים אותם חוו הוריו טרם עלייתם ארצה. למרות שהוא יהודי הוא מרגיש כאן אאוטסיידר יותר משתי האחיות הערביות ולמרבה האבסורד, הודא הערביה היא זו שמלמדת אותו עברית.

אך מה קורה כאשר פורצת מלחמת לבנון הראשונה והעם הפלסטיני אשר הודא ומשפחתה רואים את עצמם חלק ממנו, נמצא במלחמה עם המדינה אליה הן משתייכות? האם ניתן לממש את האהבה על רקע האיבה בין העמים?

סמי מיכאל כתב את הספר בשנת 1987 וקצת עצוב לחשוב על כך כי מאז היום, לא באמת השתנה כאן משהו וכל הנושאים בהם נגע, עדין רלוונטיים כשהיו. עצוב עוד יותר לחשוב על כך כי גם בעוד כמה עשרות שנים, תישמר לה אותה רלוונטיות.

הסיפור טוב, הכתיבה משובחת, הדמויות עליהן כותב מיכאל מוכרות בצורה זו או אחרת לכולנו ממרקם החיים כאן, ובימים קשים אלו תמיד טוב לקרוא על אהבה גם אם היא קצת קשה ובסוף הסיפור אין ממש הפי אנד.

אני חייב לסיים עם ציטוט דבריה של מרי (האחות הצעירה אך כנראה היותר מנוסה בענייני אהבה) להודא: "הודא, אני לא משקרת לך. תאמיני לי שהאהבה דומה למלחמה: את מתכננת ומתכננת ובשטח משהו משתנה תמיד."

למרות הכל, אולי בכל זאת רק אהבה תנצח.

צחקתי בקול, בכיתי, התעצבנתי ובעיקר התאהבתי עד כלות נשמתי.

ספר מרתק ומותח,הרושם שנשאר בסיום הקריאה הוא לתקופה ארוכה,מומלץ מאד.

הרבה זמן אני מחזיק בדעה שגבריאל גרסיה מארקס הוא לגמרי אובררייטד. בתגובה לאמירה הזאת, תמיד היו עונים לי שלא קראתי את "מאה שנים של בדידות". ובכן, הטיעון הזה כבר לא בתוקף ודעתי עליו לא השתנתה.
לא אתיימר ואנסה לסכם את עלילת הספר הזה, זה בלתי אפשרי. אין סוף דמויות עם שניים-שלושה שמות בלבד לוקחים חלק באין סוף אירועים שפשוט אי אפשר לעקוב אחריהם. אז בגדול, הספר מספר את תולדות משפחת בואנדיה לאורך מאה שנים. שבעה דורות של אהבות ואכזבות, שמחות וטרגדיות, תככים ומזימות, מלחמות, אסונות ומה לא. במקביל, זה גם סיפורו של מקונדו, מושב שהוקם על ידי המשפחה וחווה איתם את כל התהפוכות.
אני לגמרי יכול להעריך את העבודה של גרסיה מארקס בספר הזה. הוא בונה עולם פנטסטי קסום ומעניק אופי לכל אין סוף הדמויות שלו. הדמיון שלו משתולל ללא רסן בכל עמוד ועמוד והקורא נזרק לעולם קסום. מעל הכל, ראוי להערצה הקצב המסחרר של הספר - אם להשתמש במושגים של ריצה, אז גרסיה מארקס רץ מרתון בספרינט והקורא מסיים את הספר עם הלשון בחוץ (מילולית).
יש חלקים שהספר שאב אותי לתוכו ולא יכלתי להפסיק לקרוא אותו. יש בו תיאורים נהדרים וקטעים מרגשים, אך רוב הספר אינו כזה. יותר מדי קטעים סתומים שאי אפשר לרדת לסף דעתו של המחבר ולא מעט "קריאות זומבי", בהם "התעוררתי" לאחר מספר עמודים ושאלתי את עצמי "מה קראתי עד עכשיו?" או "לאיזה אאורליאנו הכוונה בחלק הזה?". רמת העניין בספר עולה ויורדת בפראות ממש - מפרק שיכל להיות פסגת הספרות ועד לעירבוביה מוחלטת של דמויות ואירועים בלתי ניתנת להבנה. בנוסף, אפילו ששם הספר כולל בתוכו תקופת זמן, תחושת הזמן בספר מעורערת לגמרי.
למרות שהעולם בספר הוא פנטסטי, ניכרת בו המציאות של אמריקה הלטינית - מהפכות צבאיות ומלחמות הליברלים נגד השמרנים, מקומה של הדת הקתולית וההתערבות של גורמים זרים בעינייני המדינה.
"מאה שנים של בדידות" הוא מהספרים האהובים של המאה העשרים (ואולי בכלל) והוא נכלל בכל רשימה של הספרים הגדולים של... לדעתי לא בצדק. ייתכן שהיה בו משהו אוונגרדי בתקופה שיצא (שנת 67), אך אותי אישית הוא התיש וממש חיכיתי לסיים אותו. למרות זאת, לא אמליץ לכם לא לקרוא אותו (למי שעדיין לא קרא). בכל זאת מדובר בקלאסיקה בעלת ערך שכל אוהב קריאה ראוי שיכיר.
מאוד קשה לדרג ספר כזה. אני יכול להבין כל דירוג שהספר הזה מקבל מאחד ועד חמישה כוכבים. אך ביקורת בסימניה זה עניין רציני ואין בו מקום להנחות. אז מצד אחד, גרסיה מארקס בהחלט ראוי לשבח על המאמץ והדמיון. מצד שני, הוא גזל ממני הרבה אנרגיה ולא ממש התחברתי.
סה"כ אפשר לנסות ומי שיאהב ירוויח.

חצוצרה בואדי כתרועתו של המוות-
עד אמצעו של הספר הספר היה יפה אבל הרגשתי שהדמויות לא נוגעות בי. הופתעתי. כיצד ספר על נושא שכזה, כה טעון אך יחד עם זאת כה ישראלי לא נוגע בי?
ואז זה הכה בי. הבינותי שזה היה מצטבר. הרגשות התפתחו להם אט אט, נערמו לאיטם עד שאחד מרגעי השיא של הספר, בפרק 20, הווייתי כישראלית וכיהודיה נזעקה. חשתי חוסר נוחות כלפיי אלכס, אותו אלכס יהודי שעלה לארץ כמעט במקרה, שלא יודע להבדיל בין דברים בסיסיים ביהדות, אותו אלכס שהתאהב בהודא, שראה בה מעבר למה שהיא, מעבר לנצרויותה, ערביותה ושורשיה שנטועים עמוק...שגורמים לסכסוך רב השנים לפרוץ מעל האדמה במשך זמן רב.
הספר דומה לגדר חיה אך מאוד שונה ממנו. לגדר חיה נכנסים ישר, אל לב ליבו של הסיפור, כאן הדמויות מחלחלות בזמנן, לוקח לסיפור להיספג בתוכך לא מעט זמן אך כאשר זה קורה זה תהליך בלתי הפיך.
אתה מרגיש את מסכנות הדמויות ואת רצונן הפשוט לחיות. אלכס, לדוגמא, לא רוצה להישלח לזירת הקרב אך יודע שבבוא העת הייעוד ייקרא לו. כל רצונו להיות עם הודא אך עם גורל אין נלחמים. הוא חזק יותר מכול. גם אהבה מובסת לנוכח עוצמתו של הגורל וזאת מתאר סמי מיכאל בצורה יפה ורגישה, באמצעות יכולותיו התיאוריות המרשימות שגורמות להשתומם מחדות מחשבתו של המחבר אך מצד שני לבטן להתהפך לנוכח קשיחותן של המילים הננעצות בך כאילו היו סרפדים קוצניים. סערת רגשות מתחוללת בך ואתה נלחם בשדים של עצמך ושל החברה בה אתה חי ואותה אתה נושם וממנה יונק.
מחשבה חלפה במוחי במהלך הקריאה: כמה כמו אלכס? כמה רק רוצים לחיות חיים שלווים אך נתפסים לכדי מאבק איתנים ומתים סתם? כל מי שנרצח בפיגוע פשוט נקלע לכך ביום בהיר אחד בגלל היותו יהודי. ילדים קטנים נרצחים. נערים שטרם בגרו, טרם חגגו בר מצווה והגיעו לגיל מצוות ובגרות. נערות ונשים שלא בגרו, לא חוו את תחושת האימהות הנפלאה ולדאבוננו לעולם גם לא יחוו. תינוקות. תינוקות קטנים בני יומם, שרק נשמו את נשימתם הראשונה וכבר פרחה מהם לעד.

כאשר אתה עד למותו של בן דודה של הודא אתה זע בחוסר נוחות בכיסא והמוני מחשבות מתרוצצות במוחך: עצבות על אבלם הכנה, אך מיד מבזיקה המחשבה שמדובר באויב. חאסם היה אויב, ראש מחבלים והצבא חיסל אותו בצדק.
המצוקה שבתוכך מתגברת כאשר אלכס מביע את דעתו ומצדיק את מות הבן דוד. הוא מצדיק מוות של מחבלים שמנסים לפגוע באדם אחר והגיצים הרוחשים מתגברים ושורפים. מהומה מתחוללת ואתה מרגיש את תחושתם החצויה של הדמויות, ממש ביכולתך לטעום אותה בלשונך והיא צורבת, חסרת מעצורים ושורפת. הדמויות מצויות על הגדר וגם אתה עמן, מתלבט ומתחבט וראשך דואב מן המחשבות.
טרוד. מצחך מכווץ והדמעות מאיימות לזלוג.

יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ולא בכדי כותבת אני את הביקורת דווקא ביום זה על אף שנותרו לי פרקים בודדים לסיום הספר. הרגשתי שזהו אחד מאותם ספרים שלפרסם ביקורת עליהם ביום כזה יהיה הדבר החכם ביותר לעשות. בייחוד שיש לי חיבור אישי ליום הזה.
כואב לי הן על יום השואה והן על יום הזיכרון אך יום זה , ללא צל של ספק, הוא היום שדמי זועק בקרבי על עוולתם של בני משפחתי. שהדמעות מתנוססות ללא הפסק, והגרון חנוק וניחר מגוש של צער התקוע לו אי-שם בדיוק באמצע.

כאשר אתמול בערב הייתה הצפירה, עמדתי והמחשבות נמשכו אל הכיוון ההוא, אל אותו בן דוד שנרצח על ידי בני עלווה בצורה כה ברברית ואכזרית. הוא היה רק נער צעיר במותו אבל זה לא מנע מהמחבלים לעשות בו שפטים.
העיניים עצומות ואני מדמיינת אותו מולי. את החיוך שהיה לו. את התמונה עצומת המימדים שהתנוססה בגאון בסלונם של סבי וסבתי. לא הכרתיו. הייתי רק ילדה פעטוה כאשר הוא נרצח באכזריות, אפילו להלוויה ולשבעה לא לקחוני מפאת גילי הצעיר, אך דבר אחד אני זוכרת ולא אשכח לעולם, גם כשאגיע לגיל מופלג:
ההורים שלי קיבלו טלפון. אחד הדודים היה בשיחה. שמעתי התלחששויות ומיד לאחר מכן את השאלה: באמת? הוא מת?
מיד לאחר מכן קול בכי בקע מגרונותיהם של ההורים. קודם לכן אבא ולאחר מכן אמא. למרות גילי הצעיר, בחושיי הצעירים הבנתי שדבר מה רע קרה.

לצערי, הכרותנו עם המושג הזה פיגועים לא פסק כאן. לפני שנים לא רבות קרה מקרה נוסף שבו היו מעורבים בני משפחה, אומנם בדרגה יותר רחוקה, אבל זה היה מוזר. פעם שניה זה קורה. עוד קורבן נוסף למניין הקורבנות. לאותם 4200 נספים מפעולות הטרור של הטרוריסטים הנתעבים.
עד היום אני מחפשת כתבות על אותם שני מקרים והלב נקרע. לראות את תמונות בני המשפחה זה דבר בלתי נסבל ומובן.

אחיה של סבתי היה רק בן 17 בנפלו במלחמת העצמאות. הוא הרגיש בר מזל כאשר התגייס להלחם למען מדינתו הצעירה. בכל יום זיכרון אני נכנסת לאתר יזכור ורואה את תמונתו, נער צעיר שלא הספיק לחיות ומת על קדושת הארץ. למעננו. אני מתבוננת טוב-טוב בעיניו ותוהה: מה חשב ברגעיו האחרונים?
כל שידוע לי שברגעיו האחרונים, כאשר הכדור פגע בו, הוא צעק: אמא, אני הולך למות!! ומיד לאחר מכן קרס ונדם לעד. המשפט הזה, אמא, אני הולך למות, הזעקה הזאת לאמא, היא פשוט מצמררת....

כאשר אני חושבת עליהם, אני מקווה שסבי וסבתי, מנוחתם עדן, הגיעו אליהם ושהם יושבים להם בגן עדן ומסתכלים עלינו בסיפוק וחדווה. אני בטוחה שהם הגיעו לגן עדן. כל הנספים הללו הם ילדים. ממש ילדים והרי ילדים דינם להיכנס לגן עדן, כיצד ייתכן אחרת?!
בלתי נתפס איך ילדים הולכים ככה. כואב הלב.

ביום שישי נרצח בחור בן 23, המאבטח מאריאל. סיפורו מאוד נגע בי. כל מוות הוא כואב אך סיפורו נגע בי במיוחד כי בגופו הגן על אהובתו. כמה אצילי האדם הזה היה צריך להיות על מנת להגן בחייו על אהובתו.

יום הזיכרון כואב לי ברמה האישית לא רק בשל אותם קרובי משפחה שנפטרו בגלל מחבלים ארורים אלא גם בגלל אותו הדוד, אחיה של אמי, שאומנם נהרג בידי אדם אחר אבל אני לא יודעת אם ניתן להחשיב זאת כמוות מפיגוע, מה גם שזה כלל לא היה בארץ. ובכל זאת, מוות הוא מוות.
כאשר סבתא או אמא שלי רואות כתבות על אימהות שאיבדו ילדים, על אחיות שאיבדו אחים, הדמעות ישר יורדות.
זה הכאב האישי ביותר שלי שאני חוזה בו יום יום. כאשר הדוד הזה הלך, האח היחיד של אמא, הייתי תינוקת בת כמה חודשים, אפשר לומר שהשכול מלווה אותי לאורך כל חיי. נולדתי לתוכו. איבדתי קרובים רבים מספור. כולל אחות גדולה שמתה בלידתה.

כל דבר, כל הנאות החיים, המכאובים והצרות מתגמדים לעומת נוכחותו של המוות. הבנתי זאת בגיל מאוד צעיר.

כל מוות הוא כואב אך מוות מידי אדם אחר הוא מקומם עוד יותר. באיזו זכות הוא נטל חיים?! ועוד בכוונה לחסל את העם היהודי?! לכן, כשאני שומעת אמירות שאנחנו מדינת כיבוש ושהחללים לא ציוו לנו במותם את החיים זה מקומם אותי. איך ניתן לומר אמירה מנותקת מהמציאות? ועוד מפיהם של יהודים?! אחינו ובשרנו.בני גורל דומה שרדפו אותם במשך מאות ואלפי שנים.
לחינם אחיה של סבתי נהרג?
לחינם בן דודי הלך לעולמו בדרך אכזרית כל כך שאני לא מאחלת לאחרון אויביי? [ותאמינו לי, יש לי לא מעט כאלה]
לחינם אותם קרובי משפחה נפגעו בפיגוע רצחני ובנם הלך בלי שוב?

כל מי שחושב אחרת, כמו אותם אנשים שחושבים שזה כיבוש, אני מזמינה אותו להסתכל בעיניי אותם קורבנות ולהגיד להם את זה בפרצוף, לתוך התמונה.
תגידו זאת לאחיה של סבתי.
לבן דודי.
לבן של בת דודה של אבא שלי ולבנו. לאשתו.
לאותו בחור מסכן שמת כאשר הגן על אהובתו.
לאותו ילד בן 6!! בן 6!!! שרסיס פגע בו וגרם לו לשבוק חיים למרות שסיפרו לו שהממ"ד הוא המקום הכי בטוח שיש.

דם יהודי הוא לא הפקר!
וכאשר בשעה אחת עשרה תהיה הצפירה, אני, בכל אופן, לא הולכת להרכין ראש. אני הולכת להסתכל בתמונות של כל אחד מאותם קרובים, עמוק-עמוק בעיניים ולומר: לא מתתם לשווא!!! ננציח אתכם בכל דרך אפשרית! לא מתתם לשווא!

בעיניי הספר הכי טוב שקראתי, פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא וגם לא רציתי שייגמר. עד קריאת הספר מחשבות רבות שעברו בראשי על החברה שסביבי נראו לי כרשעיות ומוגזמות ותהיתי לי: ״איך רק אני רואה את הצד המזוייף בזולת?״
אבל הספר הבהיר לי שגם בארה״ב של שנות ה50 וגם בכל תקופה בהיסטוריה היו אנשים שראו את המיינסטרים כעלוב ועדרי, וזה בעיניי המסר החזק ביותר מהסיפור, כמובן שישנו את הפן ההתבגרותי והמוטיבים החוזרים הנהדרים, כמו לדוגמא: ״ לאן הברווזים עפים כשהאגם קופא?״ מוטיב שהזכיר לי את הסדרה האהובה עליי ״הסופרנוס״ ושעשע אותי במידה מסויימת. אבל אני מאמין שכל אחד יכול למצוא את עצמו בספר הזה ולא סתם הוא נכלל בסילבוס של לימודי ספרות לתיכון, ניתן להתאים לו משמעויות, אישיות וחברתיות.
כעת אני מצפה לזמן בו הספר יישכח מזיכרוני ואוכל לקרוא אותו שוב.
נ.ב. - הספר כנראה לא ידבר כל כך אל אלו שלא יזדהו עם רגשותיו ומחשבותיו של הגיבור.
אך מי שכן יצליח להבין קצת מהתחושות שעל ליבו של הולדן קולפילד לא יוכל להוריד את הספר לרגע.

הדבר הזה הוא הרבה יותר ממה שהוא נראה.

לכאורה מדובר כאן על הרפתקאותיו המפוקפקות של נער בן 16, לא ממש מאוזן בנפשו, מיזנטרופ ולא יוצלח. הוא לא מחזיק מעמד במסגרות, יש לו קשיים חברתיים הן עם בני גילו והן עם "המבוגרים". על אף היותו צעיר, הוא כבר הספיק לפתח חיבה יתרה לטיפה המרה והקיבולת שלו לא הייתה מביישת פועל פחם בריטי, המבקר קבוע בפאב. הוא אינו יציב ונוטה למצבי רוח קיצוניים – יכול להתפרץ בבכי או להתנפל על בן שיחו בפתאומיות. הוא נער שוליים, אם כי לא במובן הקלאסי של המילה.

הוא מכסה את פגיעותו ועדינות נפשו בציניות וגסות מעושה. רק לאחותו הקטנה פיבי שמורה פינה של כנות ואהבה אינסופית בליבו. הוא איבד אח שהיווה דוגמה וסמכות עבורו, אך נראה כי לא ניתנה לו האפשרות להתמודד עם האובדן הזה ולהכיל את המוות. עושה רושם כי צערו נדחק עמוק פנימה לתוך מעמקי נשמתו. אך המועקה לא נעלמה – היא עוקצת, שורטת ומערערת את נפשו של הולדן שטרם הספיקה להתעצב.

הולדן אינו מסוגל להשתלב בעולם בו הוא חי. למעשה הוא מהווה אנטיתזה להצלחה באותו עולם: לרוב אין לו מטרות של ממש ואין הוא מצליח לסיים דבר כהלכה, בין אם כתוצאה מהתנהלותו הוא או מתוך צירוף מקרים מוזר כלשהו.

במסעו באה לידי ביטוי ביקורתו על חברת השפע האמריקאית הפוסט – מלחמתית. מה שמאפשר לביקורת זו להיות נוקבת , ברורה ומזוקקת כל כך זהי העובדה שקולפילד עודנו נער שטרם ידע את עול ההתמודדות עם החיים הבוגרים עצמם, בייחוד נער כה לא שגרתי. הוא לא נשאב לתוך החיים האלה, על כן הוא לא חלק מהם, הוא לא חייב להתאים עצמו לחוקי החברה. המבט הזה "מן הצד" שלו בעידן הקונפורמיזם העדרי של שנות ה- 50 של המאה העשרים הוא ייחודי ומהפכני, בטח לאותה התקופה.

הסתכלותו של הולדן קולפילד על העולם היא בוסרית וישירה. אהבתי במיוחד את מוטיב הברווזים – הוא תוהה לאן עפים הברווזים כשהאגם קופא. אולם בני שיחו הבוגרים אינם מוכנים לדון עמו בשאלה הזו ואף דוחים אותו בדרך אגרסיבית למדי. בכך מתבטא חוסר היכולת שלנו, בני החברה הקפיטליסטית לעבד, להכיל משהו שלא מביא לנו תועלת, לא "מקדם" אותנו לשום מקום כביכול. מעניין ששאלתו זו של קולפילד מופיעה בשיר "דון קישוט" של דני סנדרסון, כי אני ראיתי גם בקולפילד את של דון קישוט שנלחם בטחנות הרוח של החברה – טחנות רוח שאין לו שום סיכוי לנצח.

דברי החכמה של המבוגרים לשכנע או להחזיר "לדרך הישר" מתגלים כחסרי תכלית. אנו מתמכרים להטפות המוסר האלה לילדינו או כל מי שאנו מעוניינים לחנך. סלינג'ר מדגים זאת היטב כשקולפילד מאזין למר אנטונלי. כל רצונו של הנער הוא ללכת לישון, אולי לשמוע כמה דברי נחמה ולא את נאומו של אנטונלי המאוהב בקולו המדבר, אף שקולפילד מחבב את האיש.

האמירה הברורה של הספר כנגד הקונפורמיזם בחברה של שנות ה - 50 ובכלל, השיח החופשי שלו על מין בגיל הנעורים, סימנו אותו כרומן מחאה שלימים שימש השראה לדור הביט ותנועות המהפכה של אמצע – סוף המאה העשרים. אולם הקטע המרגש ביותר בספר הוא דווקא כאשר קולפילד נאלץ כנגד רצונו לקחת על עצמו את תפקיד "המבוגר".

ספר אלמותי ויחיד במינו, הגם שמבחינה ספרותית הוא לא פסגת היצירה בלשון המעטה.

הצלחת "התפסן" איפשרה לסלינג'ר לברוח מהצלחתו הוא – למצוא מפלט בביתו – מבצרו בקורניש קונטיקט, משם מיעט לצאת, להתראיין ובכלל. הזכיר לי במשהו את התנהלותו של אריק איינשטיין ז"ל.

כשגיליתי שהשם של הספר קיבל השראה משירו של רוברט ברנס התעצבתי קצת. ברנס הוא משוררה הלאומי של סקוטלנד ןלא בכדי – שירתו רעננה, רומנטית, שופעת רוח נעורים והומור בריא. מסיבה כלשהי היא לא תורגמה לעברית (לפחות אני לא מצאתי וחיפשתי לא מעט). אני אישית מאוד אוהב אותו ולכן אמליץ לכם בחום לחפש את השיר
Comin' Thro' the Rye -עם תרגום לאנגלית לפחות - ודמיינו את זה במבטא סקוטי חינני.