׳מרחב ביניים׳ הוא סיפורה של אור – אישה עדינה, שקטה ונחבאת אל הכלים, שחיה בזוגיות עם שחר ובזוגיות רומנטית א־מינית עם יגיל, בן זוגה של שחר. שחר מכתיבה חלק גדול מחייה של אור, ילדים, מפגשים חברתיים ועוד, יגיל מקבל ומכבד את אור, אך בד בבד די נפקד מהטקסט.
אחד מתחביביה של אור הוא חלומות צלולים; בילדותה כשלא הרגישה שייכת הם שימשו לה מפלט מהעולם החברתי, עד כדי שינה מרובה. הוריה דאגו וניסו לטפל בה בשלל דרכים, חוץ מבעולמה הרגשי.
ועכשיו, כשהחלומות חוזרים מופיעה בהם דמות חדשה, לא כמו דמויות־החלום שהיא מכירה, שונה, אמיתית יותר, בשם דפנה. המפגש עם דפנה הוא האירוע המחולל שלאחריו מתחילה השתלשלות עניינים ארוכה ומפותלת לעבר טכנולוגיה חדשה, ערוץ טלפתיה.
דפנה מתגלה כחייזרית שמבקשת מאור לפתח טכנולוגיה טלפתית שתוכל להציל את האנושות ממלחמה בין יצורים לא אנושיים.
דורון מצטרף כשותף ומוצב כמנכ״ל פוטנציאלי ושניהם מתאמנים בטלפתיה. אור ודורון נוסעים לנפאל להיפגש עם ג׳יגמה, נזיר בודהיסטי שבילה את רוב שנותיו במדיטציה, שהביאה אותו ליכולות טלפתיות מרהיבות.
לאחר מסע מורכב הם חוזרים לארץ ומגלים שעובד חברה שלהם, חבר טוב של אור, נעלם.
הספר כתוב בגוף שלישי, בשלושה דרכים של העברת המידע:
ציטוט ישיר: מחשבותיה של אור בגוף ראשון, בהטיה.
המספר הכל־יודע: דיווח חיצוני של חוויותיה של אור.
קולה של אור: תיאור החוויה מתוך החוויה.
בעקבות השימוש בקולו של המספר הכל־יודע ובהטיות, יחד עם הניסיון להראות כמה צדדים מכל חוויה ולהבהיר את הסיטואציה כדי שהקורא לא יישאר בספק יוצרת גם חלקים של כתיבה ש׳מאכילה בכפית׳ את הקורא. ובכך נוצר חוסר בעקביות בשמירה על הקורא בתוך הסיפור. לדוגמה, כשאור נמצאת בטיבט היא נכנסת ל׳אמבט הצלילים׳. אור הכניסה אותי פנימה לחוות איתה את הצלילים, סיפקה לי ממנה שלושים שניות ראשונות, ואז סיימה בפתאומיות והחל דיווח על שאר השעה:
*״אור יכלה ליהנות ממוזיקה לפעמים, אם היתה מוכרת לה, ואם העוצמה לא היתה חזקה מדי, אבל מה ששמעה כעת לא היה מוזיקה, לא בדיוק. הנגינה לא ביקשה לכבוש או להציף. צליל בודד נפרש בחדר, ועל הדהודו נשרו צלילים נוספים באדוות רכות. קולותיהם של כלי הנגינה איירו את השקט בקווים עדינים, מותירים ביניהם מרווחים של דממה.
כשהסתיים המפגש....״*
רציתי להישאר בתוך החוויה, לא רק שיספרו שהיא הייתה וואו. והטעימה שקיבלתי ממש לא הספיקה.
עניין זה חוזר על עצמו הרבה בספר, מה שדי תסכל אותי בקריאה.
ברור שמיכל סחף יודעת להכניס את הקורא פנימה לתוך החוויה. כאשר קולה של אור נשמע, לא בהטיות אלא ברצף הסיפר, מרגישים את אור ואת הסיטואציה. אבל זה מורגש במיוחד בחלומות: היא שולפת את הדמות לתוך התחושות בחלום והדמות נשאבת לחלום. בין אם החלום שלה ובין אם לחלום של אחרים, אבל החלום מציף את הדמות בתחושות ורגשות שקשה לצאת מהן וסוחפת איתה את הקורא, שחווה את החלום כולו ללא עצירות דיווח. וזה כתוב נפלא!
הבעיה המרכזית בעלילה היא שמספקים מעט מאוד מידע על הטכנולוגיה עצמה, אם בכלל. ומעט מדי, לטעמי, על עולם הטלפתיה ועיקר העלילה היא דיווח על עולמה הרגשי של אור.
גם ההתפתחות התלפטית נמצאת, אבל כמעין כלי עזר, רקע או סיפור מסגרת להתפתחות הרגשית של אור.
והייתי שמחה לאיזשהו איזון. אני אוהבת את העולם הרגשי של אור, התחברתי אליה והרגשתי את ההתקדמות איתה. אבל כספר מדע בדיוני הייתי רוצה לחוות יותר גם מההתפתחות הטכנולוגית. יש הרבה דברים מוזרים שקורים ועוברים במשיכת כתפיים ונפתרים בהמשך כבדרך אגב, וחלקם הקטן גם לא נפתרים כלל, אבל העולם הרגשי של אור מפורט לפרטי פרטים. ממש כאילו יש כאן סיפור חיים ולא סיפור מד"ב.
מצד שני, גם לבנות עולם ולתת ממנו רק טעימה של דמות אחת שחיה בו זה סיפור. ולכן אני חושבת שהבעיה פה היא דווקא שאור יוצרת את אותו עולם עתידני. ומפני שאנחנו בתהליך היצירה שלו, ולא שנים אחרי שנוצר, כן חשוב להביא את פרטי היצירה ולא רק את העולם הרגשי של היוצר.
הבעיה השנייה בעלילה היא החייזרים. אני חוויתי את עניין החייזרים מיותר ודחוס פנימה בכוח.
בסופו של דבר הם רק נותנים את הטכנולוגיה והולכים ואין באמת קשר לסיפור. באותה מידה ג׳יגמה עצמו יכול היה להיפגש איתה ולספר לה על הניסוי הישן שלו שהוא לא רוצה שיפול לידיים הלא נכונות ושכדאי שהיא תוציא אותו לשוק, וכמה שיותר מהר, כי הוא מרגיש שמישהו מנסה להשתמש בו לרעה. ואז סבטלנה הייתה מתגלה כנבל והעלילה הייתה הרבה יותר סגורה והדוקה, בלי סטיות לכמה כיוונים.
ואם דווקא החייזרים היו העניין של הספר, אז הנבל היה צריך להיות חייזר. היה צריך להיות עוד מעולם החייזרים.
אור היא אל־הורית, והיא מגלה את זה די מהר, אך היא לא יודעת לבטא את זה, לא לעצמה ובטח שלא לבני זוגה. הציטוט האהוב עליי בספר הוא הציטוט הזה:
"הביטה אור בפליאה בגור־האנוש שהפיק גופה של אחותה, וניסתה, ללא הצלחה, להבין את סוד הקסם התינוקי שגרם לכולם לבעבע סביבו. הוא היה חמוד, עם ציפורניים קטנטנות ומושלמות ואצבעות רכות פעוטות, אבל היא התקשתה לראות באיזה אופן היה מתוק יותר מגור חתולים;"
די ברור שהרצון לברוח שוב מהמציאות שלה הוא זה שהחזיר לה את החלומות הצלולים בתחילת הספר. ודווקא הרצון שלה לברוח מהתוכניות שהכבידו עליה כל כך לגבי עתיד משפחתה הם שהביאו את דפנה למצוא את אור.
אור היא הדמות היחידה בסיפור שהתחברתי אליה. במשך כל הסיפור מצאתי את עצמי מתפללת שהיא תיפרד משחר, שחר כועסת על אור שלא מקדישה לה כל רגע בחייה ומקניטה אותה על כך שהחופש שאור מאפשרת לה הוא כי אין לה כוח להשקיע, ולא מייחסת חשיבות לכל מה שאור עושה למענה אלא מזלזלת בכל מה שאור מנסה ועושה בשבילה. ובעיקר בעצמאות שכל כך חשובה לאור, במרחב האישי שאור מבקשת לעצמה. אבל גם בהמשך אור מסכימה איתה, ונראה שנשאר טשטוש בין התקדמות רגשית אמיתית של הבנה מה טוב לה, להתקדמות רגשית של מישהי שמוכנה להכיל אנשים שלא טובים לה.
יגיל, חוץ מהדרך שבה אור מדברת עליו, לא הרגשתי אותו ממש. כן הרגשתי דווקא ניגוד בין הדמות שאור מדברת עליה לבין יגיל שכן מציץ מהכתב מדי פעם, מה שגרם לי לחשוב שאולי גם כאן יש איזושהי הכחשה של אור לגבי האנשים שאיתם היא חיה ובהם התאהבה.
הרגשתי שגם דורון מיותר, והשיח של אור עליו, עוד מהמפגשים הראשונים, שמעריכה ומכבדת אותו על עצם היותו מנכ״ל נראים שהוכנסו בכוח גם כן.
דפנה גם היא נוכחת נפקדת, ובעצם יותר נפקדת מנוכחת, כך שלא הייתה לי הזדמנות להתחבר אליה. וג׳יגמה, טוב, לא אהבתי אותו. הרגשתי שנזיר לא אמור להתנהג כפי שהוא מתנהג בהרבה מקרים.
הסוף אכזב אותי ואף הכעיס אותי מכמה בחינות, אך כולן ספוילרים. למי שלא רוצה לקרוא את הספוילרים, תגללו לסיום:)
- ספוילרים -
המוות של סבטלנה קל מדי, וכשהוא קרה חשבתי לעצמי: ״בטח ג׳יגמה הרג אותה והחליט ׳לשאת בתוצאות׳ בגלגול הבא🙄״ ואז גם הפתרון לזה היה קל מדי.
לצערי הסוף אכזב אותי במיוחד בנוגע לעולמה הרגשי:
עוד בהתחלה נרמז שג׳יגמה ׳שיקף׳ לה את החוויה שלה וגרם לה להתפרק כדי להתקדם. בעיניי לאדם יש קצב משלו וזמן לכל דבר, ולאף אחד אין רשות ׳להקדים את ההתפרקות׳. ומאוד משונה בעיניי שדווקא דמות של נזיר בודהיסטי נבחרה לעשות דבר כזה.
וכאשר התחיל התהליך של אור עם משפחתה הביולוגית, בעיקר עם אביה, אני מוצאת את עצמי קוראת תהליך של אמפתיה כלפי אדם שפגע בה רוב חייה. הוא מעולם לא התנצל על הזלזול בה ועל הניסיונות הבוטים להוריד אותה, להקטין אותה ולגרום לה להיכשל רק כי הוא נכשל. והיא רואה את האמפתיה אליו כמשהו שצריך לקרות בתהליך שלה. אני כועסת על זה כי לא מגיע לאור. ולא מגיע לאבא שלה, אדם נבזי שעשה הכול כדי לפגוע רגשית בבת שלו ומעולם לא התנצל על כך או הראה סימני שינוי. השינוי היחיד הוא שטוב לו יותר בחיים והוא כבר לא ׳לא־יוצלח׳, ולכן פחות חשוב לו להקטין את הבת שלו ולזלזל בה. וגם את השינוי הזה הוא עשה בחדירה אגרסיבית לחייה, למפעל חייה ללא רשותה.
גם השיבה לשחר ויגיל כואבת לי. מכל הסיבות שכתבתי למעלה.
אבל בעיקר מכעיס אותי שאחרי כל התהליך שעברה בנוגע לעצמה ולהבנה שלה כלפי עצמה, היא מוכנה לקבל את הילדה של שחר לחייה, להיות לה לאמא שנייה, ועוד הלכה עם שחר לחדר לידה. אני מרגישה ששוב אכזבו אותי, ששוב גרמו לדמות אל־הורית להיות הורית.
ההבנה של אור שאפשר להתפשר, והם יגורו יחד והיא לבד והיא תבוא לבקר הייתה פשרה עוד בתחילת התהליך, ונראה שדווקא בזה היא לא התקדמה.
- סיום ספוילרים -
אז הסיום היה מאכזב בשבילי, אבל עדיין אהבתי את הספר, עניין אותי, לא רציתי להפסיק לקרוא, רציתי להיכנס לתוך העולם של אור – לעולם הטלפתיה והחלומות ורציתי גם להבין יותר על הטכנולוגיה.
אז אני ממליצה על הספר, כי בכל זאת נסחפתי אליו ונהניתי מהקריאה שלו.
תיהנו:)
גילוי נאות: הספר התקבל לסקירה
מרחב ביניים: מיכל סחף
עורכת: קרן לנדסמן
עריכת לשון: עופר זהר
ציור כריכה: אורן לולאי
הוצאה: שתים בית הוצאה לאור
