אני יכול להתחיל לנסות לכתוב על המחבר או על מה שהביא לכתיבה של הספר הזה, אבל אני חושב שאין בזה שום עניין. למה? כי אין פה באמת משהו לתפיסא ביה.
אין פה איזה משהו עמוק או בעל עניין עם גנים (כמו למשל גינת בר של מאיר שלו) ובכל זאת הכתובים הללו הוצאו כספר. בצורה הכי כללית שמרגישה לי גם הכי מדויקת, בסה"כ מדובר בפיסה מעניינת.
תאודור צריץ' שיוצא מהבית שלו בסרייבו לרחבי אירופה, מתרשם מגנים ומהסיפורים שלהם בצורה שמביאה לידי כתיבה. אין פה איזו פנינה ספרותית, לא נסחפתי, הציורים נחמדים, אבל כמו שהתחלתי את הספר ככה גמרתי אותו והכל הרגיש לי כמו כתבה מעניינת וארוכה בעיתון של שבת בבוקר שלא זוכרים אחר כך.
אין מה לומר, האווירה של אהבת הגינון והכל מאוד רגיל וזה לא עושה את הספר גרוע, בסופו של דבר הוא נחמד ועושה את שלו בלהפיג את השיעמום (במקרה שלי ברכבת), זה כיף ללכת יד ביד עם הסופר ולשמוע סיפורים רגילים על גינות, מה לעשות.

אבל לא מצאתי כל כך מכל איך שהרבה תיארו אותו בכל מיני מקומות, ודווקא הציפייה גרמה לי לסווג אותו סתם כספר יפה שהיה יכול להסתכם בכתבה עייפה ונחמדה בעיתון.

''גן שופע הוא בית קברות, מקום של חגיגת חיים לצד הכרה בסופיותם''(עמ' 14/ גנים בימי מלחמה) את הספר הזה קיבלתי בימים האחרונים לפני הפסקת אש של שאגת הארי. לקחתי אותו למקלט. מה ששמתי לב בספר הזה מעבר למראות של הגנים מדוברים בספר יש כאן גם סוג של אופוריה קטנה של בריחה מהמציאות לראות יופי כשבחוץ יש מלחמה, אש. וזה מאוד הועיל לי בימים שהרגשתי מיואשת לשבת במקלט בלי קליטה בנייד, כי לא בכל המקלטים יש נייד. נהניתי מאוד מהספר, גם מהתמונות הם סיפקו לי גם אופוריה איזה הפסקה מהאש ולהיכנס לעולם אחר. ומצד שני כמו שנאמר בציטוט של התחלת הביקורת בגן שופע יכול להיות גם חגיגת חיים לצד מוות גם הכרה של חיים וגם בסופיותם. הגן יכול להיות גם בריחה, אך גם קבלה של מציאות. דמותו של תיאודור הוא אדם שעוזב את ביתו בסיירבו ומטייל בין גנים שונים ברחבי העולם. הוא גם בורח ממציאות קשה, אך גם מקבל אותה בסופו של דבר, אבל בצורה ייחודית התבוננות בגן בצמחים ומראה. הספר הזה הוא די מתנה במיוחד לימים אלה.

לקרוא פחות

לכאורה, "גנים בימי מלחמה" הוא ספר על גנים. אבל מהר מאוד מתברר שהגנים הם רק נקודת מוצא. הם אינם עומדים בפני עצמם, אלא משמשים מעין עדשה שדרכה מתבונן המחבר בעולם: בזיכרון, בגלות, בזהות, ובעיקר בניסיון האנושי ליצור סדר ומשמעות בתוך מציאות של הרס. הגן על פי המחבר, אינו רק מקום של צמחים ועצים, אלא מרחב שבו האדם מנסה לגעת בזמן, לשמר משהו חולף, ואולי גם לברוח לרגע מן האירועים ההיסטוריים המתרחשים סביבו.

המחבר, המוצג כתאודור צריץ', נודד בין גנים שונים ברחבי אירופה: מפריז ועד אנגליה, מאיטליה ועד הרקליון, ומתאר אותם בעין רגישה, כמעט פיוטית. הוא כותב על אדמה, על אור וצל, על עצים וציפורים, ועל אותו דבר חמקמק שהרומאים קראו לו - Genius Loci - רוח המקום, הנשמה שלו.

תאודור צריץ' מתגלה כדמות בדויה, יצירה של הסופר האיטלקי מרקו מרטלה, שבחר לכתוב דרך קולו של פליט בוסני הנודד באירופה ומוצא מפלט בגנים. יש משהו כמעט עיקש במעשה הזה של גינון: לשתול פרח, להשקות עץ, לטפל באדמה, וכל זאת בזמן שהמקום ממנו מגיע המספר, סארייבו, נהרס במלחמות הבלקן של תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת.

מבין הפרקים השונים, הפרק שעוסק בגן של סמואל בקט היה עבורי המעניין ביותר. הגן שלו, פשוט, כמעט חסר חן, כזה ש"גנן מכובד לא יכול אלא לבוז לו". ובכל זאת דווקא שם, בתוך הפשטות הזאת, נולדו כמה מן הטקסטים העמוקים והטובים ביותר של בקט.

למרות היופי והרגישות, נדמה לי שהספר אינו ממצה עד תום את הפוטנציאל של הנושא המרכזי שבו הוא עוסק: החיבור בין אדם לטבע, ובמיוחד גנים כמרחב של משמעות בתוך מציאות של הרס, יכול היה להוביל לדיון עמוק יותר. לא רק תיאורי, אלא גם רעיוני. לעיתים התחושה היא שהספר מעדיף להישאר מעט מרוחק, במקום להעמיק אל השאלות הגדולות שהנושא הזה (המעט פילוסופי לדעתי) מזמן.

לסיכום: מי שמבקש לקרוא על גנים וגינות, "גינת בר" של מאיר שלו הוא בעיניי בחירה מוצלחת הרבה יותר.