*שם הכוכב - צללי לונדון 1*

אמ;לק: כן או לא? וואו הכי לא

תקציר מגב הספר:
רורי, נערה אמריקאית פופולרית, מגיעה ללונדון כדי לפתוח בחיים חדשים. היא עוזבת את חבריה בעיירת הולדתה שבדרום ארצות הברית כדי ללמוד בפנימייה אנגלית יוקרתית בלב עיר הבירה המעתירה של הממלכה הבריטית. אבל היום שבו היא נוחתת בלונדון, מלאת תקוות וציפיות, הוא גם היום שבו נפתחת בעיר סדרת רציחות אכזריות, ונראה כי הפושע פוסע בעקבותיו של ג'ק המרטש, הרוצח הסדרתי האגדי שהטיל אימה על העיר במאה התשע-עשרה. ( =^.^= נמאס. מחקייני. ג'ק. המרטש. נמאסתם! אתם בכל סרט, ספר וסדרה. אתם כל-כך בכל מקום, שכשיש רוצח שלא מחקה את ג'ק המרטש, כולם כזה, שערוריה! רצח שלא מחקה את ג'ק המרטש! הו לא המשטרה לא יודעת איך לגשת לדבר כזה היא פשוט לא רגילה! =^.^= )
בתוך זמן קצר הופכת לונדון המודרנית והתוססת לפסטיבל תקשורתי ענקי וססגוני, המלובה על ידי שדרנים תאבי רייטינג ובלוגרים כמהי פרסום. ורק משטרת לונדון נותרת אובדת עצות, ללא בדל של ראיה או עדי ראייה שיעניקו לה קצה חוט לפתרון התעלומה.
חוץ מנערה אחת: רורי היא היחידה שראתה את הרוצח. רורי היא היחידה שיכולה לראות את הרוצח ( =^.^= שמענו אתכם בפעם הראשונה =^.^= ), ועתה הוא מאיים להפוך את הנערה האמריקאית התמימה ( =^.^= חחח =^.^= ) לקורבנו הבא. וזה בדיוק הרגע שבו נכנסת לפעולה יחידת הצללים של משטרת לונדון, זו הנלחמת באיומים על-טבעיים, ורורי מגלה בעצמה יכולות מופלאות ותכונות מדהימות, שהיא מעולם לא חשבה שיש בה.

שם הכוכב הוא מותחן על-טבעי מפתיע ורענן ( =^.^= הולכת לחפש שוב את הפירוש במילון למפתיע ורענן, כי מישהו פה טעה =^.^= ) לנוער ולמבוגרים, שישאיר אתכם דבוקים לדפי הספר עד לפתרון התעלומה ועוד קצת ( =^.^= דבוקים מרוב ריר שינזל לכם מהפה כשתירדמו על הספר, הם מתכוונים =^.^= ). זהו הראשון בשלישיית ספרי צללי לונדון, שלושה מותחנים על-טבעיים ( =^.^= מותחנים כמו המסטיק הנמתח שתלעסו במאמץ לא להירדם בזמן הקריאה?=^.^= ), שבמרכזם רורי ויחידת הצללים של משטרת לונדון. הספר היה מועמד לפרסים רבים וזכה בפרס ארגון הספריות האמריקאיות כספר הנוער הטוב ביותר לשנת 2012. ( =^.^= די לא באמת. אין מצב. באמת?! =^.^= ).

ומה אני חשבתי:
רק אני חשבתי שהספר הזה ממש מעפן? כאילו, אני לא באמת יודעת אם רק אני חשבתי ככה כי לא שאלתי אנשים אחרים, אבל האינטרנט כולו כזה "הביקורות מהללות", ואני כזה, רילי?
הוא היה כל-כך גרוע שהחזרתי אותו לחנות והחלפתי אותו בקרבל, שהוא אפילו יותר גרוע, אבל אותו אני כבר לא יכולה להחליף כי אי אפשר להחליף ספר פעמיים. שיט.
רוצח מרושע מחקה את ג'ק המרטש, איש לא מצליח לראות אותו כי הוא איזה משהו על-טבעי. רק רורי מסוגלת לראות אותו. כל זה כבר מתואר בכריכה ולא מחדש לנו כלום, במיוחד כשזה כתוב במן סגנון כל-כך מתארך ומייגע ושום דבר אחר שלא נכתב על-גבי הכריכה לא קורה, ובכל זאת עוברים שלושת רבעי ספר(! ) ברצינות, אם היה לי אותו הייתי אפילו כותבת לכם כמה בדיוק עמודים עוברים – עד שהעלילה המתוארת על-גבי הכריכה נגמרת וסוף-סוף אמורים להתחיל לקרות דברים חדשים.
רגע – לא באמת חדשים. זה השלב שבו מופיעה משטרת הצללים המוזכרת גם היא על-גבי הכריכה, ומגייסת את רורי לנסות לפתור את התעלומה. זה היה יכול להיות מעניין לו התעלומה היתה מעניינת, הדמויות היו מעניינות ובאופן כללי הייתי שמה עליהן זין על אחת מהן (טוב, בו קצת חמודה. אבל בספר נורמלי היא אמורה להיות האתנחתא הקומית, לא הדמות היחידה ששווה משהו). אפילו את האירועים המרגשים ביותר אפשר לכתוב באופן משעמם, והסופרת מצליחה בזה בצורה די מרהיבה. הנה, תראו:
ירדתי במדרגות. היה חושך. לפתע קפץ מאחוריי בחור עם סכין. נבהלתי. הוא אמר לי לתת לו את הכסף שלי בלי תנועות מיותרות. אמרתי מה אתה מפגר אין לי כסף. ניסיתי להישמע אמיצה אבל ראיתי את חיי חולפים לנגד עיני. חשבתי, זהו, זה הסוף הא. אבל אז שמעתי סירנות. המשטרה באה והצילה אותי. מזל.
איך הייתי? הצלחתי? טוב, אולי לא הייתי מספיק משעממת, אבל היי, אני לא סופרת מקצועית, תסלחו לי אם הכשרון שלי לשעמם אתכם קצת בלתי-מהוקצע.
ולו רק סגנון הכתיבה היה משמים. אבל לא, גם העלילה עצמה היתה בנאלית וצפויה. לא הומור (האמת שלפעמים הרגשתי שהיו נסיונות להומור, וזה היה אפילו עוד יותר עצוב כי הם כל-כך כשלו), לא הפתעות, לא כלום.
והמסמר האחרון בארון הקבורה של הספר – הספר מתרחש בלונדון. אני רוצה תיאורים של לונדון. אווירה של לונדון. לא קיבלתי מספיק. אם הסופרת היתה אי פעם בלונדון, זה ממש לא ניכר. אם היא אף פעם לא היתה בלונדון, היא היתה צריכה לכתוב על משהו אחר.