מאז שקראתי את הספר הזה, אני קצת מפחדת לכתוב עליו ביקורת.
אני מפחדת קודם כל כי אני מפחדת מהאופה בתלתלים שהמליצה עליו בחום.
אני מפחדת כי הוא קלאסיקה ומי אני שאערער.

אני גם מתבאסת לכתוב עליו.
כי את "הקרקס מגיע" של נואל סטריטפילד, שהיה הספר היחיד שלה שתורגם לעברית בילדותי, מאוד אהבתי וקראתי שוב ושוב.
כשהבאתי אותו לילדים, לעומת זאת, הם לא הצליחו לסיים.
משעמם, הם אמרו, ואני לא הבנתי איך אפשר להשתעמם מהספר שהילך עלי קסם בילדותי.
ורק כשקראתי את נעלי בלט, חשבתי שאולי אני מבינה איך הם הרגישו.

פאולין, פטרובה ופוזי פוסיל הן אחיות מאומצות הגדלות בלונדון בביתו של דג"ם (דוד גדול מתיו), שנעלם ואיננו ועל כן הן נקלעות למצוקה כלכלית.
הפתרון הוא פשוט: הרשמה לבית ספר למשחק ולריקוד כדי שיוכלו להרוויח כסף למחייתן.
הרקע הרומנטי לכאורה, יתמות, עוני, הורים לא ידועים - הם החומרים שמהם רקחו סופרים אחרים של התקופה מלודרמות מרגשות מלאות צירופי מקרים וסוף טוב שכולל כמובן שמלה לבנה ונסיך חלומות.
נואל סטריטפילד היא כמעט האנטי-תזה.
לא צפויים לקורא גילויים מרגשים, גם לא אבירים על סוסים לבנים.
הספר כולו הוא שיר הלל לעבודה קשה והשקעה.
הדוד המאמץ אמנם יחזור בסוף הספר, אבל זה יהיה פרט כמעט שולי. עד אז הבנות יסתדרו בחיים ויבחרו כל אחת את נתיבה.
ואני בעד, באמת.
אני מוכנה למחוא כפיים לערכים של הספר, בפרט כשזוכרים שהוא נכתב במחצית הראשונה של המאה ה-20, והכיוון השמאלצי-רומנטי-קיטשי היה הרבה יותר מתבקש.
רק בעיה אחת קטנה, קטנטנה, מעיבה על כל זה והיא העובדה שהספר היה פשוט... משעמם.
אז הבנות לומדות להציג ולרקוד, והספר מפרט ללא לאות כל שמלה שהן קנו עבור כל ראיון עבודה, כמה היא עלתה, כמה קיבלו עבור ההשתתפות בהצגה, מה המאזן אחרי השמלות וההצגה...
תשמעו. חינוך כלכלי זה גם חשוב. לחיות ע"פ האמצעים שלך, לבחור מקצוע פרקטי לחיים. הכל נכון... רק לא מאוד מעניין כספר ילדים.
אולי מה שחסר לי כדי להנות מהספר הוא עניין בעולם התיאטרון והמחול. כנראה שאני לא מספיק מתעניינת כדי שחשיפת מאחורי הקלעים של העולם הזה בראשית המאה ה-20 תקסום לי מספיק.

אז לא הרמתי ידיים ומתישהו אחרי הקורונה כשהספריה תחזור אני מתכננת לקרוא את ספרי ההמשך, בתקווה שאיפשהו אמצא את הקסם שאני זוכרת מהילדות.
אבל מהספר הזה, די התאכזבתי.

ספר קלסי מרגש, אהבתי מאוד :)
מומלץ לכל הגילאים, מעניין ומותח.
מומלץ בחום!
בכלל, כל הסדרה הזאתי כתובה מעניין ובצורה שממש כיף לקרוא...
הוא מדבר על משברים בין אחיות, אך גם על רגעי אושר בין אחות אחת לשנייה.
הקריאה חובה!
אם קראתם ואהבתם, תמשיכו גם ל"נעלי החלקה" !
קריאה מהנה...
:)

ספר פשוט מדהים!
כ"כ כיף לקרוא אותו
אבל הסוף היה צפוי מדי שדג"מ יחזור.

מחשבות על תיאטרון.

אז לפני חודש חודשיים (מי זוכר) טיילנו בארצות הברית. היה כיף וזה. גולת הכותרת היתה ניו-יורק, מבחינתי, וגולת הכותרת בה - ברודווי.
מה זה ברודווי?
בהגדרה צולעת, רחוב עם הרבה הרבה תיאטראות שמציגים מחזות זמר מאוד, מאוד מפורסמים, ומאוד, מאוד מושקעים, ומאוד, מאוד מקצועיים.
(אם לא הבנתם את ההגדרה הזו, לכו לויקיפדיה. זה כיף וקל, רק היום)
אז הלכנו.
וואו, כמה שאני לא מתחרטת על זה.
מכירים את הרגעים האלו שיושבים באיזו סיטואציה וניתן להרגיש, ממש, שזה לא יחזור על עצמו?שהדבר שאני נוכחת בו עכשיו הוא מדהים. וצריכה צריכה צריכה לנצל כל שנייה כי אני לא אזכור הכל. גם אם אנסה.
רגעים גדולים.
אז צפינו במטילדה. המחזמר. (וואי, איך באנגלית "מחזמר" נשמע יותר טוב)
וזה היה רגע כזה. לגמרי. רצף של רגעים כאלו.
הגודל של התיאטרון, שרק הכניסה אליו עושה חשק להתנחל בו ולא להסכים לזוז אלא אם יקחו אותי משם בצרחות.
השחקים. וואו. הנה וידוי: במסגרת השירות הלאומי שלי אנחנו מציגות קצת. אז כן, אחרי מטילדה חזרתי לארץ ברוח שפופה של: אמנם-עד-עכשיו-לא-רציתי-שאף-אחד-שאני-מכירה-בחיים-יראה-אותי-עושה-את-הפאדיחות-האלה-אבל-עכשיו-אין-סיכוי.
כן.
התפאורה. אההה
השירים. השירים. השירים!!! איזה מזל שבשביל זה יש יוטיוב.
https://www.youtube.com/playlist?list=PLFoupY-ZaHUvsAfDNTGcQQ5jy-B2qLWTF
אילו שירים. אילו ביצועים.
זה הולך ככה: זו הפקה מטורפת. ויש כמה ילדות שמשחקות את מטילדה, כי טוב, הן צריכות מחליפות, ולא יכולות לשחק כל ערב. אז יש הרבה מטילדות. ארבע לכל תקופה, המון לכל התיאטראות וההפקות ביחד.
והן מוכשרות. אבאלה. רמת הדיוק שלהן בכל תנועה. היכולת של ילדות בנות עשר להגיע לכזאת רמה! תשמעו סיפור: מי ששיחקה אצלנו שיהקה באמצע ההצגה. ו - תחזיקו חזק - שרה את כל השירים ושיחקה את כל הטקסטים, כאילו כלום. איזו רמת משמעת עצמית לילדה בת עשר!
בשלב הזה גם הבנתי שהשירים לא מוקלטים, אלא בלייב. ובסוף מסתבר שגם התזמורת בלייב. כל אלו דברים שהיה כל כך יותר פשוט להקליט וזהו. אבל זה כנראה חלק מהעניין. השאיפה היא למושלמות, לא פחות. כשלפעמים הכל נראה פשרני, זה כל כך יוצא דופן. ונהדר.
וגם כל שאר השחקנים. מדהים איך ניתן להגיע לכזאת רמת הפקה.
[הערה:
כרגע אני בתקופת סגידה לשיר ולביצוע הזה. איזה דיוק. איזה יופי. ממחיש בדיוק את היכולות של השחקניות של מטילדה. (כדאי לכם לצפות. ארוך, אבל כדאי. שווה כל שנייה.)
https://www.youtube.com/watch?v=o3TRIVWqWzo
]

בכל אופן. (סטינו מהנושא. כחכוח בגרון, אהמ אהמ)
אז הייתם מצפים שאכתוב עכשיו ביקורת על מטילדה, נכון?
לא ולא, מוהאהא! אנחנו עוד נשתלט על העולם, נכון מיצי?
מיצי? מיצי?

אהמ.

אז, אני אוהבת את מטילדה. ורואלד דאל. והמחזמר היה מדהים. אבל לא על זה אני רוצה לדבר, כי זה לא העניין. אין לי הרבה מה לומר על זה.
אני רוצה לספר על מה שקינן לי בראש במהלך כל זה.

נעלי בלט. הספר.

מה הקשר?
בקצרה, הוא זה שלימד אותי כל מה שאני יודעת על תיאטרון.
טוב, לא כל מה שאני יודעת. אבל את הפן האישי של תיאטרון. את איך שזה מתנהל. איך ילדים עובדים, איך מתבצעת הלמידה. מה בעצם קורה שם. מי אחראי על מי ומה.
נעלי בלט הכניס אותי לעולם הזה, וגרם לי להעריך אותו, ולכן זכות הראשונים שמורה לו כנראה.
וחוצמזה, ספר מקסים ונהדר וכו' וכו'.
אחד מהספרים ששמורה להם אצלי פיסה מהלב. ששומרים חלק מהילדות שלי בתוכם.

עולם התיאטרון האישי שלי מוקדש לך.

שלוש בנות מאומצות, בית אחד וכסף שמתחיל אט אט להיגמר- נשמע קצת נדוש, לא?
אני חייבת להודות שהספר הזה הפתיע אותי, קראתי את שאר הספרים של נואל (נעלי קולנוע ונעלי החלקה) וזה היה הספר
שהכי 'התחברתי'[?] אליו.
כשראיתי אותו בספרייה תמיד דילגתי עליו - בלט בכלל לא מעניין אותי ולמה שיעניין?
אני גם בכלל לא אוהבת לרקוד, אבל באותם הימים שלא היה לי מה לקרוא והייתי נואשת החלטתי להשאיל את הספר ולהתחיל לקרוא.
מסופר בו על שלוש אחיות מאומצות לכל אחת אישיות שונה לגמריי, בגלל המחסור בכסף האפוטרוסופית שלהם משכירה חדרים בבית שלהם
אחת מאלה שהשכירו שם חדר היא מורה בבית ספר למחול ולאומנות והיא סידרה לשלושת הבנות פאולין (הגדולה ביותר), פטרובה (הבינונית) ופוזי (הכי קטנה) מקומות ללמוד שם.
פאולין הכי אוהבת את שיעורי המשחק שם ופוזי הכי אוהבת את שיעורי הריקוד ושתיהן ממש מוכשרות בזה.
אבל פטרובה שונאת כל רגע משם והיא אוהבת מטוסים/מכוניות ודברים כאלה- אבל היא נשארת שם כי בשבל מסוים אחרי שהן יעברו את גיל 12 הן יוכלו 'לעבוד' בהצגות ובמקומות כאלה כדי להרוויח כסף, והן ממש צריכות את זה.
בספר מסופר על כל אחת מהבנות על קשיים שהן חוות, חוויות, סיפורים, חגים וכל מיני הבטחות קטנות שהן הבטיחות לעצמן שהן חייבות [לטענתן] להגשים.
בקיצור- ממש אהבתי את הספר, אבל הסוף- הסוף קצת הרס.
הוא לא טרגי, או נוראי כל כך.
אבל נראה לי שנואל פשוט רצתה לעשות 'סוף טוב הכל טוב' בשני עמודים מסכנים - וגם, היה ברור שהיא רצתה שכל אלה שקוראים את הספר, יחשבו בינם לבין עצמם מי מהן (האחיות) הם רוצים להיות.
והיא פשוט לא הכניסה את זה כמו שצריך לספר, זה גרם לי לצחוק כשסיימתי אותו.

אבל מלבד העמודים האחרונים של הספר, שקצת הרסו לי את ההתרשמות הראשונית מהספר- אני ממליצה לכם לקרוא אותו ^^

ספר מעולה לא נמאס שווה לקרוא.

דוד גדול מתיו (ובקיצור – דג"מ) הוא חוקר והרפתקן. יש לו בית בן שש קומות במרכז לונדון, שכל חדריו מלאים מאובנים נדירים, אותם אסף במסעותיו. כאשר אחייניתו סילביה, המנהלת את הבית, מודיעה לו שאין עוד מקום אף למאובן אחד נוסף, שולח לה דג"מ ממסעו הבא "מאובן" מיוחד במינו – תינוקת, אותה הציל מספינה טובעת. זוהי תחילתו של ספר מקורי ויפהפה, שנכתב ב- 1936. בעקבות התינוקת הראשונה, מגיעות בהמשך שתיים נוספות, ושלושתן – פאולין, פטרובה ופוזי – הופכות למשפחה. הספר עשוי לדבר אל ליבם של ילדי החינוך הביתי באופן מיוחד, אבל לא רק (ובניגוד למצופה – גם בנים אוהבים אותו). פאולין, פטרובה ופוזי אינן הולכות לבית ספר, והחינוך שהן מקבלות הוא למעשה מעין חינוך ביתי, שהתחיל בעצם ממחסור כספי ולא מבחירה אידאולוגית של מישהו. הן נעזרות בבני משפחה, מכרים וידידים, אשר כל אחד מהם תורם לחינוכן את תחומי ההתמחות האישית שלו. יהיה מי שילמד אותן היסטוריה או ספרות, בישול או תפירה, תיקון מנוע או בלט קלאסי – הכול על פי העיסוקים של המבוגרים ותחומי העניין של הילדות עצמן. בבוקר הן לומדות בבית, מטיילות הרבה ומבקרות במוזיאון שבקצה הרחוב (אחרי הכול, זוהי לונדון…), ואחה"צ הן הולכות למה שאנחנו היינו מגדירים היום 'חוגים', באקדמיה לאמנויות הבמה. הן מגלות שאפשר ללמוד משהו מכל אחד – מהמבשלת, מהדודה המנהלת את חשבונות הבית, מהדייר חובב המכוניות וכן הלאה. המבוגרים בספר מתייחסים אל הילדות בכבוד, ללא התנשאות, ומעריכים את דעתן בכל דבר הנוגע לחייהן ולחיי המשפחה כולה. הספר כתוב נפלא ומתורגם לעברית קולחת ומדויקת על ידי גילי בר-הלל סמו. הדמויות של שלוש הילדות, דודתן סילביה והאומנת ננה, פשוט שובות לב. (חלק ממאמר שפורסם באתר 'הפנקס': http://ha-pinkas.co.il/?p=11033)

נעלי בלט הוא ספר מעולה, שאותי ריגש מאוד.
פאולין, פטרובה ופוזי פוסיל הן עניות מרודות מאוד. אבל ביום אחד, שבו הן נרשמות לאקדמיה לריקוד ולתאטרון, כל חייהן משתנים. פאולין מגלה כישרון מיוחד, פטרובה מנסה להתחבר לאקדמיה בעוד פוזי מגלה שהיא רקדנית מלידה.סיפור מלא הרפתקאות מדהימות, של שלושת האחיות המאומצות.

בכיתה ג' קיבלתי ליום הולדת את כל הסדרה. אהבתי מאוד את נעלי החלקה (הספר הראשון שקראתי מהסדרה),ולאחר מכן התלהבתי מאוד והמשכתי אל נעלי בלט. עד עכשיו לא סיימתי אותו,הקריאה נמשכה ונמשכה במשך חצי שנה ואז נקטעה. יותר מדי פירוטים והכוכביות האלה מעצבנות,התירגום לא משהו. כל שאר הספרים מהסדרה עדיין יושבים אצלי על המדף,צוברים להם אבק. אני מקווה שיום אחד אני אמשיך לקרוא את כל שאר הסדרה,יכול להיות שרק בספר הזה הייתה נפילה.